המתנדבים בחגים מספרים: "זו נתינה מאהבה, כי אפשר וכי צריך"

"פתחנו מתחם לקראת החג המתקרב”, כתבו מפעילי דף הפייסבוק של קבוצת שורשים.

“יש לנו 1,200 חבילות שמחכות להימסר לקשישים ולניצולי שואה. לכל ארגז מזון יש שם וכל שם הוא קשיש/ה, ניצול/ה שכבר יודעים שנגיע לחבק”.

מזה 15 שנה, לקראת פסח וראש השנה, נוהגים להיפגש אנשי קבוצת שורשים, מתנדבים שהתאגדו באופן פרטי כדי לחלק חבילות מזון לקשישים, לניצולי שואה ולמשפחות מעוטות יכולת מהקהילה האתיופית. “זו נתינה מאהבה, כי אפשר וכי צריך”, הם אומרים.

מכיוון אחר אך דומה, פונים אנשי “פרויקט כרובית” אל הציבור ומבקשים “אנחנו צריכים 150 מלאכים. זה מה שמצפה להם: דפיקה בדלת, הדלת נפתחת, בצד השני עומד קשיש בדירה קטנטנה או משפחה שמחה לראותך. לקבל חיוך ותודה, ולהרגיש שעשית להם את החג קצת יותר קל, קצת יותר שמח”.

בכל אחד משלושת הרגלים, במרוצת תשע השנים האחרונות, מפשילה את שרווליה שורה ארוכה של מתנדבי "פרויקט כרובית" - מבוגרים, ילדים, חילונים ודתיים - ומבשלת ארוחות חג לבעלי צרכים מיוחדים, קשישים, חסרי בית ועוד.

הפרויקט, שהתחיל בדירתה הקטנה של רוית הללי, לימים ד”ר, גדל משנה לשנה. הם מאכילים אלפי אנשים, ומספר המתנדבים הולך וגדל. חלקם מופקדים על קניית מוצרים, חלקם על בישול, אחרים עובדים באריזת מוצרים וחברות שונות תורמות מדי שנה מצרכים, מתנות ואריזות. בנוסף, עשרות נהגים מניידים את הארוחות לבתי הנזקקים. אף אחד מהם לא עושה את זה בשביל הקרדיט, בשביל התהילה או עבור שכר. “אני לא מעוניין להתראיין לעיתון. אני עושה את זה לשם שמיים”, אומר א’, שעוסק באיסוף מזון וחלוקתו לנזקקים לאורך השנה וביתר שאת לקראת החגים. כמוהו רבים אחרים שניסינו לדובב וסרבו.

בינתיים, קבוצת הפייסבוק “נפש, רוח, נשמה” קוראת לחבריה “הזדמנות יצירתית עבורכם לתרום לסלי מזון. חבר מסז’יסט מקצועי מציע עיסוי בן 75 דקות בעלות של 150 שקלים. הסכום יועבר במלואו כתרומה לסלי המזון”. מזל דאבוש (33) וחבריה, חברי ילדות שגדלו באזור המרכז, הקימו את העמותה שעורכת פעילויות במשך השנה עם בני נוער בסיכון וחולים מאושפזים. גם אצלם שיא הפעילות מגיע בפסח ובראש השנה. “יש לנו המון פעילויות והרבה אנשים רוצים להצטרף”, אומרת דאבוש, בעלת עסק לכיסויי ראש ומדריכה לרכיבה טיפולית. “כל אחד מתחבר ברגע שזה נוגע לו בלב. הרבה פעמים הבדידות בולטת בחגים. כשאתה הולך אל מישהו ואומר לו: אני רואה אותך ורוצה להיות איתך, ההנאה שלו הופכת להנאה מאוד גדולה שלנו”.

דאבוש וחבריה הצליחו לגייס תרומות מחקלאים, מאנשי עסקים, מסופרמרקטים ומגורמים פרטיים. “זה יוצר חיבור מאוד גדול בין כולם”, היא מסבירה. “יש יחסי גומלין, כי כשאתה נותן אתה מקבל בחזרה. זה האושר הכי גדול והשכר הכי גדול שיש, וזה שווה את הכל. מאוד מפריע לי לראות אנשים שאין להם אוכל, שלא יכולים ללכת לסופר ולקנות לעצמם סל שמכבד את הצרכים שלהם”.

