זכות ההשבה: אחרי עשרות שנים, האם יוחזר רכוש יהודי ארצות ערב שגורשו?

לפני כשנתיים, בימי המשא ומתן עם הפלסטינים בתיווך מזכיר המדינה ג'ון קרי, נערך כנס של הקונגרס היהודי העולמי בירושלים בנוכחות פרלמנטרים אירופים הפעילים למען ישראל. כשהגיע זמן השאלות, הפנתה לבנה זמיר, יו״ר התאחדות עולי מצרים בישראל ובעולם וסגנית נשיא הארגון העולמי

Justice for Jews from Arab) JJAC Countries, צדק ליהודים יוצאי ארצות ערב), את השאלה הבאה לציפי לבני, אז שרת המשפטים: ״המשא ומתן הוא אומנם סודי, אך האם את זוכרת אותנו, הפליטים יהודי ארצות ערב והרכוש הרב שנותר מאחור?״. לבני השיבה מיד: ״אין לזה שום קשר לנושא״.

במילים אלה הצליחה לבני להעביר את רוח הדברים עוד מהימים שלפני קום המדינה. עניינם של יהודים מגורשי ארצות ערב, שהפכו היום ל־60% מהאוכלוסייה במדינת ישראל, איכשהו נשכח. הם או מורשתם לא מופיעים בספרי הלימוד והרכוש הרב שנותר מאחוריהם לא טופל עד היום ברצינות ובהתמדה.

את הרגע הזה צריך היה לנצור. ביום שני בשבוע שעבר התקיימה ישיבת שדולה ייחודית שהוקמה בכנסת על ידי ח״כ קסניה סבטלובה מטעם המחנה הציוני למען שימור וטיפוח תרבות ומורשת יהדות ארצות ערב ואסלאם. חברי כנסת מכל סיעות הבית נכחו, לרבות ח״כ יצחק הרצוג וח״כ לבני, שהפעם הביעה הזדהות ואמרה: ״אני יודעת איך זה להיות מופלית או דחויה - כפי שהייתי כאשר אבי היה פעיל באצ״ל״. והיו גם נורית קורן מהליכוד, ח״כ איימן עודה מהרשימה המשותפת, פרופ' מנחם בן ששון, נציג בית התפוצות ועוד.

״האווירה הייתה של אופטימיות זהירה. האנשים האלה כבר ראו ושמעו אינספור הבטחות״, אומרת ח״כ סבטלובה, מומחית למזרח התיכון ודוברת ערבית שוטפת שעלתה ממוסקבה בשנת 1991, כשהייתה בת 14. ״אני מתכוונת לפנות לממשלות של מדינות ערביות וגם לגופים בינלאומיים על מנת להגן על אתרי מורשת יהודית הנתונים בסכנה. כבוגרת מערכת החינוך הישראלית, אני יודעת היטב שכל מה שנוגע ליהדות המזרח וארצות ערב והאסלאם, מסתכם בשתי ישיבות - בבבל וברמב״ם. הדברים האלה נראים כמו עבר רחוק ואנחנו לא יודעים מה קרה עם אותם יהודים שחיו בתקופת הרמב״ם ולאן הם המשיכו. מתוך הלימודים בתיכון את יוצאת עם אפס ידיעות על חצי מהעם. 

בתפקידי הקודם, כעיתונאית בעלת רקע אקדמי במזרחנות, הגעתי לקהיר, דמשק ולבנון, ומתוך השיחות עם האנשים התחלתי להבין שיש פה שאלה גדולה: איפה היהודים. בכל פעם שאנחנו מדברים על גזענות, אפליה ושוויון, בואו נדבר קודם על מערכת החינוך שלנו ונבין שיש מקום לכולם. הסיטואציה הגיאו־פוליטית שבה אנחנו נמצאים מכתיבה את המציאות שלנו במזרח התיכון ויש פה דבר מאוד בסיסי ויסודי: בכל פעם שמתנפלים עלינו גורמים ערבים ואומרים שאנחנו לא שייכים לפה, צריך להגיד: סליחה, חצי מהישראלים הגיעו מכאן, מהמזרח התיכון״.

