הגרסה שלהם: התומכים בהתנתקות מגיבים למתקפות ה"אמרנו לכם"

עשר שנים עברו מאז עמד יהונתן בשיא בראש מנהלת ההתנתקות כמינוי של ראש הממשלה דאז, אריק שרון ז"ל. ימים קשים של מאבק וקרע בעם וגם היום, אחרי תקופה ארוכה וקשה שלא מבשרת על עתיד ורוד, הוא משוכנע שהצעד ההוא היה הכרחי.

“ברצועת עזה שיעור גידול האוכלוסייה הוא הגבוה בעולם - למעלה מ־5% בשנה”, אומר בשיא. “האוכלוסייה הזו עתידה להכפיל את עצמה בתוך פחות מ־20 שנה, ובמצב הזה לשים יישובים יהודיים בתוך הרצועה זו הייתה שגיאה גדולה. אני מניח שמדינת ישראל הייתה עומדת בפני הדילמה, במוקדם או במאוחר, בלי שום קשר לאירועי 2005. לא היו צריכים לשים שם בכלל יישובים. השגיאה הייתה אורבנית, ובדרך כלל טיבן של שגיאות כאלה הוא להתגלות, במוקדם או במאוחר”.
 

“מה זה שייך? אני גם לא מציע להתיישב בקסבה של חברון, או של שכם. אני אומר את דעתי”.
 

“הייתי אז עובד מדינה, לא חבר בממשלה או בכנסת, אז אני לא יודע אם היו אלטרנטיבות אחרות. אני אומר בצורה פשוטה, ריאלית, של אדם בעל עיניים מפוקחות ובלי קשר לשאלה אם יש שם חמאס או אין, או אם יירו עלינו טילים. יש בעיה, אפילו כלכלית, איך גורמים לכמיליון וחצי אנשים להתפרנס. גם בלי מלחמה זו לא שאלה קלה וזה נושא שצריך לעסוק בו. ראיתי מאמרים על כמה מתו אז וכמה מתו כעת וכמה טילים ירו. אבל אלה שאלות של כאן ועכשיו ואני עוסק בטווח הארוך, ובטווח הזה רצועת עזה, עם כמות האוכלוסייה שחיה בה, היא בעיה קשה לישראל ולמצרים”.

היום אפשר לשמוע כמעט בכל פינה משפטים כמו “ההתנתקות הייתה טעות”. מפונים ממשיכים לצעוק בקול רם “אמרנו לכם”, אבל יש גם לא מעט אנשים שממשיכים לטעון שזה היה צעד הכרחי ונכון. אחד המצדדים בתהליך הוא האלוף במיל' שלמה גזית, מי שהיה בשנות ה־70 ראש אמ”ן ואחרי רצח ראש הממשלה יצחק רבין מונה לעמוד מול ראש הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת.

“יש לי ביקורת על איך שביצענו את ההתנתקות”, הוא אומר. “היה צריך לפנות רק את האוכלוסייה האזרחית, אבל צה”ל והשב”כ היו חייבים להישאר. יש לי ביקורת שיצאנו ולא ביטלנו את הממשל צבאי. כי כשאתה מקיים סגר ימי, יבשתי ואווירי, אז הקמת מחנה ענק של 1.8 מיליון תושבים וזה לא רק מתסיס, אלא גם מפריע למה שקיוויתי שיקרה - וזה כינונה של מדינה פלסטינית ברצועה. מדינה מסודרת. אבל איש לא שאל אותי ולא הייתי שותף להחלטה”.

“לא ניסית. אפילו תדחה את ההתנתקות במשך שנה, אבל תשאיר שם בעל בית. היו שלוש אפשרויות: הראשונה, פינוי האזרחים והשארת הביטחון. אפשרות שנייה, שאתה לא יוצא לפני שאתה מנהל משא ומתן ומקים גוף שיקבל את האחריות, אבו מאזן כזה. האפשרות השלישית היא לצאת לחלוטין - בלי סגר, בלי פיקוח. אז אתה שואל - ומה יהיה אם לנמל יגיעו כל מיני דברים לא רצויים? יותר דברים מאלה שמגיעים היום למצרים, סוריה ולבנון? אנחנו באיזה מקום מאבדים את העשתונות. כל זמן שיש סגר, יש להם צידוק בינלאומי להילחם”.

הפינוי מכפר דרום. צילום רויטרס
 

יהונתן בשיא שומע מילים כמו משא ומתן וחושב שהן לגמרי לא במקום. “מי שאומר היום שהשגיאה הייתה שביצעו את ההתנתקות ללא הסכם, לא אומר אמת. לא הייתה שום אפשרות לצאת משם עם הסכם, לא היה עם מי לעשות הסכם וגם היום אין עם מי לעשות”.

