אבא שלי לא רצח את ארלוזורוב: ישראל רוזנבלט על ההאשמות שליוו את חייו

"עמדנו ועשינו 'כוחות', ולפתע פרץ ויכוח ביני לבין ילד אחד, מעט מבוגר ממני, יעקב לנדאו שמו. בלהט הוויכוח הוא זרק לי, 'אבא שלך רוצח'. אמר, וברח מיד לביתו. זו הייתה הפעם הראשונה שזרקו לי את זה בפנים. חזרתי הביתה ופרצתי בבכי".

מאותו רגע הבין הילד ישראל, בכורם של פרידה וצבי רוזנבלט, כי משהו במשפחתו אינו כבשל משפחות האחרים. 3 או 4 שנים קודם נחשף לשם אביו בקריקטורה לצד חבריו, אברהם סטבסקי ואב"א אחימאיר, שכמוהו זוכו בביהמ"ש מרצח ארלוזורוב ולימים טוהרו בידי ועדת חקירה. הוא לא הבין את פשרו של האיור אבל אחר כך, במגרש הכדורגל, חיבר את הקצוות. יותר מ־80 שנה חלפו מאז הרצח ו־31 שנה מאז מותו של האב, אבל כמו בגיל 10 כך גם היום - שרשרת האירועים ההיא עדיין מסעירה את נפשו של הילד.

"ביולי 34', אחרי הזיכוי, הוא וסטבסקי הלכו לבית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי בתל אביב כדי לברך", מספר ישראל רוזנבלט, "הם חיכו להם בחוץ וזרקו עליהם אבנים". "הם" היו המפא"יניקים, או בכינוים הרווח כיום, השמאל.

את ישראל רוזנבלט (76), עיתונאי, מוותיקי העיתון שאת גיליונו אתם אוחזים כעת, הכרתי כשהגעתי לעבוד בו, לפני שני עשורים ויותר. הוא היה אז אחד מעמודי התווך של מדור הספורט. קפדן, שופע ידע, מאיר פנים, מן הכותבים הטובים והחרוצים של פעם, שרחשו כבוד למילה, ידעו להשתמש בה והעריכו את חשיבותה, אף אם לעתים הפריזו באותה חשיבות. את הקריירה הארוכה שלו ב״מעריב״ החל ב־1960 כעיתונאי ספורט. 

לימים כיהן כעורך מדור הספורט, כשליח העיתון בלו־ נדון וכרכז הכתבים. בשלהי ימיו כאן מונה לאומבודסמן, נציב הקבילות. אבל הכרתיו גם כברנש חסר מנוח, בייחוד כשזה מגיע לפוליטיקה. אף היום הוא לא שוכח למפא"יניקים כיצד נידו את בני משפחתו, לשיטתו, עד עצם היום הזה. אלא שהיום, "בגלל הסכנה בתביעת דיבה הם לא יגידו שאנחנו רצחנו את ארלוזורוב, אלא פשוט יאמרו 'הרוויזיוניסטים'".

ד׳׳ר חיים ארלוזורוב נורה למוות בערבו של 16 ביוני 1933. ארלוזורוב היה ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, איש תנועת העבודה, מראשוני מפא"י. הימים היו ימי עלייתה של המפלגה הנאצית וארלוזורוב פעל במסגרת תפקידו להע־ לאת יהודי גרמניה ולהצלת רכושם. את פועלו ניהל גם באמצ־ עות מגעים עם ממשלת ברלין, מה שהיה לצנינים בעיני הימין הארץ ישראלי. גם הערבים ראו בו סכנה מתוקף מעמדו הרם בתנועה הציונית. יומיים לאחר שובו לארץ נרצח ארלוזורוב ביריות בעת שטייל עם רעייתו סימה לחוף ימה של תל אביב.

זמן קצר לאחר הרצח נעצרו אברהם סטבסקי, צבי רוזנבלט והעיתונאי אב״א אחימאיר, חברי התנועה הרוויזיוניסטית "ברית הבריונים". אחימאיר, שהיה האידיאולוג של התנועה, נחשד בהסתה לביצוע המעשה, אבל שוחרר. שני חבריו הואשמו ברצח והועמדו לדין. כחצי שנה היו עצורים. במהלך המשפט העידה נגדם האלמנה, לאחר שהצביעה עליהם

במסדר זיהוי. לפי המשפט הבריטי, נדרשת התביעה לעדות או לראיה נוספת לזו הוודאית. הראיה התומכת לא נמצאה. רוזנבלט זוכה, סטבסקי הורשע ונדון למיתה, ואחר כך זוכה בערעור.