במקום ג’ינס טוב

בחזרה לקבוצת שורשים, שהחלה כיוזמה פרטית בשנת 2000 ובהמשך נרשמה כעמותה. “במשך שש שנים בערך עשינו הכל לבד. בזמן מסוים החלטנו להירשם כעמותה ועיריית תל אביב מאוד עוזרת לנו”, אומרת תמי שכנאי (50) מתל אביב. “הכל התחיל כשראיתי כתבה בטלוויזיה על אנשים שהולכים לבתי תמחוי ועומדים בתור לחלוקת סלי מזון. ישבתי מזועזעת. איזו אומללות.

לא הבנתי מדוע מענישים אותם פעם שנייה. לא רק שאתה עני, אתה גם מחכה לקבל חבילה מסכנה. זה עשה לי רע בנשמה. החלטתי להכין חבילה אחת לקשיש אחד. במקום ג’ינס טוב קניתי משהו הרבה יותר ערכי. מישהי ששמעה שעשיתי את זה אמרה לי ‘קחי כסף’. בחג הבא הלכתי כבר עם ארבע חבילות. הפעם הצטרף אלי ידיד וארגנו רכב. בחג הבא כבר חילקנו 14 חבילות, ואז כבר זה התגלגל”.

32 איש מתנדבים באופן קבוע, ואין להם כוונות לשפוך את מר לבם על הרשויות. הם פשוט עושים. “זה יכול לעצבן אותי עד מחר”, אומרת שכנאי. “גרתי בחו”ל וראיתי שגם שם לא הכל מושלם. הרבה מאוד עניים נזרקים לרחוב, לא מכירים ולא רואים אותם. פה יש ערבות הדדית. אני לא אומרת שככה זה צריך להיות, אבל אני באה ממקום חומל ולא כועס. את יודעת על כמה דברים יש להתמרמר במדינה הזאת? אלוהים ישמור. כל יום אני רואה עוולות. אי אפשר להציל את כל העולם, אבל אני עושה את מה שאפשר”.

כמה אנשים בונים על החבילות שלכם בחג הזה?

“בתל אביב יש בסביבות 5,000 קשישים נזקקים ואנחנו מחלקים 1,200 חבילות. אני מנוע אנרגטי בלתי נדלה וחברי כמוני, מכורים ומסורים לזה. עד לפני שנתיים עשיתי את זה בחינם. היום אני על משכורת מינימום. למדתי דבר מאוד חשוב: אנשים מגיעים לפה כי הם רוצים ולא בגלל משכורת. אנחנו נראים מיליון דולר, אבל הכל נעשה בהתנדבות. בלי כסף. הקשישים עושים לי את החיוך הכי גדול. זה האושר שלי. בחרתי אתיופים וקשישים כי אף אחד לא רואה אותם ממטר. בחגים אתה רוצה להעניק למישהו אחר את אותה הרגשה חגיגית שזכית בה. אנשים עריריים לא צריכים להרגיש עניים ומסכנים, והודות לתרומות של אנשים טובים, ביניהם חקלאים, אנחנו קונים להם את מה שצריך”.

אודליה סיטבון (24), סטודנטית למדע המדינה מהאוניברסיטה העברית, היא חלק מקבוצת סטודנטים מתנועת “אם תרצו”, שמשתפים פעולה עם עמותת “תכלית”. “אנחנו אורזים פירות וירקות לסלי מזון שמיועדים למשפחות שאין להן כסף לדברים האלה. הם תמיד זקוקים לידיים עובדות”, היא אומרת. “לכבוד ראש השנה, כמו בשנה שעברה, החלטנו לחזור ולהתגייס למטרה הזו. פנינו לסטודנטים ובעקבות הפנייה שלנו הגיעו אנשים רבים, לא רק סטודנטים. כשאני אורזת מזון לאנשים, אני מרגישה סיפוק, וכשאני עוזרת לגייס אנשים, אני יודעת שעוד נזקקים יזכו לעבור את החג בכבוד”.

