סוגרים קצוות: הצמדים שמוכיחים שדו-קיום זה לא בשמיים

עזרי טובי מההתנחלות יצהר ואריה תבל מקיבוץ המעפיל מעלים יחד מופע שעוסק בקשר הייחודי ביניהם ומבהירים: "למרות הכל, שנינו ציונים"

עזרי טובי ואריה תבל
 

בשנת 2008 יצא עזרי טובי, תושב יצהר, להקים בהודו "בית יהודי", מעין בית לתרמילאים בחו"ל. "יצאנו לגואה, ו'הבית היהודי' היה ממוקם כ־100 מטרים מחוף הים", הוא משחזר. "אשתי הייתה לוקחת את הילדה שלנו לים, ובאחת הפעמים הילדה פגשה ילד שהתחיל לשחק איתה. מתברר שזה היה ילד של זוג ישראלים, ואשתי הציעה לאמו לבוא ל'בית היהודי'. האישה אמרה שזה לא בשבילם. היה אז בדיוק חג חנוכה, וכשאשתי פגשה אותם שוב, היא הזמינה אותם שוב להדליק נרות ולאכול לביבות. הפעם הם הסכימו".

כך נוצר הקשר בין טובי, 45, כיום דובר ההתנחלות יצהר, נשוי ואב לחמישה ילדים, ובין אריה תבל, 52, מנחה סדנאות צחוק, נשוי ואב לשלושה, מקיבוץ המעפיל. "שנינו מנגנים, התחלנו לשיר ביחד, אריה ואשתו נשארו איתנו חודש וחצי, ונוצר בינינו קשר מאוד אמיץ", מספר טובי. "הם המשיכו אחר כך את הטיול, וכשחזרנו ארצה, חודש הקשר בינינו ועלה גם הרעיון לעשות משהו משותף".

למה היצירה המשותפת הייתה חשובה לכם?

"רצינו להראות ששני אנשים משני עולמות שונים ובעלי שתי תפיסות עולם שונות יכולים להיות חברים. התחלנו עם מפגשים משותפים שבהם היינו מנגנים ומספרים לאנשים על המפגש שלנו, ואחר כך החלטנו להפוך את זה להצגה מבוימת ששמה 'משחק הכיסאות'. את ההצגה התאמנו לכל סוגי הקהלים, והיא מספרת על המפגש בינינו, על המתיחות במפגש הראשון, ובסוף יש אפילו קטע שאנחנו מחליפים תפקידים. הוא לובש את הציצית שלי ואני את הבגדים שלו, וכל אחד מייצג גם את הדעה של האחר".

אתה חי בשלום עם הדעות של אריה?

"בעבר דיברנו על זה, כיום כבר כל אחד מכיר את הדעה של האחר. אנחנו לא מתווכחים, אלא מכבדים זה את דעתו של זה. המכנה המשותף בינינו הוא ששנינו ציונים".

תבל: "אף פעם לא חשבתי שיהיה לי חבר מתנחל. גם כיום, אפילו יותר מאשר בעבר, קשה לי לחשוב שיהיו לי חברים מתנחלים חוץ מעזרי. אני לחלוטין אנטי־התנחלויות ואני חושב שצריך לעשות כל דבר כדי לקדם הסכם קבוע. גם מפריע לי מאוד שאנשים בגוש הזה של המתנחלים לא מוקיעים את ההתנהגות ההזויה של אחדים מהם".

אז איך בכל זאת הצלחת ליצור כימיה עם עזרי?

"הסיטואציה המיוחדת שנפגשנו בה בהודו הצליחה להביא איזושהי פתיחות לעניין ואיזשהו חלום משותף, שאם אנחנו יכולים לשבת וליהנות זה מזה, אז למה לא כולם? הפערים האידיאולוגיים בינינו קיימים, אבל אתה מבין שזה בעצם השותף שלך והוא לא ייעלם מהשטח, כמו שלדעתי גם הערבים לא ייעלמו מהשטח (עזרי לא חושב ככה). אם אני מסוגל לשבת עם ערבים ולהגיע איתם לפתרונות, אז למה לא עם עזרי?".

