"אני לא דפני ליף": ראיון עם עינבר בוגלה, מנהיגת מחאת יוצאי אתיופיה

לכל הכתבות באתר פורבס

בוגלה, בת זקונים אחרי שלושה אחים, היא בת 22 בסך הכל. הוריה עלו לישראל מאתיופיה בשנת 1991. היא גדלה בקריית גת, אמה עובדת במפעל הסלטים צבר, האב עבר להתגורר בירושלים והקשר איתו נותק. היא היתה תלמידה טובה - הציונים שלה היו מספקים, הנוכחות קצת פחות. "אני מעדיפה ללמוד לבד", היא מסבירה. אבל לא בטוח שזו היתה הסיבה היחידה. היא משחזרת אירוע שחזר על עצמו שוב ושוב בבתי הספר שבהם למדה, איך במסגרת איסוף הכספים לטיול השנתי, המורה היתה פונה אליה בטון נמוך ושואלת האם היא זקוקה לעזרה בתשלום עבור הטיול. גם היום הזיכרון הזה מעורר אצלה תחושת כעס ותסכול: "למה אני צריכה שישלמו עבורי על הטיול?", היא מתרעמת. "כי אני אתיופית? זה אומר אוטומטית שאין לנו כסף?"

ההפגנה, לדברי בוגלה, לא הגיעה משום מקום. "אני מכירה היטב את מצב האתיופים בישראל", היא אומרת. היא חוזרת למורה שלה ומספרת על התודעה, אותה תודעה ציבורית שהולידה זעם של עדה שלמה. "אני לא עוררתי דבר", היא מצטנעת, "זו קהילה שלמה שהתעוררה". בוגלה לא אוהבת שמשווים אותה לדפני ליף, והיא מתקשה להבין מדוע סימנו אותה כנושאת הדגל של המאבק. "שום דבר לא התרחש בגלל משהו שאני אמרתי. זה כאב שהצטבר, כולם חיכו שיקרה משהו שיפוצץ את הכל".

הקש שכנראה שבר את גב הגמל היה סרטון שהופץ ברשת בסוף חודש אפריל האחרון, ובו נראה שוטר מכה חייל ממוצא אתיופי. עבור בני הקהילה זה היה מקרה אחד יותר מדי, שסימן, לטענתם, אלימות מתמשכת מצד המשטרה כלפי האתיופים. את ההפגנה ארגנו בוגלה וחבריה תוך יומיים. "פתחנו קבוצה בווטסאפ ושאלנו את עצמנו איך אף אחד לא אומר שום דבר", היא משחזרת. בוגלה אולי לא רוצה שישוו בינה לבין ליף, אבל כמוה, היא הפכה במהרה לפנים של המאבק. "אני מייצגת את עצמי", היא מצהירה. "לא רואה עצמי כמנהיגה של אף אחד".

אם לא מנהיגת המאבק, את לפחות מגבר הקול.

"כל מי שהיה בהפגנה הוא היסטוריה, הוא מוביל את המאבק, כל אחד שפוגש את השוטר, את הפקח, את המערכת. אני לא חושבת שאפשר להצביע על בן אדם אחד".

אז איך פועל מטה המאבק?

"אנחנו פועלים במעין אנרכיה, אחד לומד מהשני. אנחנו מארגנים כנסים במטרה להסביר את המצב, לנסות ולספר איפה אנחנו עומדים מול הבירוקרטיה. נדמה לנו שהמערכת הרגילה שכחה אותנו, אנחנו מבינים שמשהו לא בסדר ואנחנו יוצאים למסע ההסברה הזה כדי שמישהו באמת ייקח את האחריות לידיים. אנחנו רוצים לקבל יחס כמו כל יתר האזרחים".