13 שנים לאחר הזיכוי נהרג סטבסקי באירועים שליוו את פרשת האונייה אלטלנה. רוזנבלט המשיך את חייו והקים משפחה, אבל עננת הראיה התומכת ליוותה אותו כל חייו. שנתיים לפני מותו, תשוש וחולה בעקבות אירוע מוחי, החליטה ממשלת מנחם בגין להקים ועדת חקירה ממלכתית. זה היה בעקבות פרסום מחקרו המקיף של שבתאי טבת על רצח ארלוזורוב. צבי רוזנבלט לא זכה לראות את טיהורו. הוועדה, בראשות השופט העליון דוד בכור, ישבה שלוש שנים על המדוכה ופרסמה את מסקנותיה שנה אחרי מותו ו־52 שנים לאחר הרצח. הוועדה קבעה כי סטבסקי ורוזנבלט אינם הרוצחים, וכי אי אפשר לפסוק מי לחץ על ההדק, ואם היה זה בכלל רצח פוליטי. על שמו של רוזנבלט נקרא רחוב ביפו.

״עד יומו האחרון הוא חי בצל העלילה הזאת״, מספר בנו ובעצם מעיד גם על עצמו, ״יש אמירה שלו, שלא אשכח כל חיי. אחרי שהתפרסם איזה מאמר על הרצח הוא אמר על השמאל: 'הם יודעים לשנוא'. אמא שלי סיפרה לי שאחרי שהם הכירו הוא אמר לה: 'אל תעשי לי אף פעם בורשט'. הוא לא רצה לראות אדום מול העיניים שלו״.

צבי רוזנבלט נולד בצ'רנוביץ', אז בשטח רומניה, ועלה לישראל בדרך הים, חודשים מעטים לפני רצח ארלוזורוב. הוא היה בן 22, בקושי ידע עברית, אבל החזיק במשלח יד מועיל - מנהל חשבונות. הוא הצטרף לפלוגת העבודה של בית״ר בכפר סבא ושימש בה מזכיר. שם הכיר את פרידה (פרידקה) זלאטקס, ילידת פולין, שהייתה צעירה ממנו בשנתיים. פרידקה הייתה מפקדת קן של בית״ר בעיירתה נריוב, ליד לבוב. שנים מעטות לפני שהכירו פורסמה פרשת רצח ארלוזורוב גם בעיתונות היהודית בפולין. בראותה את דיוקנו של רוזנבלט מציץ אליה מדף העיתון אמרה זלאטקס למקורביה - ״איתו אני רוצה להתחתן״. ב־1936 נישא רוזנבלט לבחירת לבו בחתונה צנועה על גג בית פרטי בתל אביב. שלוש שנים לאחר מכן נולד בכורם ישראל ובתום שש שנים נוספות - אחותו אירית. ״הוא לקח הלוואה כדי

לקנות את הטבעות״, נזכר בנם, ״איש לא צילם תמונה למזכרת. לא היה להם כסף״.

מאז אותו גילוי על אודות אביו בגן המשחקים של שכונת מגוריו נשאב ישראל הצעיר לתוך מאבק האיתנים האמוציונלי בין שמאל לימין. לא כמשתתף מן היציע אלא כבן למשפחה גרעינית ששימשה בעל כורחה שחקנית פעי־ לה בהתגוששות נטולת רחמים בין יהודים לבין עצמם. בבית הקפה ליד ביתו בגני תקווה שבו אנו נפגשים הוא פורס את חוויית הנידוי הפרטית שלו. ״הייתה שנאה נו־ ראית. היום הליכוד הוא המפלגה הגדולה והשמאל במי־ עוט. אבל אז, אינך יכול לדמיין לעצמך. הרוויזיוניסטים היו מוכרים בחו״ל, אבל לא בבית. היית בקצה, בשוליים. גם רוויזיוניסט, גם חשוד ברצח״.

"בבית הספר ביקש אחד המורים שכל ילד יקום ויגיד מיהו. כשאמרתי רוזנבלט הסתכל עלי המורה ואמר 'אהה, רוזנבלט', זה הספיק לי. לא היה צריך יותר". ישראל רוזנבלט. צילום: רפי קוץ

חבריו של רוזנבלט בתנועת בית״ר חששו לחייו, וכמה חודשים אחרי הזיכוי החליטו להבריחו מישראל עד יעבור זעם. עיר המקלט שנבחרה עבורו הייתה נמל צ׳וויטיבקיה ליד רומא, שבו פעל קו ימי של התנועה. מנהל הקו היה אדמירל ירמיהו הלפרין, קרובו של איש הטלוויזיה עמנואל הלפרין.

