גשר מעריב חייב לכרוע באחת. להתפוצץ ברעש. לפזר סביבו את אבק ההיסטוריה. לא פירוק. לא העברה. לא מכירה. גשרים צריכים למות זקופים. לדעת מתי ללכת.
שנים ארוכות נראה הגשר כמשענת של בית מעריב. כקביים התורניים שלו. אבל עתה, כשבשקיעה נשברות קרניים על זגוגיות מרוסקות, כשבחשכה זאבים מטיילים במסדרונות, מה הטעם בגשר שפעם היה לו בניין? הפיצוץ יכריז שהסתיימה תקופה, שבאמת היו זמנים, שהבחור כבד הרגליים לא יתאים לקצב נחש הכסף החרישי שיתפתל על גחונו בעוד מי יודע כמה שנים.
כל 40 שנותי ליד ההגה, עליתי על הגשר אולי שלוש פעמים. משום מה לא נתפס בעיני כאופציה. וגם אני לא בעיניו. הוא היה גשר לא נחמד שמעולם לא ניסה לדבר איתך. לפתות אותך לעלות עליו. גדרותיו לא הצמיחו מנעולי אהבה חלודים, באגפיו לא לבלבו אגס וגם תפוח. ורידיו היו מלאי אופי, אך הכיעור שלו היה פואטי. השנים כיסו אותו בפיח, הגלגלים שחקו את עורו. פה ושם נזקק להשתלות אספלט, והוא עבר אותן בלי לשחרר אנחה. אהבתי להביט בו כי תמיד איזן את המבט על החיים. בימים לא שמחים דאג להזכיר שמצבו אפור משלי. בימים של "היפר" היה מזהיר שמחר עלול להיות מעונן.
כשערכתי את "מעריב היום", סבו־מולידו של המוסף הזה, היה החדר שלי בגובה הגשר, מה שאפשר לנו לתקשר בגובה העיניים. הייתי רואה את האנשים שעברו תחתיו לגדה השנייה של דרך בגין, שדווקא האמין בשתי גדות. רובם היו פקידים מהמשרדים הסמוכים, אנשי מוסכים בבגדים כחולים, עובדים זרים שרכבו על אופניים מרופטים, תלמידים במדים שהבריזו לשעה הראשונה בתיכון, נהגי משאיות שפרקו חביות בירה מתכתיות במסעדות. בצהריים היו חולפות מתחתיו שיירות המורעבים. המפגש הצפוי עם השניצל הכניס בהם נחישות. צעדם היה נמרץ ומבטם היה נמהר. אלה, הייתי אומר לעצמי, הם החברים שמעולם לא מאחרים בהגשת טופס הוצאות, שאינם מאבדים ימי חופשה לא מנוצלים, והאישה שלהם אינה צריכה לנדנד שיביאו את גיליון "את" האחרון.
גשר מעריב השבוע. צילום: אבשלום ששוני
והיו המהוססים, המתלבטים, שעוררו חמלה מחויכת. בדרך כלל נתקעו על המדרכה המעוגלת שמחברת את קרליבך 2 לדרך בגין, נקרעים בדילמת הפרגיות או לא להיות. פנייה ימינה לקרליבך יכלה להביא לאיקרה הנפלאה של "אולימפוס" או לחומוס המכונן של "אבו אדהם". פנייה שמאלה ומעבר מתחת לגשר ניווטו אותך אל עוזי מ"מפגש ישראל", עם חזה העוף והבצל על האש, עם החמוצים ממעמקי חבית העץ.
וזה היה גם גשר הדמעות. תחתיו עמדתי בדיוק לפני שלוש שנים עם מפגיני "מעריב" הישן, מרגישים איך העיתון נגמר לנו בידיים. ובידיים של כל מי ששלחו אליו ידיים. כל אלה שבאו, עשו סיבוב, פניית פרסה ונסעו לינוק מהעטין הכמוש הבא. הגשר הכתיב אסוציאציה בלתי נמנעת: "העץ הנדיב" מאת של סילברסטין. אותו עץ שבכל פעם תרם איבר מגופו לשמח את הילד שחסה בצלו. "הפעם אנחנו, עיתונאי 'מעריב', בתפקיד העץ", כתבתי אז. הגשר המפויח הזכיר 20 שנות עבודה תחת עננה. את הימים שבהם התכווצנו, הצטמצמנו, ויתרנו, אך הכל היה לשווא.
המחאה ההיא מתחת לגשר הקפיצה לתודעה את ייסורי המצפון. בין המפגינים היו גם כמה סטודנטים שלי שהתמקמו יפה בעיתון. ליאור בא מהדרום אחרי שעוד גראד עשה ויקנד בנתיבות ובבאר שבע. תומר הג'ינג'י היה תלמיד אידיאליסט ועורך שאפתן. יובל ה"סקופר" התייצב להפגנה כשבנדנת "מעריב" אדומה מעטרת את מצחו. אני הוא זה ש"הרעיל" אותם. סיפרתי להם על נפלאות העבודה הזאת - עד היום אני חושב כך - אבל לא סיפרתי שיציבותה כיציבות חסקה שחוצה את הגיברלטר. לידי עמד איש צעיר שלחץ את העט כנגד הדף בפנקסו. ראיתי בו את העיתונאי הצעיר שהייתי. נמצא בתוך הסיפור ומחוצה לו. מתעד בלי לשאול את עצמך היכן אתה אישית בסיפור. האם העיתונאי בעל העט התוקפני שלידי שאל את עצמו אם בעתיד הקרוב - משהו כמו 20, 30 שנה - יעמוד גם הוא תחת איזה גשר ויזעק את נטישתו.
זהו, גשר, גמרתי לדבר איתך ועליך. התפוצץ נא בנחת, חתוך את השמיים שמעליך, שחרר אותי ממועקת הזיכרון.