אחרי הסערה: ההתנתקות גרמה לא רק לחורבן פיזי אלא גם אידיאולוגי

ההתנתקות הביאה בעקבותיה, כך על פי שלג, לפגיעה באמון המתנחלים בסמכות של המנהיגות הפוליטית הוותיקה. מועצת יש״ע אפילו הואשמה בבגידה במאבק, בכך שהעדיפה את הקשרים ארוכי שנים עם השלטונות על פני עימות חזיתי וטוטלי. באופן דומה נפגע גם מעמד הרבנים שבעיני מאמיניהם ״לא סיפקו את הסחורה״. לגבי משבר האמונה טוען שלג שהוא בא לידי ביטוי בעיקר בשינוי באופי האמונה שנעשתה פחות ממוסדת, פחות מזוהה עם מערכת רבנית והלכתית ויותר עם חוויה דתית וחיפוש אחר רוחניות.

לגבי היחס לשמאל מאפיין שלג תפנית בעמדת אנשי הציונות הדתית שבעקבות רצח רבין היו ל״נעלבים ואינם עולבים״, אך לאחר ההתנתקות שבו לתבוע את עלבונם מתוקפיהם שכן לתפיסתם המדינה עצמה ומחנות שלמים בתוכה קמו על כלל מחנה הימין והציונות הדתית. בשל כך, הוא אומר, בעשור האחרון עלתה מאוד רמת החריפות של הביטויים בקרב אנשי הציונות הדתית נגד יריבים משמאל. ביטוי מסוים לכך הוא רואה בקמפיין ה״לא מתנצלים״ של נפתלי בנט בבחירות האחרונות.

לגבי היחס לערבים טוען יאיר שלג כי החרפת פעולות תג מחיר גם נגד מסגדים וכנסיות והפיכתם לטריוויאליים כמעט פגעו גם בערך הגינוי מצד אנשי
הזרם המרכזי בציונות הדתית. ״במילים אחרות״, מסביר שלג, ״הציונות הדתית מכירה בכך שהמדינה אינה רק קדושה וטהורה, אלא יכולה גם לחולל רע, ובנוסף לכך חלה הקצנה מסוימת באופי השיח כלפי יריבים פוליטיים מבית וברמת האלימות כלפי הציבור הערבי״.

אם בעבר, מוסיף שלג, הייתה מגמה של ״התנחלות בלבבות״ בקרב הציבור הכללי, בעקבות ההתנתקות ניכרת דווקא מגמה הפוכה לא של חיזור, אלא של שיח לעומתי, לעתים אפילו מיליטנטי, המבקש לחדד עמדות ולא להרחיבן.

מטרידה במיוחד מסקנתו של שלג כי בצד ירידת הממלכתיות והמחויבות, עובר על הציונות הדתית גם תהליך של יישור קו עם תהליכי הקצנה ותהליכים אנטי־ממלכתיים ואנטי דמוקרטיים שמאפיינים שכבות רבות באוכלוסייה. ״מה שברור הוא שמי שמבקשים לגזור מההתנתקות את התנאים שבהם יתרחש פינוי עתידי בשטחי יו״ש טועים טעות מרה״, כותב שלג. ״הפינוי הבא, אם יתרחש, ייעשה באקלים הרבה יותר קיצוני״.

יאיר שלג. צילום: פלאש 90

לא רק טרמפיסטים

״אני מסכים עם רוב התובנות של יאיר שלג, למעט הסתייגות אחת״, אומר ח״כ בצלאל סמוטריץ' (הבית היהודי) ל״מעריב־המגזין״. סמוטריץ' היה בין הצעירים שיצאו ב־2005 לפעולות מחאה נגד תוכנית ההתנתקות. הוא אף נעצר אז בידי השב״כ עם ארבעה פעילי ימין נוספים והוחזק בכלא שקמה במשך שלושה שבועות, בחשד שהחזיק יחד עם עמיתיו 700 ליטר דלק ושמן על מנת לבצע פעולות חבלה. בסופו של דבר הוא שוחרר בלא שהוגש נגדו כתב אישום.