עזרי לא מנסה לשכנע אותך לקבל את הדעות שלו?

"ממש לא, כי זה היה נגמר באותו הרגע. אנחנו פחות מדברים על פוליטיקה, אבל גם לא פוחדים לדבר על הנושא. עזרי נותן מקום לדעה שלי ולעמדה שלי, והחיים גדולים יותר מלהחזיק בדעה כזו או אחרת. אגב, ההצגה שלנו הציגה הרבה יותר במגזר שלו מאשר אצלי. הפתיחות שם הרבה יותר גדולה מאשר בקיבוצים".

טובי: "אני מכבד את הצד של אריה, ואין ניסיון לגרום למישהו לעבור צד. אני מאמין בלהציג את הדברים שאני מאמין בהם, ואם אדם מקבל אותם, אז הוא מקבל. ואם לא, אז לא. השורה התחתונה בחברות שלנו וגם במופע שלנו היא שאם לא נהיה תלויים זה בזה, נהיה תלויים זה ליד זה. זה בעצם המסר שלנו". 

פלאטו שרון ואלון פילץ. צילום: יח"צ 
 

את אלון פילץ הכיר איש העסקים שמואל פלאטו שרון כשזה הראשון היה בן שנה וחצי. פלאטו שרון הקים יחד עם אריה ואברהם פילץ, סבו ואביו של אלון בהתאמה, את דיזנגוף סנטר, ואלון הצטרף לביזנס לפני כ־25 שנה. פלאטו שרון, 85, אב לשניים וסב לשלושה מתל אביב, ידוע כימני בדעותיו ואף כיהן בזמנו כחבר כנסת. לפני הבחירות האחרונות הודיע על התמודדות בפריימריז על מקום ברשימת הליכוד, אך הסיר את מועמדותו ברגע האחרון.

לעומתו, פילץ, 48, אב לשלושה ממושב בני עטרות, התמודד לאחרונה בפריימריז של מפלגת העבודה. "אני לא צריך שאלון יהיה ימני, אלא שיבין כמוני שכולם הולכים נגדנו בעולם", אומר פלאטו שרון. "אנחנו משפחה קטנה וצריכים ללכת יד ביד נגד כל האנשים ששונאים אותנו. אנחנו צריכים להיות גאים במדינה שלנו".

אתם מדברים הרבה על פוליטיקה?

"רק מילה פה ומילה שם, כי בהשקפות שלנו אנחנו רחוקים מאוד אחד מהשני. אלון פרטנר שלי לביזנס, אבל בכל הנוגע לפוליטיקה, אנחנו לא יכולים לנסוע בדרך משותפת. אבל אני רוצה להגיד לך שאנשים במפלגת העבודה לא נחשבים בעיני לקיצונים. הם ציונים, ויש לי חברים טובים ממפלגת העבודה. לי אין סבלנות לשמאלנים קיצונים. אני לא יכול להבין איך במדינה שלנו יכול להיות שמאלני קיצוני. למה השמאל הקיצוני אומר שהחיילים שלנו לא בסדר, שאנחנו הורגים בכוונה ילדים ואזרחים? איך יהודים שלנו אומרים דברים כאלה?".

"שמואל מעדיף לא לדבר על פוליטיקה, אבל זה לא עוזר לו. אני מדבר איתו רק על פוליטיקה", מחייך פילץ. "שמואל הוא ליכודניק לא רגיל. מצד אחד הוא מתלהם מאוד, אוהב את העם היהודי, גזען לטובת עם הסגולה, אבל בשיחות בינינו הוא אדם מאוד מעשי, מאוד פרגמטי וחכם. הוא בעד שמרבית הערבים הפלסטינים שכיום נמצאים בשליטת ישראל בשטחים יישארו בהסדר המדיני הסופי (אם פעם יהיה כזה) מחוץ לגבולות המדינה. ואילו בשיח הציבורי שלו הוא מאוד מתלהם ומחמם את האווירה שלא לצורך, ועל זה אנחנו מתווכחים".

ומה אתה אומר לו?

