זה אמור להיות יומו החיגי של שר החינוך נפתלי בנט. הוא יצטלם עם תלמידי כיתה א’, יחייך בממלכתיות מיניסטריאלית ויאמר עוד כמה מילים על חזון ועתיד ורוד, אבל השאלה המבצבצת מבעד לתמונות היא כמה זמן יזכה לשבת על כיסאו ואיזה חותם יטביע על עתיד ילדינו.
“האסון הכי גדול שיכול לקרות למערכת החינוך זה שר חינוך סקטוריאלי”, מזהיר יוסי שריד, ששימש שר החינוך בשנים 1999־2000. “ראיתי לאן הולכות כל התוספות, והן לא מגיעות למקומות הנכונים. כאשר שר מייצג סקטור ומשרת אותו בעיקר, אז זה לא מתכון לשיפורים”.
בנט הוא איש נחוש. אתה לא חושב שהוא יצליח לשנות את פני המערכת?
“הוא הרי לא היה מעוניין בחינוך, חשב שהחינוך קטן עליו והגיע לשם בעל כורחו. הוא אומר שהתאהב, אבל רצוי מאוד שלמשרד יגיע מישהו שרואה בחינוך את חזות הכל, תפקיד חשוב אפילו יותר משר הביטחון ומשר החוץ. בנט הוא לא באמת שר החינוך, כי ראשו נתון לדברים אחרים”.
דווקא פרופ’ יולי תמיר, ששימשה שרת החינוך בשנים 2006־2009, ואיש לא יחשוד בה שהיא ממחנהו של בנט, מסרבת לראות שחורות. “בסך הכל קורים כל שנה תהליכים חיובים”, היא משוכנעת, ומתייחסת לתוכנית “אופק חדש”, רפורמה שהונהגה בזמנה במשרד, ומטרותיה העיקריות היו לשפר את שכרם ואת מעמדם של עובדי ההוראה, שיפור מרחבי הלמידה וסביבות ההוראה ופיתוח מקצועי של סגלי ההוראה.
“המערכת מאז ‘אופק חדש’ מגייסת מורים יותר טובים ומאפשרת תהליך הדרגתי ומשמעותי של שיפור האיכות, ולכן שמחתי כששמעתי שהשר הנוכחי מתכוון לעשות כמה צעדים, אבל לא עוד רפורמה”, אומרת פרופ’ תמיר. “צריך להמשיך את הרפורמות שהתחילו בהן, וזה מה שהמחקר מוכיח - ככל שרפורמה נמשכת יותר שנים, התועלת שלה גדולה יותר. הקמתי את ‘אופק חדש’, גדעון סער המשיך, שי פירון המשיך ועכשיו נפתלי בנט. אלו ארבעה שרי חינוך מאוד שונים בנטיות הפוליטיות שלהם, וזה רק מראה שאם אתה עושה דבר נכון, שהוא לא פוליטי, אז הוא נמשך לאורך זמן”.
"אם אתה עושה דבר נכון, זה נמשך לאורך זמן". פירון. מרים אלסטר, פלטש 90
אבל נשמעות טענות שלפיהן בנט ידאג בעיקר לצד הפוליטי.
“אם בתקופתי זה היה יותר אזרחות, אז בתקופת בנט זה יותר יהדות. החוכמה היא לא לעשות רפורמה פוליטית, אלא רפורמה מקצועית, וכל דבר מקצועי שאתה חושב עליו ולומד אותו לעומק, בסוף גם יישאר כזה. לא רוצה להישמע תמימה מדי, כל אחד יביא גם משהו פוליטי, אבל השאלה המרכזית ששר החינוך צריך לשאול את עצמו היא מקצועית.
הסיבה שרפורמת ‘אופק חדש’ ממשיכה היא שתקצבתי אותה בבסיס התקציב. זה לא תקצוב שכל שנה צריך להיאבק עליו. תוספת של סייעת שנייה בגנים זה דבר מאוד חשוב שהשר הנוכחי עושה, אבל זה לא סעיף בתקציב. מה יהיה בשנה הבאה? רפורמה צריכה להיות מקצועית, ומאוד חשוב שתהיה מתוקצבת ובהסכמה עם האוצר לאורך שנים”.
“החטא הקדמון”
מעבר לחשש ששר חינוך חדש יביא עמו רפורמות חדשות ויגרום לביטולן של הקודמות, פרופ’ אמנון רובינשטיין, ששימש שר החינוך בשנים 1993־1996, מודאג ממכשולים נוספים שיקשו על המערכת להתקדם. “יש פיצול חסר תקדים במערכת החינוך בין החינוך הממלכתי, הממלכתי־דתי, הבדואי, הדרוזי, החרדי־ספרדי וההתיישבותי”, טוען פרופ’ רובינשטיין. “זה דבר שלא קיים בשום מדינה בעולם, פוגע במשימה של ביטול הפערים ובזבזני בצורה מטורפת.
לאיש לא אכפת כי אלה אינטרסים פוליטיים. לחינוך הממלכתי הכללי אין היום הגנה. אין שום מועצה מייעצת, שר שמגן. החינוך הזה, שפעם היה העיקר, הפך לבן חורג, מקופח, צולע, מדדה אחרי החרדים והממלכתי־דתי. יש סטטיסטיקה מדהימה על הצפיפות בכיתה ובהבדלים בין הזרמים. הכי פחות צפוף בחינוך החרדי.