חשוב לסטודנטים להדגיש שאת דבר העזרה הם לא צועקים בראש חוצות. “ב’אם תרצו’ אנחנו פועלים לחיזוק ערכי הציונות בארץ, ועזרה לזולת היא מהערכים החשובים שעליהם מושתתת הציונות ובלעדיה כולנו נאבד”, אומר חיים פרינס. “אנחנו שמחים לומר כי סייענו ונמשיך לסייע לכל אדם ללא הבדל דת, גזע, מין או דעה, ובכך להמשיך את בניית הארץ”.

פני הכמיהה היהודית

האם רוח ההתנדבות הנחה על ישראל בחג מקורה בלב הטוב של המתנדבים הנמרצים או שאולי מדובר במשהו אחר? “מחקרי העבר הראו כי אווירת החג משרה מצב רוח חיובי, אשר בתורו מעודד תפיסות והתנהגויות חיוביות”, אומרת ד”ר לילי צ’רניאק־חי, פסיכולוגית חברתית מבית הספר למדעי ההתנהגות במכללה האקדמית נתניה. “עם זאת, ישנם גורמים נוספים, בחלקם הרב גורמים תרבותיים, אשר מתווספים לאוריינטציה חיובית זו ומעודדים התנדבות למען האחר. בתרבות הישראלית ניתן משקל רב לחגים, במיוחד אלה המשדרים קהילתיות, משפחתיות, התכנסות סביב שולחן אוכל וכדומה. לצד מסרים אלה מודגש מצבם של מי שהם חסרי אמצעים ‘לחגוג את החג כראוי’”.

התפיסה הזאת מתחדדת יותר לאור ההכרה שמצופה מהציבור למלא את מקום המדינה, שאינה תומכת דיה בנזקקים.
“נכון. הראי לכך הוא תוכניות טלוויזיה שמטרתן לעודד תרומות כדי שלכל אחד יהיה. אנחנו רואים פחות תוכניות מסוג זה בימי חול, היות וככל הנראה מסר הקהילתיות המודגש בלאו הכי בעתות החגים הוא המעודד את הציבור לפתוח את הלב”.

גם הרב רפי פוירשטיין, מראשי ארגון רבני צהר, מפריד בין יום טוב לימי חול. “הרצון לתת לא מתקיים באותו אופן בכל ימות השנה”, הוא אומר. “לא תמצאי אותו באותה אינטנסיביות עוד חודשיים. למה? כי אנשים מחפשים לממש את היהדות בצורות שונות. יש פה חוויה של תיקון במובן של חזרה לחגים שפעם היו יום משפחתי. יש שיקומו לסליחות בארבע לפנות בוקר, ויש כאלה שמארגנים מבצע סיוע. יש כמיהה יהודית, ויש לה פנים ויישומים שונים. יש תחושה זיפתית של חברה נהנתנית. זה לא נכון. אנחנו הרבה יותר טובים ממה שאנחנו חושבים על עצמנו. יש המון אנשים נפלאים וטובים שרוצים לתת. החברה הזאת פשוט זקוקה לסיפור משותף, וזה מה שהחגים מזמנים. יום שאתה אומר לעצמך, אומנם אני לא הולך לבית הכנסת, אבל הנה, אני עושה משהו טוב ומוצא דרך לממש את ראש השנה, את סוכות ואת פסח. הדבר המדהים הוא כשמתחילה הפרדה בין היהדות לממסד. היהדות יותר גדולה מכל הנציגים שלה, ואנשים מחפשים את הדרך להתחבר אליה”.

איך החיפוש אחר המרחב המשותף מתחבר עם הרוח החדשה של הציונות הדתית?
“בתוך הציונות הדתית מתחולל ויכוח בעשור האחרון: אגף מסוים אומר שכמו החרדים אנחנו צריכים להתחיל להחזיר בתשובה, ולעומתו יש קולות - כמו ארגון צהר - שרוצים ליצור זהות יהודית משותפת. אנחנו לא באים לשנות, כי אם צריך לשנות זה גם את עצמנו. אנחנו רואים בדאגה את ההתרחקות וחושבים שצריך לקדם ציר משותף שרואה ביהדות ערך מכונן ומשתף של החברה שלנו, ולא להחזרה בתשובה”.