בשבועות האחרונים אני קורא על עשור להתנתקות וחש צורך לא אופייני לכתוב על זה.
ההתנתקות הייתה עבורי קו פרשת המים. אחרי שנים של אופטימיות הבנתי במהלכה שהסיפור שלנו בארץ הזאת לא ייגמר טוב.
חלק ניכר מהשנים 2004-2005 ביליתי בגוש קטיף. הפקתי שני סרטים ברצף עבור BBC. הראשון היה על ציר פילדלפי - רצועת גבול צרה שתחתיה נמתחו מאות מנהרות הברחה. שטח הריגה פרימיטיבי שגבה המון חיים מיותרים. בליל 22.3.2004 הייתי בבסיס צה״ל בגוש קטיף, שם צילמנו. בחמש בבוקר סיפר לנו אחד הקצינים כי לפני כמה דקות חיל האוויר שיגר טיל שהרג את שייח' אחמד יאסין, המנהיג הפופולרי של חמאס. בתוך דקות הרצועה התלקחה. הצלם בועז עשתאי ואני היינו צמודים לכוח לוחם של גבעתי, ובגלל הבלגן הפתאומי אף אחד לא זכר לגרש אותנו משם. נשארנו וצילמנו סצנות מטורפות. ירו עלינו מקלצ׳ניקובים, עפו לידנו טילי נ״ט, חטפנו פצמ״רים בהתקפת פתע ראשונה על מוצב צה״לי ובילינו ערב הזוי באיתור מנהרות תחת אש.
נעם שלו. צילום: ללא
טסתי עם הקלטות ללונדון לצורכי עריכה. ה-BBC ראו את החומרים המצולמים, ומיד התבקשתי לחזור לרצועת עזה ולהפיק סרט על גוש קטיף ועל מה שייקרא בהמשך ההתנתקות. חזרתי לגוש עם רישיון לעשות מה שאני רוצה: לתכנן ולהפיק סרט בלי תכתיבים, בלי אילוצים, עם תקציב נדיב ובלי דד-ליין מעיק. הייתי משוכנע שלא תהיה התנתקות. לא האמנתי שהממשלה תהיה חזקה דייה כדי לבצע מהלך כה דרמטי.
כעבור שישה שבועות של צילומים, ב-2.5.2004, קטעתי ראיון על חוף הים כדי לרוץ לצלם על הכביש הראשי המוביל לגוש קטיף. קודם לכן נסעה שם אישה בשם טלי חטואל, בחודש השמיני להריונה, יחד עם ארבע בנותיה. ארבו לה שני מחבלים עם קלצ׳ניקובים שפתחו באש והרגו אותה. הרכב ירד מהכביש ונעצר בחול. המחבלים רצו לעבר הרכב וביצעו וידוא הריגה בארבע הילדות שישבו ברכב, חגורות למושב. כדור בראש מטווח אפס.
הייתי בזירות פיגוע רבות. תמיד מנותק רגשית, מרוכז בבימוי, בצילום, בסאונד. דווקא בגוש קטיף עמדתי בתוך הסימנים שיצרו גלגלי המכונית של טלי בחול הרך וחשבתי על הילדות היושבות מבועתות, רואות את אמן מתה ואת הקנים שעוד רגע יהרגו אותן. הייתי בטוח שהארץ תסער, שהתמונה האיומה הזו תיחרת בלב כל מי שחי כאן. זה לא קרה. מוות של מתנחלים בעזה לא היה אז משהו שנחרת בזיכרון.
את 15 החודשים הבאים העברתי בין גוש קטיף למרכז הארץ, ולבית לחם ולרמאללה. חשתי צורך להבין את הצד השני. נפגשתי עם בכירים וזוטרים בתנזים של פת״ח, בחזית העממית ובארגונים אחרים. כמעט בכל שיחה סיפרתי על רצח טלי חטואל ובנותיה וכמה זה זעזע אותי. שמעתי אינספור תשובות, חלקן שטחיות ופרי חשיפה שיטתית לתעמולה זולה. חלקן ספונטניות ואמיתיות. התחלתי להבין איך ״הם״ רואים את זה: הפלסטינים שרוצים לסיים את הסכסוך ולהכריז על ניצחון, הפלסטינים שרוצים להרוג את כולנו, המתנחלים בגדה והמתנחלים בגוש קטיף. ראיתי כמה הם דומים זה לזה: בשכנוע העצמי חסר הספקות; בשנאת האחר; בשלילת רוב או כל הערכים האוניברסליים שגובשו במאות השנים האחרונות בעולם המערבי.
טלי חטואל ובנותיה ז"ל. צילום: אדי ישראל
בכיתי איתם
ביולי 2005 נסעתי עם צוות צילום, שתי משאיות ציוד ואוכל והתנחלתי בצריף על חוף הים של עזה, בהתנחלות הזעירה כפר ים. ביליתי לילות ארוכים בשיחות עם מתנחלים, עם נערים ונערות מכל רחבי הארץ שבאו לחזק אותם, עם קציני משטרה וצבא שעסקו בהכנות לפינוי. אני זוכר שיחה מרתקת עם מגדל עגבניות כבן 50. הוא סיפר לי שבלילה הוא בוכה כשהוא חושב על מה יהיה עם החממות אחרי שיעזוב. ״הילדים יתרגלו למקום חדש ואני הרי רגיל לעבודה קשה״, אמר לי, ״אבל נקרע לי הלב כשאני מדמיין את העגבניות מבשילות ונרקבות, את הבד של החממות נפרם ואת החול חודר פנימה ומכסה את השיחים״. לראייתו, אריק שרון תכנן מזימה שבה יקריב את גוש קטיף כדי למנוע בעתיד פינוי כלשהו של ההתנחלויות בגדה. "הדתיים בינינו", הוא אמר, "יעשו הצגות, אבל בסוף יתפנו מרצון. אבל כולכם תזכרו את התמונות ותדעו שלעולם לא נעזוב עוד אדמה שלנו".