״אחרי כחצי שנה הוא חזר לארץ, והיה צריך לחיות ממשהו״, נזכר בנו, ״אחותו של ז'בוטינסקי, שחיה בחיפה, נתנה לו להפיץ את ספרי זאב תמורת עמלה. אבל אי אפשר לחיות מזה. בסוף הוא ניסה להתקבל לעיריית תל אביב. בזמנו, כל עובד שהתקבל - מועצת העיר כולה הייתה צריכה לאשר בהצבעה. ראש העירייה ישראל רוקח, שהיה צדיק בעיני, אמר לו: 'צבי, לא יאשרו אותך. אתה מוקצה מחמת מיאוס'. ואז אבי, לצורך העבודה, שינה את שם המשפחה לבן יעקב. רוקח הגיש אותו לעבודה בשם הזה והוא אושר. הוא התקבל לעבודה. הוא לא שינה את שמו בתעודת הזהות. מבין אנשי המחלקה רק סגן מנהל המחלקה ידע מיהו.

״יום אחד, הייתי בן 6־7, רציתי ללכת לעבודה של אבא. מחלקת החשבונות שכנה ברחוב ביאליק. אני עולה לקומה השנייה, ועל כל דלת כתוב שמו של הפקיד. אני עובר, לא מוצא את צבי רוזנבלט. כילד, זו אכזבה מאוד קשה. אתה לא יודע אם אתה האשם כי אינך מגלה, או שמא הטעו אותך. הסתובבתי שם במסדרון חנוק מדמעות, לא ידעתי מה לעשות. במקרה עבר שם מישהו, ראה אותי ושאל את מי אני מחפש. אמרתי 'את צבי רוזנבלט'. הוא ענה: 'אין פה אחד כזה'״.

חשוב לו לספר כי אביו הגיש שלוש תביעות דיבה נגד כותבים שטענו כי היה שותף לרצח, וזכה בשלושתן. הראשון בנתבעים היה שאול אבי־ גור, מראשי ההגנה ומאבות קהיליית המודיעין. תביעות נוספות הגיש נגד ההיסטוריון אדווין סמואל, בנו של הנציב העליון הרברט סמואל, ונגד קנת לאו, חוקר אמריקאי שכתב על הרצח בספרו שפורסם בניו יורק.

"העובדה שהם זוכו בגלל שלא הייתה עדות מסייעת רדפה אותם. מפא״י נתלתה בזיכוי הטכני הזה והמשיכה לטעון שהם הרוצחים. עד היום. העובדה שהייתה ועדת חקירה ממלכתית ושאבי זכה בכל תביעות הדיבה - לא שכנעה. שבתאי טבת, שפרסם את ספרו ב־1982, לא דיבר בכלל עם אבא שלי במסגרת המחקר לספר. אפילו לא בטלפון".

אביגור, גיסו של משה שרת, נמנה עם צוות חוקרי הרצח והיה בטוח כי סטבסקי ורוזנבלט לחצו על ההדק. ״כמה שעות אחרי הירי גבה השוטר שמואל שרמייסטר את העדות מסימה ארלוזורוב״, מספר ישראל רוזנבלט, ״זה היה בפנסיון קטה־דן, היכן שהיום שוכן מלון דן תל אביב. הוא שאל אותה, מי לדעתך ירה? היא אמרה: 'אני חושבת ערבים'. וזה מה שהוא רשם. את העדות שקיבל הוא הקריא אחר כך לקצין בריטי בשם סטאפורד, מפקד משטרת יפו. היא שמעה מה שהוא הקריא. היא גם העידה כי אחרי הרצח, בזמן שהקיפו אותה כל מיני אנשים, היא אמרה להם שהיורים הם ערבים. במשפט ביקשה ההגנה את העדות שלה כפי שנגבתה בידי השוטר. המשטרה השיבה שהדף נעלם, וזו רק דוגמה אחת להתנהלות החקירה. המשטרה הבריטית שיתפה פעולה עם מפא״י, כי בשבילה הרוויזיוניסטים היו כאב ראש. ומה אכפת להם, יהודים רבים עם יהודים״.

החקירה, ממשיך לטעון רוזנבלט, התנהלה בחובבנות. ״בעל מלון מירושלים טען כי סטבסקי שהה אצלו בערב הרצח. כשאבי היה במעצר שלחו אליו את סימה ארלוזורוב שתדובב אותו. אתה מתאר לך מצב שיאפשרו לאלמנת נרצח להיכנס לתאו של חשוד ברצח? היא דיברה איתו גרמנית. היא אמרה לו, 'אתה עוד צעיר. אם תודה אעשה הכל כדי שלא ידונו אותך למוות'. הוא ענה לה בסיפור. כשהוא עלה לארץ מרומניה דרך נמל קונסטנצה עם עוד כמה חברים, הם הלכו למגדת עתידות. היא אמרה לו - 'תיזהר מאישה לבושת שחורים'. את זה הוא סיפר לסימה ארלוזורוב כשסירב לבקשה שלה״.