״דווקא אחד הלקחים שהפקנו מההתנתקות הוא הצורך להגביר את ההתנחלות בלבבות״, אומר סמוטריץ'. ״יש פריחה מטורפת של גרעינים בערים. יש עשרות ומאות קבוצות מסוימות של המגזר הציוני־דתי שמנסות להתחבר ללבבות. אחת המסקנות היא שצריך יותר להתנחל בלבבות במקביל להתנחלות בגבעות וגם להתחבר לעם ישראל״.

גם סמוטריץ' מדבר על אובדן הרומנטיקה וסוף עידן התמימות: ״הייתה אצלנו תחושה רומנטית כאילו אנו אסירי תודה שנתנו לנו זכות להיות שותפים במפעל הציוני. דווקא בגלל התפיסה של 'ראשית צמיחת גאולתנו' הרגשנו שאנו כמו טרמפיסט באוטו של הציונות החילונית. אחד התהליכים הבריאים שהתרחשו מאז הגירוש הוא ההבנה שהמדינה היא שלנו. אנו לא אורחים בה ואיש לא עושה לנו טובה. גם אם יש לנו מריבה עם השלטון, אנו לא פחות ממלכתיים. ההכרה שיש לנו כאן ממלכה ושלטון - לא נפגע בה בשום אופן. אבל האם אני מתבטל מולה? אני בדיוק כמוכם. מותר לי להיאבק בכם. היום אנו רוצים להנהיג את המדינה. להוביל ולא להיות טרמפיסטים. ואם אני רואה שהמכונית סוטה ממסלולה, אני אוחז בהגה בכל הכוח ונאבק להחזיר אותה למסלול. לתפיסתי, אני לא פחות ממלכתי, ויש לי שני דגלי ישראל על האוטו רוב השנה, אבל אני לא אורח. אני שותף מלא ויש לי זכות להיאבק על המדינה. אם תעשה דברים רעים, אלחם בה. אני כבר לא סקטור. בהתנתקות חטפנו סטירת לחי. מישהו ניצל את התמימות שלנו, אבל עד כאן. אני אוהב את המדינה, אכפת לי ממנה ואני מרגיש אחריות כלפי כולם, ולכן יש לי זכות להיאבק על הדרך״.

גם סמוטריץ' סבור כי ההתנגדות הפסיבית שהייתה בגוש קטיף לא תחזור על עצמה: ״זו שאלה היפותטית כי אני לא מאמין שנגיע אי פעם בעתיד לפינוי יישובים, אבל אם חלילה נגיע, ברור שמה שהיה הוא לא מה שיהיה״.

בעניין אופי המאבק העתידי, אם יהיה פינוי נוסף של שטחים, אומר שלג: ״הרומנטיקה של גוש אמונים העניקה מעמד של קדושה דתית לא רק לארץ ישראל אלא גם למדינה, ולכן אסור היה לפגוע בה. אם הקדושה נפגעה בעקבות ההתנתקות, רמת הנכונות להקצין עולה. זה לא שעכשיו 100% מהאנשים יעשו דברים איומים, אבל מספיקה נכונות של כמה מאות קיצוניים כדי לגרום לאלימות. פעם האמינו בציונות הדתית ש'עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה'. זה מיתן מאוד את העמדות. גם כיום הרוב הגדול של הציונות הדתית נשאר ממלכתי. כזה שיקבל את כללי המשחק הדמוקרטי. המיליטנטיות תהיה בעיקר בשיח, אבל יש חלק שקשה להעריך את גודלו, שהמיליטנטיות אצלו עלולה לבוא לידי ביטוי אלים. בעיני הסיפור של ההתנתקות הוא קו פרשת המים במובן שלא שינה את האידיאולוגיה, אבל שינה הלכי רוח ואת האופן הפרקטי שבו מתייחסים למדינה. הציונות הדתית נשארה ציונית, ממשיכה לשרת בצבא, אבל משהו בתמימות של קדושת המדינה והאיסור להתעמת עם חיילים נסדק״.