הראייה אינה קדימה, אלא אחורה. ראייה שמפרידה בין חלקי העם. ישראל היא הדמוקרטיה היחידה שאין לה בית ספר שפתוח לכולם. זו המצאה ישראלית, מגונה. אין מדינה שאומרת לילד: אם אתה שייך לזרם מסוים, אתה מקבל יותר. מערכת החינוך בנויה על אפליה, פרוטקציה והסכמים קואליציוניים. יש פערים בין דתיים וחילונים בכל מקום, אבל אף אחד לא אמר שזה שולל את האפשרות של בית ספר כללי שכל אחד יכול ללמוד בו. אין מדינה שמפלה בין זרמים בצורה שהיא נותנת לאחד פי שלושה מהאחר”.
“זה החטא הקדמון של בן־גוריון”, טוען מצדו שריד. “הרי הוא אמר שיבטל את הזרמים, אבל זה היה שקר. הוא ביטל רק את הזרם החילוני, ההומניסטי, שנקרא בשעתו ‘זרם העובדים’, והשאיר את החינוך העצמאי של אגודת ישראל, את החינוך הממלכתי־דתי של המפד”ל ולימים, על סמך התקדים, קמה רשת החינוך ‘המעיין התורני’ של ש”ס. אתה יודע שבכיתות א’ פחות מ־50% הולכים לזרם הממלכתי הכללי, וכל השאר הולכים לזרמים האחרים? ומי שומר על חלקת האלוהים הקטנה שלו? אלה שמדברים גבוהה־גבוהה על אחדות ישראל ועם אחד. למה שלא יהיה זרם אחד? למה הילדים צריכים להיפגש בפעם הראשונה כשהם מגיעים לצבא?”.
“לחטוף ביקורת”
אי אפשר לדבר על חינוך בלי להשוות למערכת החינוך הפינית, שנחשבת אחת הטובות בעולם ומובילה במבחנים ההשוואתיים, אף שיש בה מעט שעות לימוד, מעט שיעורי בית ודגש על עצמאות גבוהה של התלמידים והמורים. “מגלים את פינלנד בשנים האחרונות כאילו גילו את אמריקה”, אומר שריד.
“בפינלנד הטובים הולכים להוראה, ועל כל משרה פנויה יש עשרות מתמודדים ותנאי הקבלה הם מהגבוהים בעולם. פחות מדוקטור אתה לא מתקבל. אצלנו כרגיל זה עולם הפוך. יש כמובן מורים מצוינים וכאלה שרואים בעבודתם שליחות, אבל כשמדברים על 150 אלף מורים במערכת, אז רבים מתוכם דווקא רצו להיות רופאים ורק דבר אחד מנע מהם: במקום ציון 750 בפסיכומטרי הם קיבלו 450. אחרי זה הם רצו אולי להיות כלכלנים ואחרי זה מנהלי עסקים, ובסוף הם הלכו להוראה לא מתוך בחירה אלא כברירת מחדל.
בחלק מהמוסדות להכשרת מורים תנאי הקבלה הם נמוכים למדי ולא שמעתי על מערכת חינוך מספיק טובה כשלא כל המורים מספיק טובים. אם אני משווה את זה לכדורגל. כל עוד אנחנו משחקים בינינו לבין עצמנו, הפועל נגד מכבי, אז נדמה לנו שאנחנו משחקים כדורגל, אבל כשאנחנו צריכים לשחק עם אחרים, אז מתברר שמה שמשחקים פה זה לא בדיוק כדורגל”.
איך אפשר לשפר?
“שיהפכו את ההוראה למקצוע בר תחרות, ואנשים לא יגיעו מתוך אילוץ”.
פרופ’ פאסי סלברג, הגורו של מערכת החינוך בפינלנד, מדבר על חשיבה לטווח ארוך ולא על פתרונות מהירים, רפורמות.
פרופ' תמיר: “הרפורמה הפינית התחילה בשנות ה־70 ונמשכת עד היום. מי שבא ורוצה לעשות תהליך - צריך להיות מוכן לשלם מחיר, כי תהליכים ארוכים הם פחות זוהרים ופחות כותבים עליהם. כל התקופה שהייתי שרה אמרו: ‘למה את מתכננת לטווח ארוך, מה את עושה עכשיו?’ קיבלתי ביקורת קטלנית שלא עשיתי משהו מיידי.
אמרתי ‘אני בונה’ ואף אחד לא האמין לי. אם אתה לא רוצה לגזור קופון מיידי, אפשר לשנות את המציאות. עוזבים בקלות רבה מדי שרים שאומרים ‘אי אפשר’. אפשר, אבל צריך להיות מוכן לעשות את הדבר הנכון ולחטוף את הביקורת. מקצוע המורה משתנה. אני מאוד גאה בעובדה שכמעט הכפלתי את שכר המורים.
כשבאתי מורה מתחיל קיבל בחודש 2,850 שקלים והשלמת הכנסה, ומי שמקבל השלמת הכנסה ואומרים לו ‘אתה הכי חשוב’ מרגיש שמרמים אותו. צריך להמשיך להעלות את השכר ולהביא אנשים טובים, ובשנים האחרונות מגיעים אנשים מצוינים למערכת. הגיע הזמן שכותרות של תחילת שנה יפרגנו למורים ולמערכת. שינוי היחס יעשה פלאים מעבר לכל הרפורמות האחרות”.
את רואה אור בקצה המנהרה?
“אנחנו רואים באופן פסימי מדי את מערכת החינוך שלנו. אין שום סיבה שנמשיך ונראה אותה ככישלון, כי היא עושה הרבה דברים טובים, אבל אין ספק שכל מערכת טובה יכולה להיות עוד יותר טובה”.
ממשרד החינוך לא התקבלה תגובה לדברים עד מועד סגירת הגיליון.