פרט לנכסים ולמורשת הרוחנית, יש גם נכסים פיזיים יקרי ערך, בהם בתי כנסת עתיקים, בתי קברות ורכוש גדול. ״בית קברות אלבסטין שבקהיר במצב מזעזע. נשארה אישה אחת מבוגרת בקהיר ועוד כמה בודדים באלכסנדריה, אז מה יהיה בעתיד?״, שואלת ח״כ סבטלובה. ״בתוניסיה יש משטר מתון וליברלי שמעוניין בתיירות מישראל, ועם מצרים יש לנו ערוץ הידברות. כשאנחנו מאוחדים אנחנו יותר חזקים״.

״יש את עיראק שנשלטת עכשיו על ידי דעא״ש ולשם אין גישה. אבל עם כורדיסטאן העיראקית, שם יש הריכוז הגבוה ביותר של קברי נביאים, אפשר לדבר. הם תחת איום קיומי אבל אני בטוחה שנוכל להגיע לשם, לשמר ולתעד. עכשיו היחסים שלנו עם מצרים הם טובים, ההסתה פחתה וצריך לנצל את המומנטום״.

המספרים מדברים בעד עצמם: מתוך 850 אלף יהודים שגורשו ממרוקו, לוב, מצרים, עיראק, כורדיסטן, תימן, לבנון, אלג'יריה, סוריה וגם אפגניסטן ואיראן, עלו לארץ כ-550 אלף איש. השאר התפזרו בעולם. באפריל 2008 הכיר הקונגרס האמריקאי ביהודי ארצות ערב כפליטים, על פי כל חוקי הפליטות של האו״ם. לפני שנה וחצי הצטרף גם הפרלמנט הקנדי, בעוד שבישראל, במשך תקופה ארוכה, לא רצו לשמוע על כך. ועל הרקע הזה, ניצבים איתנים לבנה זמיר ואנשי מרכז הארגונים של יהדות ארצות ערב והאסלאם, ודוחפים בכוח שנותר את העגלה הזו, המלאה כל כך, בזיכרונות, בידע מבוסס על הרכוש שנותר מאחור ומר רשת רוחנית ענפה שנזנחה דווקא פה, בישראל.

סקירה מהירה מעלה שבכל פעם שהתחלף שר המשפטים, השתנתה הגישה לנושא. ״כשטומי לפיד ז״ל מונה לשר המשפטים, הוא כינס את כל ראשי הארגונים של יהודי ארצות ערב״, מספרת זמיר, מרצה, סופרת וחוקרת ההיסטוריה של יהודי מצרים. ״הוא הפנה אצבע מאשימה כלפי כל ממשלות ישראל ואמר: זה היה מחדל שלא ראו ביהודים מארצות ערב פליטים ובכייה לדורות. הגיע הזמן לתקן. אני מבקש שתמלאו טפסי תביעות״. לפיד הנפיק טפסים חדשים להשבת הרכוש. ״מילאנו טפסים, ערכנו כנסים אדירים. אנשים התרגשו.