״הוא לא דיבר. אבא שלי, אם לומר בעדינות, לא היה דברן. הוא היה איש מופנם מאוד״.

״היא הייתה בדיוק ההפך ממנו. היא הגיעה לארץ, וכשירדה מהאוניה עם המדים של בית״ר קיבל את פניה בנמל יפו אריה בן אליעזר, לימים סגן יו״ר הכנסת. הוא אמר לה: 'מה זה פרידקה? את בארץ ישראל', וביקש שתשנה את שמה. הוא נתן לה שש אפשרויות, שכולן תרגום של שמה, פרידה, שזה שמחה. היא בחרה רינה. אמא שלי נפטרה שנים אחריו, ב־2002, ונקברה לצדו בבית העלמין נחלת יצחק. ז'בוטינסקי, שהיה בשבילם אלוהים, כתב לאבי איגרת לאחר הזיכוי. הוא שיבח בה את הופעתו בבית המשפט וכינה אותו 'בן בית״ר'. זה היה אות כבוד נדיר. התואר הזה חקוק על לוח המצבה שלו״.

״כי גדלתי בבית שנעשה לו עוול. אבי היה קורא על עצמו בעיתון, ממלמל משהו, וזה היה נוחת עלי כילד. לנוער של אז לא היו פיתויים טכנולוגיים. בקושי היה רדיו. אז התחלתי להתעניין בפוליטיקה בגיל שבו ילדים אחרים משחקים תופסת או כדורגל. בגיל 14־15, בימי שישי, הייתי הולך לאספות של המפלגה הקומוניסטית בתל אביב כדי להתווכח עם אנשים. הייתי עומד שם בחוץ, בגן רינה או בבית העם, ומנהל איתם שיחות עד אין קץ. זה היה בילוי יום השישי שלי. אחר כך נסעתי לקיבוץ גזית, שבו גר חיים שורר - השריד היחיד שנותר ממשפחת אמי לאחר השואה. בקיבוץ הרי אין מה לעשות, רק לרכל זה על זה. אז כל ערב התנהלו שם ויכוחים ואני עמדתי והקשבתי בעניין רב״.

״לא. עמדתי שם, ובחוויה שלי ייצגתי את תנועת החירות״.

״מולנו גרה משפחת פרוינד, שבנם הוא פרופ' יהושע (שוקה) פורת. הם ידעו, אבל אחרים לא. אני זוכר פעם אחת, בבית ספר עממי, אחד המורים ביקש שכל ילד יקום ויגיד מיהו. כשאמרתי רוזנבלט הסתכל עלי המורה ואמר 'אהה, רוזנבלט'. זה הספיק לי. לא היה צריך יותר״.

ב־26 ביולי 1984 הלך צבי רוזנבלט לעולמו, לאחר תקופת דעיכה בת שלוש שנים, בעקבות אותו שבץ מוחי. בן 73 היה. בנו שהה באותה העת בחו״ל במשימת סיקור במסגרת עבודתו ב״מעריב״. ״דיברתי משם עם אחד הכתבים שלי והכתבתי לו תוצאות מתחרות אתלטיקה״, מספר הבן, ״הוא רשם אותן מפי, וכשסיימתי אמר - 'ודרך אגב, אבא שלך נפטר'״.

״לפי ההיגיון שלי, זה היה אקראי לגמרי. לא פרי תכנון, כי הוא ואשתו לא ידעו שהם ירדו לחוף. לא ייתכן שמישהו יתכנן רצח כשהקורבן בעצמו לא יודע את מסלול הליכתו״.

״לאורך השנים עלו הרבה גרסאות. תחילה האשימו את הרוויזיוניסטים, אחר כך חשדו בערבים. יש גרסה שמייחסת זאת לנאצים. דיברו גם על הקומוניסטים, שפעלו לכאורה בהוראת מוסקבה, כדי להביך את הבריטים. הכי הגיוני שאלה היו ערבים שפעלו באופן אקראי, בלי לדעת מי בדיוק המטרה. ירו בו כדור אחד, שלא היה קטלני, ובגלל השירות הרפואי העלוב דאז לא הצליחו להצילו. בסופו של דבר, ולמרבה הצער, חיים ארלוזורוב מת מאיבוד דם, כי לא מצאו עבורו עירוי במועד״.