אם נניח לרגע את האלימות בצד, בנוגע להפגנה הגדולה (ב-3 במאי השנה), שכללה את סגירת נתיבי איילון, בוגלה קובעת בהתרגשות: "עשינו היסטוריה". משם עלתה למגרש של הגדולים. תוך כמה ימים היא וחבריה נפגשו עם ראש הממשלה בנימין נתניהו. "זה הרגיש כאילו משחקים בנו", היא מספרת. "ראש הממשלה שאל אותנו מה הבעיה שלנו, ונראה שהוא לא באמת הבין".

אבל גם בוגלה וחבריה, מנגד, לא באמת הבינו איך הדברים עובדים והם החלו לחקור. הם מתכנסים ולומדים מאבקים על רקע זהה במקומות אחרים בעולם, מנסים להבין איך נכון לקדם מחאה חברתית ויותר מכל שואלים את עצמם כיצד פועל מנגנון הממשל הישראלי. "גיליתי שכל מה שאמרו לנו אחרי התפרצות המאבק שלנו הפעם, הם דברים שכבר נאמרו בעבר - ושום דבר לא השתנה".

התסכול של בוגלה כפול, היא חשה את האפליה יום יום ומקבלת מהממסד תגובות שרק מגבירות את תחושת התסכול. לדבריה, המפגשים עם ראש הממשלה ומפכ"ל המשטרה לא הניבו פרי ("זה לא עוזר"), אלא רק חידדו עבורה את השאלה "מדוע אני מתויגת כאתיופית?"

מצד אחד היא מאמינה שאפשר לעשות את השינוי, בעיקר שינוי תודעתי והסברתי. מצד שני היא לא מאמינה ששינוי אמיתי אפשרי, בטח לא מתוך המערכת הממסדית. "המנגנון רקוב. אנחנו לא מרגישים אזרחים שווים", אומרת בוגלה וטון הדיבור שלה עולה. "כל דבר שמתרחש בעדה משויך אוטומטית למשרד לקליטת עלייה או לוועדת הקליטה. איפה המשטרה? איפה מח"ש? איפה הפרקליטות? אתה מבין שהמדינה זרקה אותנו? אני ילידת הארץ, אז מדוע כל דבר מופנה למשרד הקליטה?"

בינתיים דחתה בוגלה את לימודי מדעי המחשב, שאליהם נרשמה, ומאמינה שתבחר במסלול לימוד אחר - אולי מדע המדינה, כדי להבין כיצד באמת עובדת המערכת, אולי משפטים, כדי להיות עורכת דין ולהמשיך לתמוך בשינוי. בדף הפייסבוק שלה היא מעלה מדי יום כמה וכמה פוסטים העוסקים בחוסר שוויון, באפליה ובטיפול הלקוי, לטענתה, של הממסד בקהילת יוצאי אתיופיה. בדבריה היא גם קושרת בין דרך הטיפול של הרשויות בנושא אברה מנגיסטו הנמצא ככל הנראה בשבי חמאס, לבין הצורך בחידוש והתססת המאבק. בדרך היא גם חוטפת לא מעט אש - הטוקבקים האכזריים מסמלים בעיניה את הקושי שבמאבק.

מנהיגה או לא מנהיגה, בוגלה מגויסת במאה אחוז למאבק. "עדיין זורקים את הדם שלנו", היא אומרת כדי להזכיר שהמאבק הוא הרבה יותר מזעם על מקרה אלימות בודד. "שתקנו 30 שנה". היא רהוטה, נחושה, קשוחה ולא נותנת לאף אחד להסיט אותה מהדרך להשגת המטרה - לקבל הכרה כשווה. יחד עם זאת, אין לה כוונה להיכנס לפוליטיקה. "אני מקווה שעוד עשר שנים הדברים יסתדרו - ולא אהיה בתוך המאבק", היא אומרת. לדבריה, הכניסה לפוליטיקה מסנוורת: "קשה לשנות מתוך המערכת, כי אתה יחיד בין רבים - השינוי חייב לבוא מבחוץ".

לכתבה באתר פורבס