אבל זו לא הפעם הראשונה שמילאנו טפסים. בשנים 1956־1957, כשעשרות אלפים מיהודי מצרים גורשו אחרי מבצע סיני, היו מי שקלטו שהרכוש היהודי הוא קלף מיקוח חשוב. יש לי רישום של 7,000 טפסים שמילאו יהודי מצרים ששוכבים במרכז שלנו ברחוב פינסקר. למה זה חשוב? כי התיקים שמילאנו עברו מיד ליד: ממשרד החוץ ב־1957 למשרד המשפטים. למרבה המזל, למרות הנחיה של יוסי ביילין בזמן כהונתו כשר המשפטים להניח את כל התיקים במרתפים. הממונה על העזרה המשפטית במשרד המשפטי, ז׳אן קלוד נידם, נהג בתושייה וארז אותם היטב, אבל כנראה שחלק מהם אבד. אני רוצה להזכיר שבנאום בר אילן, שנשא ראש הממשלה בחודש יוני 2009, השיב נתניהו לאובמה על דברים שאמר קודם לכן בנאום קהיר: 'אדוני הנשיא, המשוואה שלך בנאום קהיר לא נכונה. אמרת: שואה שווה פליטים פלסטינים. המשוואה הנכונה היא פליטים פלסטינים שווה פליטים יהודים מארצות ערב'. זו הייתה הפעם הראשונה שראש ממשלה מכיר בכך ואומר 'פליטים יהודים מארצות ערב'״.

בשנת 2010 הנחה נתניהו להעביר את הטיפול בנושא ממשרד המשפטים למשרד לאזרחים ותיקים, והיום הנושא מופקד אצל השרה גילה גמליאל, אחרי ניסיונות של אורי אורבך ז״ל במושבו כשר לענייני גמלאים לפעול להגדלת מספר תיקי התביעה לרכוש פרטי. לפני כשנה, במשך שעתיים ישבה זמיר עם נציג המשרד לאזרחים ותיקים, והצליבה איתו מספרי תיקים של פליטים ממצרים. אצלה כאמור יש 4,000 משנת 1957. על כל עשרה תיקים, נמצאו באותו מפגש אחד או שניים. נציג המשרד הבטיח לחזור אליה אחרי שיוזנו כל הפרטים במחשבים, אבל בישראל כמו בישראל, סיים את תפקידו מוקדם מהצפוי.

ביוני 2014 התארחו נציגי JJAC בתערוכה שנערכה על ידי מכון ויזנטל באונסק״ו בפריז, תחת הכותרת: ״עם - ספר - ארץ״. הפאנל שתוכנן בנושא יהודי ארצות ערב בוטל ברגע האחרון, אבל זמיר לא ויתרה. באותה הזדמנות הגישה עם שותפיה לפעילות רשימת אתרים קדושים ליהודים בארצות ערב. הספירה עמדה על 60 בתי כנסת במצרים שנבנו על ידי היהודים העשירים שתרמו לכלכלת מצרים באותה עת באופן משמעותי. כיום נותרו מתוכם 19 בתי כנסת בלבד. חלקם הפכו לקניונים, חלק למסגדים, רובם נוטים ליפול אם לא חרבו לחלוטין. רק שניים עומדים על תלם ואותם צריך לשפץ, אבל עם נפילתו של מובארק, נגוז גם החלום, אף על פי שכסף יהודי אמריקאי מחכה לדורש הראשון.

בין לבין הגיש ח״כ נסים זאב מש״ס הצעת חוק שעל פיה הממשלה מחויבת לשמור על זכויותיהם של יהודי ארצות ערב ועל הרכוש, ולהזכיר זאת בכל משא ומתן עם הפלסטינים. החוק עבר. מה קרה מאז? לא הרבה. חוק נוסף שהוגש על ידי ח״כ לשעבר שמעון אוחיון מישראל ביתנו קובע כי ב־30 בנובמבר, כלומר יום אחרי כ״ט בנובמבר, יציינו בתי הספר את הגירוש והפליטות היהודית בארצות ערב. ״זה הישג גדול מאוד. באמת״, אומרת זמיר. ״משרד החינוך ערך שיעור מקוון מאוד יפה שאפשר לצפות בו במחשבי בתי הספר, אבל לצערנו רק 100 בתי ספר מתוך 1,800 הפעילו את התוכנית״.