ח״כ בצלאל סמוטריץ'. צילום: נתי שוחט, פלאש 90

"לאחד כוחות״

בזמן ההתנתקות היה פנחס ולרשטיין, ביחד עם בנצי ליברמן, מראשי מועצת יש״ע וממובילי המאבק נגד המהלך ועמד מאחורי העצרות וההפגנות בכפר מימון, בנתיבות ובאופקים, והסתננויות ליישובי גוש קטיף וצפון השומרון, כשהם הוכרזו שטח צבאי סגור. היום, בחלוף עשר שנים, הוא אומר: ״ציבור המתיישבים ברובו הגדול וכך גם הציונות הדתית המשיכה וממשיכה להתנהל בממלכתיות ורואה במדינת ישראל את ראשית צמיחת גאולתנו כחלק משיבת ציון. הראייה בקדושת המדינה היא מוחלטת והיא לא נפגעה כתוצאה מההתנתקות. בכל פרמטר אובייקטיבי, בגיוס לצה״ל, בהקמת גרעינים ברחבי הארץ ובהרשמה למכינות צבאיות, התפיסה הממלכתית לא רק שלא נחלשה אלא אפילו התגברה. בדקתי אצלי במטה בנימין אם יש ירידה במוטיבציה של גיוס או הליכה למכינות קדם־צבאיות וגיליתי שלא. למרות כל הדיבורים על רבנים שקראו לסירובי פקודה, מין אגדה אורבנית כזאת, הממלכתיות היא ערך עליון שלא נפגע כהוא זה. אומנם בתחילה היו דיבורים אם כן להניף או לא להניף דגל ביום העצמאות וכן לברך או לא לברך את המדינה ביום העצמאות, אבל זה היה בשוליים״.

ולרשטיין מודה כי בעקבות ההתנתקות חלה ירידה במעמדה של ההנהגה החוץ־פרלמנטרית של המתיישבים, קרי מועצת יש״ע, אבל הוא תולה את זה גם בגורמים אחרים כגון אי לקיחת אחריות וביזור סמכויות. ״מועצת יש״ע נתנה יד להקמת כל מיני ועדים אזוריים ומועצות בת ואפילו תקצבה אותם. בנוסף לכך, אתה יכול לראות שמי שתקף את מועצת יש״ע לאחר ההתנתקות וגם עד עצם היום הזה זה אותם גורמים שגם יצאו נגדה בזמן המאבק״.

ניסן סלומינסקי (הבית היהודי), מוותיקי המפד״ל, היה חבר כנסת בתקופת ההתנתקות ומפלגתו הייתה בקואליציה. ״עשינו אז כל מה שאפשר וגם מה שאי אפשר כדי לנסות ולסכל את ההתנתקות״, הוא מספר. ״בעקבות הגירוש השבר היה גדול, שכן זאת הייתה הפעם הראשונה שבה העמידו את הציונות הדתית בפני התנגשות בלתי אפשרית בין עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל, שהם יסודות האמונה שלנו כאן. עשרות אלפים התרכזו בכפר מימון והייתה תחושה שעומדים לפרוץ את הגדרות, להתעמת עם צה״ל ולמנוע בכוח את ההתנתקות. אם זה היה קורה, זה היה מביא לפילוג בעם ובשורות הצבא ולגל של סירובי פקודה. היה עלינו לחץ גדול מהשטח. עמדנו בדילמה נוראית, אבל בסופו של דבר החלטנו שעם ישראל עדיף. שילמנו על כך מחיר כבד ביותר בדמות אובדן גוש קטיף וצפון שומרון״.

הצלקות, אומר סלומינסקי, קיימות עד היום: ״זה הוביל לחילוקי דעות בציבור שלנו שנמשכים עד היום. כיום אין למעשה הנהגה מרכזית עוצמתית לציבור ביו״ש וזה כמובן קשור לטראומת ההתנתקות. הלקח המרכזי שלי מההתנתקות. הוא שאנחנו צריכים להיות מחוברים הרבה יותר לעם ישראל. אם היינו עומדים שם מאות אלפים, עם ציבורים שלמים של העם בישראל, ההתנתקות לא הייתה יוצאת לפועל. אנחנו גם צריכים לעבוד קשה כדי להחזיר את עטרת ההנהגה ליושנה, לגלות לכידות ולנסות להקים מפלגה גדולה הרבה יותר שתהיה מהמובילות בישראל. אני מקווה שהציבור שלנו יפקח את עיניו ויבין שאנו צריכים להתאחד ולאחד כוחות״.