"אני מנסה לשכנע אותו שגם את הדעות הפרקטיות שלו ישקף בתוכנית הרדיו שלו. שינסה למתן את השיח בתוכנית, כי שם הוא משתלח באופן קיצוני בשמאל. כל מי שלא בדעות שלו, שמואל טוען שהוא שמאל קיצוני ומרבה ריב ומדון. אבל בצד העסקי אנחנו מסתדרים טוב. שנינו סומכים זה על זה כבר הרבה שנים. שנינו פרגמטים, מעשיים, שנינו אוהבים בני אדם, ואני רוצה להאמין שיש לנו גם מחשבה מקורית".

איך מתנהל הצד העסקי ביניכם?

"אני ואחי עושים הכל, ושמואל מסכים. משפחת פילץ אחראית על הביצוע, שמואל הוא 'חיה ותן לחיות', ועם מבחן התוצאה אי אפשר להתווכח". 

פלאטו שרון: "דיזנגוף סנטר זה הפרויקט שאני הכי גאה בו. אני בניתי עם סבא ואבא של אלון ביזנס פירסט קלאס שעובד טוב, ואנחנו מספר אחת במדינה מבחינת הקניונים. היה לאלון מזל שסבא ואבא שלו עשו לו כפית זהב, אבל זה באמת מגיע לו. אלון הוא איש טוב, איש משפחה, מנהיג".

אתם גם חברים טובים?

פילץ: "יש בינינו הפרש גילים גדול, אבל אני מעריך מאוד את שמואל, מכבד אותו ורואה אותו כמו משפחה".

אדם זיו, יהודי מקיבוץ סאסא, ועלאא סוויטאת, ערבי מתרשיחא, מנהלים יחד רשת גלידריות ומצליחים לכבד זה את זהותו של זה

אדם זיו ועלאא סוויטאת. צילום: אבי הירשפלד

לפני כחודש פתחו אדם זיו ועלאא סוויטאת את הסניף הרביעי של רשת הגלידריות "בוזה" ברחוב החשמונאים בתל אביב. החיבור בין שני השותפים, יהודי וערבי, החל לפני כארבע שנים. "חזרתי באותה תקופה מחו"ל ובער בי להקים גלידרייה בגליל", מספר זיו. "למדתי באיטליה ורציתי להקים את העסק במקום שהכי דומה לכפר בטוסקנה. חיפשתי מקום שיש בו שוק איכרים בשבת, שאפשר לקנות בו תוצרת טרייה, מקום שיש בו גם חיי רחוב, מקום שהוא גם קטן ומשפחתי. היה נדמה לי שכפר ערבי בגליל הכי דומה למה שאני מחפש, ואכן צדקתי".

זיו, 29, המחלק את זמנו בין תל אביב לקיבוץ סאסא, החליט לפנות לסוויטאת, שבבעלותו גם המסעדה "אלומה" במעלות־תרשיחא. "הגעתי אליו למסעדה", הוא משחזר, "סיפרתי לו שאני מתכנן לפתוח גלידרייה וחושב על תרשיחא בתור המיקום של הסניף הראשון, והוא אמר שזה רעיון מוצלח מאוד".

איך היו התגובות מסביב? 

"הרבה אנשים חשבו בהתחלה שנפלתי על הראש, לא הבינו למה אני צריך להקים את העסק בתוך כפר ערבי. כיום 'בוזה' הוא כבר חלק מהנוף של תרשיחא". 

"אני תמיד מספר לכולם על הגליל המערבי בכלל ועל תרחישא בפרט", אומר סוויטאת, 32, מתרשיחא. "יש לנו חיים אחרים לגמרי, חיים משותפים, ואלו לא רק ססמאות. שיתוף בין אנשים הוא החיים שלנו. זה לא שיתוף בין דתות, אלא אנחנו מסתכלים על אנשים כאנשים".

איך היחסים שלכם מושפעים מאירועים ביטחוניים? 

זיו: "מאז שאנחנו שותפים, כבר הספיקו להיות שני מבצעים בעזה. בעמוד ענן הייתי אפילו בצו 8, ויש מורכבויות שאנחנו חיים ומתמודדים איתן. לכל אחד יש המטען שלו. אני לא בא ומבטל את הזהות שלי, ועלאא לא מבטל את הזהות שלו. אנחנו מדברים על הדברים, נוגעים בנקודות הכואבות ונשארים חברים ושותפים. אנחנו מאמינים באמונה שלמה בדרך שלנו ולא בסכסוכים".

