כיצד הפך הר הבית - שנחשב שנים לסוגיה נפיצה, לחלק בלתי נפרד מהשיח הציבורי?

 בימים האחרונים עלו לכותרות המהומות בהר הבית, שפרצו על רקע תפילות תשעה באב והצעירה אביה מוריס שתועדה בסוף השבוע האחרון כשהיא מטיחה במתפללים מוסלמים ״מוחמד חזיר״, מה שהצית את השטח ועורר סערה. "אי אפשר לשתוק יותר לנוכח ההשפלות של היהודים בהר הבית״, אמרה מוריס, שסירבה להתנצל על דבריה.

המהומות האחרונות הן רק חלק מעניין הולך וגובר של אנשי ציבור, פוליטיקאים ומתפללים מן המניין בהר הבית ובעלייה אליו. לפני כמה חודשים הסוגיה עלתה לכותרות לאחר שפעיל הימין ויו״ר הקרן למורשת הר הבית יהודה גליק, שפועל רבות למען עליית יהודים להר הבית, נורה בירושלים בידי מחבל. לפני כן גליק הורחק מהמתחם והוגש נגדו כתב אישום בגין תקיפה של מוסלמית בעת ביקורו בהר.

מה עומד מאחורי העניין הגובר בהר הבית? אם הייתם שואלים בת אולפנה לפני עשר שנים לאיזה כיוון היא מתפללת, היא הייתה כנראה אומרת: לכיוון הכותל. התשובה הזאת הייתה נפוצה בקרב חניכי ובוגרי בני עקיבא. הכותל המערבי, השריד המפורסם ביותר מהחומה שהקיפה את הר הבית, היה בעיני רבים המקום הקדוש ביותר ליהודים.

עם זאת, עובדתית הכותל אינו המקום הקדוש ביותר, אלא הר הבית, מקום המקדש. הורדת העיניים מההר לכותל היוותה במשך שנים אידיאולוגיה של ממש, המונעת מהמאמינים בציבור הציוני-דתי לעלות להר ולהיקשר אליו מטעמים רבים. אחד מהם הוא הפחד ״לעלות בחומה״, כלומר לכפות את הגאולה, ולא להמשיך לחכות ולהתפלל אליה, כפי שעשינו 2,000 שנה בגלות.

גם אלו מתלמידיו של הרב קוק הרואים בקום מדינת ישראל ״אתחלתא דגאולה״, כלומר התחלת הגאולה, הרגישו שכיבוש ההר הוא קצת יותר מדי. יש שטענו כי הוא נכון, אך הוא מקדים את זמנו וכי נפש העם היושב בציון עדיין לא מסוגלת להכיל את הר הבית. לפיכך, האיסור ההלכתי לעלות להר סתם את הגולל על מימוש הנוכחות היהודית בו.

בעבר היו רבנים מעטים שהתירו את העלייה להר הבית. הם תלו את התנגדותם בעובדה שראשית, אין אנו יודעים איפה בדיוק עמד המקדש ולכן עלייתנו להר עלולה לטמא אותו, ושנית, כולנו טמאי מת, ועד שלא ניטהר על ידי אפר של פרה אדומה (שאין בנמצא) - לא נוכל לעלות להר.

בשנות ה-80 היה ארגון אחד שקידם את הנושא - ״נאמני הר הבית״ בהנהגת גרשון סלומון. במשך שנים הוא עסק באופן בלעדי בנושא, עד שבשנים האחרונות, לאור התעוררות הנושא, קמו עמותות וארגונים רבים שמכוונים כולם להר הבית. ״נשים למען המקדש״, ״מכון המקדש״ (המכין את כלי העבודה במקדש ומאמן כוהנים ולויים שיעסקו בעבודה), הרצאות של יהודה גליק ברחבי הארץ, ״סטודנטים למען הר הבית״ וכמובן ״סיבוב שערים״, יוזמה שבה אלפים סובבים את שערי הר הבית מדי ראש חודש, ומספרם גדל בהתמדה ומגיע לאלפים.

כ-1,000 יהודים דתיים עולים להר הבית מדי חודש, ואף על פי שנמנעת מהם התפילה בהר, הם מתפללים אליו ולא לכותל המסמל בעיניהם את הגלות והחורבן. בסוף השבוע האחרון, ערב תשעה באב, צוטט הרב ישראל אריאל, ראש ״מכון המקדש״, כאומר שניתן לבטל את צום תשעה באב, לו רק היינו עולים ומניחים אבן פינה לבניין המקדש. או אז יכלה הרבנות הראשית לישראל לבטל את הצום ואת שני הצומות האחרים הקשורים לבית המקדש: צום י״ז בתמוז וצום עשרה באב.

למה נספרים היהודים הדתיים בנפרד מאלו שאינם חובשים כיפה? כי היהודים הדתיים העולים להר דרך שער המוגרבים (הכניסה היחידה שממנה מותרת עליית יהודים, בניגוד לתיירים ולמוסלמים), מופרדים משאר הקהל העולה להר על ידי המשטרה.