עכשיו, מבקשים אנשי השדולה לשימור וטיפוח מורשת ותרבות יהודי ארצות ערב והאסלאם בראשות ח״כ סבטלובה שלושה דברים משר החינוך: השתלמויות למורים, לימודי המורשת של יהודי ארצות ערב כלימוד חובה ויצירת ספרים שיש בהם סיפור יהודי ארצות ערב. ״שלושה דורות של תלמידים בבתי ספר לא לומדים כלום על ההיסטוריה של יהודי ארצות ערב. שלושת הדורות האלה הפכו לסטודנטים שמפגינים באוניברסיטה למען הפלסטינים, או הופכים לחיילים שמסרבים לשרת מטעמי מצפון״, אומרת זמיר. ״זה גורם נזק אדיר למדינה. עמותת 'זוכרות' עורכת השתלמויות חינמיות למורים בנושא הנכבה הערבית עם סימולציות. לאן הגענו? הילדים צריכים ללמוד שהמורשת הזו, של יהודי ארצות ערב, קיימת באזור 2,500 שנה. אנחנו לא נטע זר פה. 1,400 שנה לפני יסוד האסלאם זה כבר היה הבית שלנו. כל האזור הזה הוא שלנו והעולם צריך להבין את זה״.

זמיר נמנית עם מי שיש להם רכוש במצרים היום. היא החלה לטפל בכך רק מאז שאביה נפטר לפני 20 שנה. כשאביה נפטר, מצאה במגירה שלו את העתק התביעה שהגיש בשנות ה־50 למשרד המשפטים, ורשם את רכושו. ״היום זה שווה כמה מיליונים״, היא אומרת. ״הוא עשה את זה בשבעה עותקים, כמספר ילדיו, ועל אחד מהם כתב: 'ללבנה זמיר בתי מבית וידאל'. הוא רצה לומר לי: אני מוריש לך את זה. הוא בכה בתוך לבו שלא השאיר לנו ירושה. בשביל אבא יהודי מצרי זה כאב גדול.

כל הדור של אבי שהרכוש שלהם עוקל, הולאם או נותר מאחור נפטרו. מי שנותר זה אנחנו, הנערים והנערות שהגיעו לכאן בגיל 10. הדור שיכול היה לספר ולתעד איננו. גם הדור שלנו, כמה זמן הוא יחיה? צריך מהר לתעד. לא רק את הרכוש, גם את הסיפור, את ההיסטוריה שלא כתובה בספרים. הדברים באים בהדרגה. בהתחלה ביקשו מאיתנו למלא תביעות לרכוש, כדי לשמש קלף מיקוח כשפלסטינים מבקשים את הרכוש והאדמות שלהם. אבל הרכוש שלהם הוא כאין וכאפס לעומת הרכוש האדיר שהשאירו היהודים בארצות ערב. לכן מישהו התעורר. כשהגיע השלום עם מצרים, במשא ומתן על תנאי השלום, בגין דרש את הרכוש היהודי במצרים. סאדאת אמר לו: תשע שנים דליתם נפט בסיני, מגיע לנו גם כן. השלום כמעט נפל על העניין הזה, עד שאליקים רובינשטיין, שהיה אז היועץ המשפטי של בגין, בא עם פתרון. הכניסו את סעיף 8 להסכם השלום: 'תוקם ועדה ישראלית־מצרית שתדון בתביעות ההדדיות ישראל־מצרים'. הוועדה הזו מעולם לא קמה. סאדאת לא רצה להחזיר את המיליארדים שהיו לו שם״.

״כן. אטית, שמשתרעת על פני כמה שנים בכל פעם. לכן אני אופטימית ויודעת שזה יקרה. אל תשאלי אותי איך, פשוט יודעת. ישראל הקטנה קלטה בהצלחה מאות אלפי פליטים יהודים ממדינות ערב שעזבו את בתיהם חסרי כל. לכן הצדק וההיגיון מחייבים: בעיית הפליטים הפלסטינים חייבת להיפתר מחוץ לגבולות ישראל״.