סוויטאת: "כמו כל המדינה, כך גם אנחנו מושפעים ממה שקורה. אנחנו מפתחים שיחות בנושא. אדם שואל אותי מה אומרים בתקשורת הערבית, וגם אני שואל אותו כל מיני דברים. אנחנו משוחחים. לכל אחד יש את הדעה שלו, אבל בסופו של דבר אנחנו מבינים זה את זה".

מה סוד הדו־קיום שלכם?

זיו: "אין פה סוד. יש מורכבויות שהחיים מביאים איתם, אבל יש לנו אינטרס משותף מובהק מאוד. השילוב בין חברות בוגרת לבין אינטרס משותף, יחד עם רצון טוב, גורמים לזה להצליח".

סוויטאת מוסיף שההצלחה של העסק שלהם תלויה גם בכך ש"אנחנו אנשי עבודה, קמים כל בוקר כדי לעבוד, עובדים עד השעות המאוחרות וחושבים איך לפתח את העסק. לכל אחד מאיתנו יש גם תפקיד מוגדר. אני אחראי על כוח אדם ורכש, ואדם אחראי על פיתוח הטעמים".

מהו המסר שלכם?

זיו: "זה בסדר לא להסכים לגבי הרבה דברים, אבל אני תמיד יוצא מנקודת הנחה ששנינו משחקים באותה קבוצה. שנינו אזרחי ישראל בסופו של דבר, וזו הזהות המשותפת שלנו. עסקים הם גשר מדהים לשכנות וחברות טובה. אם היו שואלים אותי לפני עשר שנים כמה חברים ערבים יש לי, הייתי אומר שאפס. היום יש לי המון חברים ערבים".

סוויטאת: "תמיד יש שיעור קטן של קיצונים, אבל אם יש רצון, אז הדו־קיום אפשרי. אדם נולד יהודי, אני נולדתי ערבי, אבל בסופו של דבר אנחנו רוצים לעשות גלידה ולחיות בשלום". 

שולה קשת, תושבת דרום תל אביב, וקאנגה מוקני מריה ג'וזה, פליטה מקונגו, פועלות יחד לעידוד סובלנות בין תושבי השכונות ומבקשי המקלט

שולה קשת וקאנגה מוקני מריה ג'וזה. צילום: אלוני מור

שולה קשת נולדה בשכונת נווה שאנן בדרום תל אביב, והיא מתגוררת בה עד היום. קאנגה מוקני מריה ג'וזה הגיעה לישראל כפליטה לפני 15 שנה. היא פועלת למען זכויות נשים, וכיום היא בעלת תעודת זהות ארעית. קשת, 55, מנכ"לית תנועת "אחותי" - למען נשים בישראל, ומריה ג'וזה, 61, אם לשישה וסבתא לשבעה, הן חברות טובות.

שתיהן פעילות ב"כוח לקהילה", התארגנות משותפת של תושבים ותיקים בדרום תל אביב ומבקשי מקלט לטובת מאבק לשינוי המצב הקשה בשכונה. "יש לנו חיבור חזק מאוד כנשים", מספרת קשת. "אנחנו פועלות נגד אלימות כלפי נשים בדרום תל אביב. כמו כן, בגלל הזרות והניכור בין הקהילות השונות, חשוב לנו להעביר מסרים ביניהן. למשל, לספר לכל קהילות מבקשי המקלט מה זה יום כיפור כדי שיכבדו את החגים שלנו. וחשוב לנו גם להכיר לישראלים תושבי השכונות את התרבות של מבקשי המקלט ומהגרי העבודה. המטרה היא ליצור הידברות בין הקהילות וגם להימנע מסטיגמות שבדרך כלל נגרמות במציאות חיים קשה כזאת".