אני זוכר את העצרת הגדולה בכפר מימון, ביולי 2005, שבועיים לפני תחילת הפינוי. צוות הצילום חגג לי שם יום הולדת. שם התברר שהפוליטיקאים שהובילו את ההתנגדות כשלו בהנהגת אלפי הצעירים שנשמעו לקריאתם וירדו דרומה. המפד״לניקים עשו מה שפוליטיקאים עושים תמיד - מצאו פשרה. הנוער שהיה שם לא רצה פשרה. בלילה אחד הם התייתמו מהמנהיגים שלהם. את המחיר נשלם בין היתר בעשר שנים של תגי מחיר, בחבורות הזויות שמפיצות שנאה, בהמון יגאל עמירים קטנים שיצאו מהמסגרת ולא יחזרו אליה.
צעדת ההתחברות בכפר מימון. צילום: יוסי אלוני
לקראת רגע האמת עליתי על גג בית משפחת יצחקי בכפר ים, שם התבצרו בני המשפחה עם עשרות מתומכיהם. צילמתי טורים ארוכים של שוטרים וחיילים צועדים לעבר הבית, מתגברים בנקל על צמיגים בוערים ומכשולים אחרים. צילמתי את הצעירים חדורי האמונה, חלקם לפני צבא, חלקם אחרי, מיידים ביצים, עגבניות ושקיות קמח על החיילים והשוטרים. ירדתי עם אריה יצחקי מגג הבית לפגישה עם צוות המשא ומתן הצה״לי וצילמתי את חמשת הקצינים הבכירים (מי שניהל את המשא ומתן היה אל״מ ליאור לוטן, אז במדים) סוגרים את פרטי הפינוי עם יצחקי. כעבור שעה פרצו החיילים לגג, בראשם מפקד שייטת 13, אל״מ נבו ארז. צילמתי אותו באפוד ונשק מטונפים משברי ביצים, קטשופ וקמח שספג מיושבי הגג. צילמתי חיילים וחיילות בוכים מורידים מהגג ילדים בוכים, ובכיתי איתם.
הדמות הראשית בסרט הייתה דתיה יצחקי, תושבת ותיקה של גוש קטיף. חילונית, חריפה, דעתנית. בחרתי בה ובמשפחתה לסרט כי היא לא התביישה לומר את האמת למצלמה, והיא אף פעם לא נמלטה לפינה החמה של ״אלוהים אמר לנו״, כמו שרבים אחרים עשו. מפוכחת, פרקטית ומאוד קיצונית: ברגעים האחרונים על הגג היא זעקה במגפון - ״אתם נותנים מדינה לחמאס!״. צילמתי אותה צועקת ובלבי חשבתי שהיא מגזימה. איזה סיכוי יש שחמאס ישתלט על עזה?
דתיה יצחקי. צילום: נייג'ל ווקר
בחודשיים הבאים ערכתי את הסרט, שקיבל את השם ״המעוז האחרון״ -
The Last Stand. קיבלתי המון מחמאות, ביקורות טובות והצעה להפיק סדרה אקטואלית על האנשים מאחורי, או לפני, הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אבל החלטתי שאני לא יכול. ההתנתקות שברה אותי. הבנתי שהסיפור פה גמור. שהשנאה כילתה כל סיכוי לדו-קיום. שאנחנו מחולקים ומפוצלים, וגם הם, וזהו.
עשר שנים חלפו. במהלכן הפקתי סרטים וסדרות על החיים בישראל, על החיים בשטחים, על המלחמות השונות שלנו בעזה. אני שומע בשבועות האחרונים את חשבונות הנפש הציבוריים על ההתנתקות. חלקם מפליגים בתיאורי ההיסטוריה האלטרנטיבית - מי שלא היה שם יכול לחשוב שקומץ
המתנחלים האמיץ הגן על מדינת ישראל מפני חמאס, ועם פינויים משם הפכה עיר החוף הפסטורלית לארץ אויב.
זה לא מה שקרה. אנחנו ממשיכים לנסות לפשט את המציאות - להכניס הכל לתבניות של ״העולם כולו נגדנו״ ו״תמיד נהיה אשמים״. תוצאות הבחירות האחרונות מלמדות אותנו שהזיכרון הציבורי שלנו הולך ומתקצר, אבל הפחד הקיומי רק מתחזק: פחד מהגרעין האיראני, מהאוטובוסים עם הערבים, מהאנטישמים. מי שמפחד לא מחפש שלום, הסכמה ופיוס. מי שמפחד רוצה הגנה, תמיכה ושיפור היכולת להילחם על חייו.
רק כשנפסיק לפחד נוכל להישיר מבט לאמת. לא זו שהומצאה על מנת לשרת נרטיב ולא זו שנוצרה רק כדי להפחיד, אלא האמת המורכבת, הכואבת, שאין לה פתרון קסמים, אבל יש לה פתרון.