אם כך, מדובר בוויכוח בין אנשים שחושבים שהיה צריך לבצע את המהלך הכואב, אבל השאלה היא איך היה צריך לנהל אותו. “היו חייבים לדבר עם הרשות, שלהזכירך ישבה שם באותה תקופה”, אומר האלוף במיל’ נתן שרוני, ששימש עד לא מזמן כנשיא המועצה לשלום ולביטחון. “היו צריכים לנצל את זה כמנוף מול הרשות - ולא לתת הצהרות ‘אם יירו רקטה אחת, אנחנו...’. שום אנחנו. אנחנו לא עושים כלום, כי אנחנו לא יכולים. אתה רוצה להיות דאע”ש? אין בעיה. הפינוי נעשה ברגישות מעשית, אבל לא בחוכמה מדינית. היה פה קלף מול הרשות, ולא משנה מי עמד בראשה. יכול להיות שאם אריק שרון היה ממשיך זה כן היה נעשה, אבל זו רק היפותזה”.

“לא צפינו גם שחומת ברלין תיפול. אין כזה דבר ‘לא צפינו’. אני לא דורש ממנהיגות מדינית שתדע לשים את האצבע בדיוק בנקודה של מה יקרה, אבל היא צריכה לנתח כיוונים של מה עשוי להתפתח. אפשר היה להבטיח מערכת יחסים ישראלית־פלסטינית שהייתה מעמידה גם את החמאס בפני דילמה. תזכור שבחמאס יש מספר מנהיגויות כרגע, הצבאית נראית כשלטת, אבל בשעתו המדינית הייתה חזקה והיא הייתה בדילמה אם המהלך היה מחבר את יהודה ושומרון ואת עזה בראייה עתידית, שהולך להתבצע מהלך מתגלגל. תיצור קו, תיצור כיוון, תיצור משהו”.

נתן, אביה של השחקנית יעל שרוני, שהיה קצין תותחנים ראשי וראש אגף תכנון בצה”ל, מפנה את האצבע לכיוון הממשלה. “גם היום המדיניות כלפי רצועת עזה היא מטופשת. תפתח את הנמל, תגדיל את שטח הדיג, תביא יותר עובדים משם - דברים שיורידו את סף המתח וייתנו סיכוי. תפתח את המקום לשיקום. זה צריך להיות קו תואם לאורך כל הדרך. לא יכול להיות שהיום אני הולך ימינה, פתאום קופץ שמאלה וחוזר ימינה. צריך קו שהמטרה הסופית שלו תהיה מוגדרת. היום אני יודע שיש רק מטרה סופית אחת והיא טהרן. איראן זו המטרה, וכל השאר קשקוש מקושקש”.

“בטח שבעוקצנות. טהרן זה האיום האחרון על מדינת ישראל. האיום המרכזי הוא המצב הפנימי. היום יש מעצרים מינהליים, איפה הייתם בחמש השנים האחרונות? יש לנו התמחות בלהתעורר מאוחר מדי. לפני עשר שנים לא ידעתי איך לפרש את אריק שרון. האם זה נשאר אריק שפעל ברצועת עזה בשעתו ויצר שקט, שזה סגנון פעולה אחד? או אריק שיש לו תפיסת עולם מדינית חדשה? בסתר לבי קיוויתי שיש מדיניות חדשה ולכן חייתי על תקוות, אבל ברגע שראיתי שהורסים ולא מתאמים, התקווה התערערה”.

האלוף במיל’ שרוני היה מהקצינים שחתמו בזמנו על גילוי דעת שבו נכתב: “ההתנתקות תאפשר את יכולת הפעולה של כוחות הביטחון ותעניק לה לגיטימיות. היא תגרום לשינוי אסטרטגי מדיני ותפתח סיכוי להסדר, ההתנתקות חשובה לביטחון הלאומי”. מי שהחתים את הקצינים היה האלוף במיל’ דני רוטשילד, המכהן כראש המכון למדיניות ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי הרצליה. גם הוא ממשיך לטעון שהצעד היה במקום. “בהחלט”, קבע רוטשילד. “גם אם זה לא מה שציפיתי, האלטרנטיבה הייתה הרבה יותר גרועה”.

שאלתי אם למרות האווירה העכורה יש כעת תקווה באופק, ושרוני ענה, “ככל שאתה דוחה את התהליכים, נוצרים תהליכים נגדיים. אם אתה עומד באותו מקום וצועק ‘אני לא רוצה, לא מוכן’, אז המצב שלך להגיע להסדר יותר קשה”.

גזית אמר באותו עניין, “האורות והמנהרה שאני רואה הם לא בעזה. המנהרה שאני רואה היא בדרך לירושלים. כל זמן שאני לא רואה את הממשלה דנה, מתפקדת, מקבלת החלטות ומגבשת מדיניות, זו הבעיה. אין החלטות לטווח ארוך, אין החלטות לחודשיים, ואני לא מדבר על 05 שנה. מה לעשות שיש אצלנו כאלה שאוהבים להתבוסס בבוץ”.

אין אחד שלא קיווה שהמראות היום יהיו אחרים, ובטח שלא איום של מנהרות ועוד מבצעים צבאיים באופק. בוודאי לא אותם מפונים מצולקים שזוכרים ומסרבים לשכוח. “זה אירוע שהשאיר צלקת”, אומר בשיא. “אבל האנשים שגרו שם הם לא הסיבה לבעיה, הם הקורבנות שלה. הסיבה לבעיה נמצאת בממשלות ישראל לדורותיהן, ששמו אנשים במקום הלא נכון”.