״בשער המוגרבים עושים סלקציה״, מדווח ארנון סגל, עיתונאי המסקר את הר הבית בטור השבועי שלו ״דף הבית״. ״הקבוצות של היהודים הדתיים מוגבלות בגודלן מראש ומעכבים אותן בכוונה, בשמש ובגשם במשך שעות״. לדבריו, לפני כשבועיים קבוצה כזאת הביטה בעיניים כלות כיצד מעלים עוד קבוצות של תיירים לפניה במשך שעתיים וחצי עד שהחליטה לחסום את הגשר עד שייתנו לה לעלות. המשטרה איימה שתביא כוחות יס״מ לפזרה.

חלק מהגורמים היהודיים הנוגעים להר הבית מדבר על נוכחות יהודית בהר, חלקם מדברים על החלת הסטטוס של מערת המכפלה על ההר (כלומר חלוקת ההר לאזור מוסלמי ויהודי, כך ששתי הדתות יוכלו להתפלל במקום בלי להפריע זו לזו), חלקם מטיפים להקמת בית כנסת במקום, וחלק, כמו ״מכון המקדש״, מחכים ליום פקודה שבו יניחו את אבן הפינה לבית המקדש. במכון אפילו מגדלים פרה אדומה לשם טהרה.

כיום עוד ועוד רבנים מתירים עלייה להר במקומות שאין חשש שבהם היה בית המקדש. על פי היהדות האורתודוקסית, יש לטבול לפני העלייה ואין לעלות בנעלי עור. השעות לעליית יהודים להר הן בימים א׳־ה', בשעות 08:30־11:30 ו־13:30־14:30. בשעון חורף הזמנים משתנים, ופתיחת ההר וסגירתו מוקדמות בשעה.

נושא הר הבית הפך להיות חלק מהשיח באופן כה רחב עד כי אפילו נכנס כשאלה במתכונת באזרחות של אחת האולפנות: ״מדריך סיורים ידוע בהר הבית קיבל מהמשטרה צו הרחקה שאסר עליו להתקרב להר הבית בטענה שפעילותו מביאה להפרת הסדר הציבורי ולאיום על שלום המתפללים בהר הבית. המדריך עתר לבג״ץ בבקשה לבטל את הצו, ובתום ההליך המשפטי נפסק כי הצו היה לא מוצדק והמשטרה ביטלה אותו. המדריך פנה גם לבית המשפט ותבע את המשטרה על התקופה שלכל אורכה נמנע ממנו להדריך קבוצות בהר הבית״. במסגרת השאלה מתבקשת התלמידה: ״צייני והציגי את סוג התקנות שהמשטרה נקטה במתן צו ההרחקה למדריך״ וגם ״צייני והציגי את הזכות שבשמה פנה המדריך לבית המשפט. הסבירי כיצד נפגעה זכות זו״.

למרות ההתשה המכוונת, לדברי סגל, שעות הפתיחה המצומצמות וההגבלות הרבות החלות על היהודים העולים להר הבית, מספרם של היהודים העולים להר הבית גדל כל העת. אם בשנת 2012 עלו להר כ-5,000 יהודים, בשנת 2014 מספרם הוכפל, אף על פי שהיחס כלפיהם הורע בהרבה.

במקביל להתעוררות היהודית, וכנראה בגללה, הקצינו גם המוסלמים את התנהגותם כלפי היהודים העולים אליו. בהר פועלת קבוצת נשים המכונות ״מורביטאת״, הממומנת על ידי עמותות אסלאמיות. שכרן מגיע לכ־4,000 שקל בחודש, וכל תפקידן הוא ״לערער את ביטחונם של המבקרים בהר הבית וכן לגרום להסלמת המתיחות ואף להפרות סדר, תוך פגיעה בריבונות ישראל במתחם״, כך על פי השב״כ. במסגרת כך, הנשים מקללות את היהודים העולים להר, ולעתים נרשמות גם תקריות של אלימות פיזית בין הצדדים. 

״אין ספק שקיימת מגמה של התעוררות כלפי הר הבית״, טוען ד״ר תומר פרסיקו, עמית מחקר במכון הרטמן. ״היא התחילה באמצע שנות ה-90 וקיבלה חיזוק גדול באמצע שנות ה-2,000 במקובלות ובלגיטימציה של העלייה להר, ובצורה יותר מינורית - ברצון לבנות את בית המקדש. אנחנו רואים הרבה יותר אנשים שעולים להר, ויש נראות רבה יותר של הנושא בשיח הציבורי. בד בבד הפסיק התיוג של אנשים אלו כ׳הזויים' ודחייתם בתוך הציונות הדתית. למשל, בסקר שפורסם לאחרונה פורסם ש-70% מהציונים הדתיים רוצה לעלות להר הבית. זה נתון חסר תקדים. 

  ״ניתן להסביר את התופעה בשל התפוררות האתוס ה׳קוקיסטי' (של הרב קוק - ק״א) הקלאסי, שמדבר על עוד דונם ועוד דונם, עוד יישוב ועוד יישוב, וככה מקרבים את הגאולה. הנרטיב הזה ספג מכה אחר מכה - הנסיגה מסיני, הסכמי אוסלו, והפינוי מעזה והרס גוש קטיף - וברגע שהנרטיב הזה מתפורר, עולים סיפורים אחרים. אחד מהם הוא הכמיהה החדשה-ישנה להר הבית״.