לדברי קשת, את ההידרדרות וההזנחה של שכונת נווה שאנן בפרט, ודרום תל אביב בכלל, היא חווה לא מהיום, אלא כבר עשרות שנים. "אם הרעש, זיהום האוויר והסחר בנשים לא מספיקים, אז הממשלה והעירייה המשיכו עם מדיניות החצר האחורית ושיכנו בדרום תל אביב עשרות אלפי מהגרי עבודה ממזרח אירופה ומאסיה, ואחר כך עשרות אלפי מבקשי מקלט מאפריקה", היא אומרת. "כל זה יצר תנאים של גטו צפוף מאוד עם המון עוני, מצוקה וחוסר בתשתיות. התנאים האלה גורמים להרבה מאוד פשע, ובעצם הקורבנות העיקריים הם אנשים חפים מפשע - גם מבקשי מקלט וגם ישראלים".

מהו הפתרון לכך?

"השכונה לא יכולה להכיל כך כך הרבה אנשים. מדינת ישראל צריכה לפזר את אותם מבקשי מקלט ברחבי הארץ - לא רק בשכונות מצוקה, אלא גם ביישובים מבוססים, במושבים ובקיבוצים. כמו כן, המדינה צריכה לבדוק מי פליט ומי לא. מי שפליט, לתת לו את זכויותיו המלאות, ומי שלא פליט, אלא מהגר עבודה לא חוקי, להוציא אותו מהארץ".

"כשהגעתי לישראל גרתי בשכונת נווה שאנן, ועכשיו אני גרה בקריית שלום", מספרת מריה ג'וזה, שהגיעה מקונגו. "בתקופה שבה הגעתי, האנשים השחורים באו לכאן, עבדו, הרוויחו כסף, ובהתחלה לא הרגשנו בעיה כי לא היו הרבה מבקשי מקלט. אז היה נחמד בדרום תל אביב, לא כמו עכשיו".

מה השתנה?

"עכשיו יש בעיה גדולה, כי הרבה אנשים שחורים הגיעו לאותו מקום ואין מקום לכולם. הכל גם נראה מלוכלך ומוזנח. עכשיו תושבי דרום תל אביב לא אוהבים את מבקשי המקלט, אבל אנחנו רוצים לחיות ביחסי שכנות טובה. הישראלים פוחדים לראות את האנשים השחורים, הם ישר סוגרים את הדלת. הבת שלי פתחה לפני כמה שנים גן לילדים של מבקשי מקלט, אבל היא נאלצה לסגור אותו כי השכנים התלוננו שמגיעים לשם המון סודאנים ואריתריאים. הישראלים לא רוצים שחורים. את רואה את זה גם באוטובוס, גם אצל נהגי מוניות וגם ברחוב. הלבנים פוחדים מהשחורים, והשחורים פוחדים מהלבנים שלא יגרשו אותם. כולם פוחדים מכולם".

מהו המסר שלך?

"הישראלים פשוט לא מבינים מה השחורים צריכים. האנשים השחורים רק רוצים לעבוד ולחיות בשלום. הם באים לישראל כי ישראל היא ארץ של אלוהים. צריך שהממשלה תיתן תנאים טובים למבקשי המקלט, ואז לא יהיו בעיות. והישראלים צריכים לקבל את האנשים השחורים ולחיות איתם בשלום".

האברך מוישי פרידמן וד"ר עמוס נדן החילוני משתפים פעולה לשילוב חרדים בשוק העבודה, וטוענים: "כל הפערים נובעים רק מסטריאוטיפים"

עמוס נדן ומוישי פרידמן. צילום: נועם ריבקין

לפני כשש שנים החליט אברך הכולל מוישי פרידמן להיכנס לעולם הטכנולוגי. "הקמתי חברת סטארט־אפ", הוא מספר, "וגיליתי שיש הרבה אנשים כמוני שמעוניינים להשתלב בעולם הטכנולוגיה, אבל העולם הזה חסום בפניהם. יש כאלה שחסרה להם ההשכלה המתאימה, ויש כאלה שיש להם השכלה, אבל לא מצליחים להשתלב בחברות הגדולות. באיזשהו שלב פגשתי את יוסי ורדי, אחד מאבות ההייטק הישראלי, והחלטנו להקים מיזם שיעזור לאנשים מהעולם החרדי לרכוש השכלה בתחום ההייטק. יוסי חיבר אותי לד"ר עמוס נדן, שהוא מומחה לפיתוח כלכלי ופיתוח מיזמי תעסוקה".

השותפות בין פרידמן, 36, אב לארבעה מבני ברק, ובין נדן, 47, אב לארבעה מירושלים, נולדה לפני שנתיים כאשר השניים הקימו את המיזם הטכנולוגי TicTech, שנועד לייצר הכשרות טכנולוגיות לחרדים. ההכשרות, בתמיכת קרן קמח ושגרירות ארצות הברית בישראל, נועדו להיות קצרות טווח ולהוביל בסופו של דבר לתעסוקה.

כמה חרדים כבר למדו אצלכם?

פרידמן: "כ־400 תלמידים, ומבין אלה שסיימו את הקורסים, 87% כבר עובדים. בנינו הכשרות רק בתחומים שאנחנו יודעים שיש בהם צורך בעובדים, כמו סייבר, אבטחת מידע ופיתוח אפליקציות".

נדן בטוח ששילוב חרדים בחברות הטכנולוגיות יעשה טוב לחברה הישראלית: "רב־תרבותיות זה מצב של win־win גם למעסיק וגם למועסק. כמו כן, אנחנו מעלים את רמת התעסוקה, גם נותנים לאנשים למצות את הפוטנציאל שלהם וגם עוזרים למדינה בכך שהמדינה מקבלת יותר הכנסות ממסים. אנחנו גם עוזרים לחברות השונות להנגיש את עצמן לעובדים החרדים. אנחנו מסבירים להן שבגלל העובדים החרדים הן לא הופכות את המקום שלהן לשונה לחלוטין, אבל בכל זאת עליהן לאפשר לחרדי לשתות את הקפה הכשר שלו".

אחד משיתופי הפעולה שפרידמן ונדן גאים בו מאוד הוא עם חברת Wix. "קיבלנו מהם את הנוסחה המנצחת", מסביר פרידמן. "הפלטפורמה של Wix מאפשרת לקחת אנשים חסרי רקע קודם, ובזמן קצר מאוד ללמד אותם לבנות אתרים ולהתחיל לעבוד בתחום הזה. בקורס בן 11 מפגשים אנשים לומדים את כל התורה של בניית אתרים וקידומם בצורה מקיפה מאוד. Wix הכשירה ביחד איתנו מדריכים ומדריכות חרדים, והם מעבירים את הקורסים לנשים ולגברים חרדים. במחזור הראשון השתתפו 100 תלמידים, ויש ביקוש אדיר לקורס הזה".

איך אתם מסתדרים זה עם זה?

פרידמן: "בהתחלה חשבתי לעצמי איך אעבוד עם שותף חילוני, אבל אחרי שתי דקות הרגשנו שאנחנו כבר חברים. כל הפערים האלה נובעים רק מסטריאוטיפים. כל אחד מאיתנו מגיע מקצה אחר של החברה הישראלית. אני הוסמכתי לרב, הוא דוקטור, והנה הפכנו לחברים בלב ובנפש. במסגרת העבודה שלי אני פוגש הרבה חילונים וחרדים, ואני רואה שכל הפערים האלה הם חיצוניים. ברגע שאנשים נפגשים, כל המחיצות נופלות".

ולא מפריע לך שעמוס מחלל שבת?

"איש באמונתו יחיה. הוא לא מתערב לי בחיים, ואני לא מתערב לו. כל אחד מכבד את האחר, וכבוד הדדי הוא המפתח לשיתוף פעולה ולקירוב לבבות".

נדן: "אצלנו זה 'חיה ותן לחיות'. מוישי לא מנסה להחזיר אותי בתשובה, אני לא מנסה להפוך אותו לחילוני, ואנחנו לא מתעסקים בדיבורים על דת. אני מרגיש שבעבודה המשותפת איתו אני בכל פעם מעשיר את עצמי, וגם ההפך. אני טוען שההסתכלות צריכה להיות על האדם, ולא על מה הוא לובש ובאיזו דת הוא מאמין. ככה מגיעים ליותר הבנה, קרבה ואפשרות לעבוד יחד".