עת לסלוח: סיורי סליחות הם כבר לא נחלתו של הציבור הדתי בלבד

"סליחה, אתם בסיור סליחות עכשיו? הלוואי שכל הבקשות שלכם יתקבלו. הבקשה שלנו, התושבים, אליכם: לא להרעיש! נא לא להפעיל ציוד הגברה מהשעה 20:00. לא לעשן ולא לדבר בנייד מתחת לחלונות! בתודה ובברכת שנה (ושינה) טובה, תושבי השכונה, מנהל קהילתי הרובע היהודי”.

אם יש משהו שיכול להעיד יותר מכל על הפופולריות הגואה של סיורי הסליחות, שנערכים בחודש אלול ובעשרת ימי תשובה וצוברים תאוצה משנה לשנה, זה השלט הזה שנתלה בעיר העתיקה בירושלים. תשכחו מתלמידי בית ספר יסודי טרוטי עיניים שמשכימים קום במצוות מורתם ויוצאים לסייר ברחובות בימי הסליחות. היום יש הכל מהכל, והשוק מוצף: סיורים תיאטרליים, מוזיקליים, עם אוכל/בלי אוכל, עם מדריכים מיוחדים כמו הסופר דן בניה סרי ועם מדריכים פחות נוצצים שמציעים את הידע שלהם תמורת כמה עשרות שקלים, ולעתים אף עבור 120 שקלים לאדם. באופן טבעי ירושלים מובילה את הרשימה עם נחלאות, רחובות הבוכרים והרובע היהודי, אבל בכל רחבי הארץ זה קורה, וערוץ 7 אף מדווח כי השנה נוספו סיורים גם בחופי הים באזור הגולן, בסוסיא, בקיסריה ובתל אביב־יפו. הגדיל לעשות אתר “סליחות”, המרכז את ההיצע ומקדיש לגולשיו קטגוריה מיוחדת: “פקס לכותל”. שלחו ותיענו.

בסיור המודרך של החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי, למשל, נותנים המדריכים סקירה היסטורית על הרובע היהודי, שהופצץ ב־1948, ועל התמודדות התושבים בזמן המצור. בנוסף נכנסות הקבוצות לאתרים של הרובע, ובהם הגן הארכיאולוגי, הקארדו, הרובע ההרודיאני, בית הכנסת החורבה והבית השרוף, שהם בעצם סוג של מסע בן אלפיים שנה בזמן. המבקרים בסיורי הסליחות יוכלו להאזין בשעות הלילה המאוחרות לפייטנים השרים בבתי הכנסת ולשמוע את הגבאים מעירים את המתפללים לסליחות. “השילוב של הסיור באתרים ההיסטוריים עם השחקנים, הנגנים והפייטנים המלווים את המבקרים מייצר חוויה ירושלמית ייחודית, שלא ניתן לראותה בשום מקום אחר בעולם”, מציין אלקנה שטיינמץ, מנהל השיווק של החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי. 

עוד לפני שהפכו לסיורים פופולריים, הסליחות היו תפילות כפרה שבהן מבקשים מחילה מאלוהים על חטאי העבר. לפי המסורת, אלוהים גילה למשה את 13 מידותיו, שבאמצעותן יוכל תמיד לבקש רחמים וייענה. המידות האלה היו לגרעין של כל התפילות והבקשות לסליחה, ועם הזמן נוצר סוג מיוחד של פיוטים, הם “הסליחות”. במקור, הסליחות נאמרו ביום הכיפורים ובימי צום אחרים, אבל במשך הזמן הורחב המנהג לימים נוספים. בני עדות המזרח מתחילים באמירת סליחות ביום ב’ בחודש אלול, ובני עדות אשכנז מתחילים ביום א’ האחרון שלפני ראש השנה, אלא אם הוא חל ביום שני או שלישי, ואז מקדימים בשבוע.

אורה פיקל־צברי, אוצרת מוזיאון חצר היישוב הישן ברובע היהודי ומורת דרך, מספרת כי סיורי הסליחות התחילו לפני כשלושה עשורים. “לאט־לאט התחיל תהליך חדש של התחברות, ובשנים העצומות יש פריחה עצומה בנושא, לאו דווקא ביהדות האורתודוקסית”, היא מספרת. “זה חלק מתופעה רחבה יותר, שבמסגרתה הקיבוצים העניקו לחגים משמעות אחרת מהמשמעות הקלאסית שהייתה ליהדות במשך אלפיים שנה. ליל הסדר הקיבוצי היה שונה לגמרי, חנוכה הפך לחג שבו מתחברים לגבורה היהודית, ויום הכיפורים קיבל פן של חשבון נפש. המשבר של מלחמת יום הכיפורים הוביל אנשים לעשות חושבים. הפיוט ‘ונתנה תוקף’ אומץ על ידי קיבוץ בית השיטה, שספג אבדות כבדות במלחמה”. 
 

“עם השנים למדנו כי סיורי הסליחות הופכים רלוונטיים לא רק לדתיים או לתלמידי בתי ספר, אלא גם לקהל חילוני שמגיע מכל רחבי הארץ, קהל שמחפש זיקה למסורת ולשורשים”, מוסיף שטיינמץ. “ניתן לשייך זאת למגמה הרווחת בשנים האחרונות של חילונים המחפשים רוחניות בלי להיות דתיים. לעמוד בכיכר המרכזית של הרובע היהודי ולספוג רוחניות ולהתרגש - לא מחייב אותך להיות דתי”.

“יש אצלנו בסביבות 500־600 משתתפים בכל שנה בסיורי הסליחות, שהפכו לפופולריים יותר כשאנשים הבינו שמדובר בחוויה תרבותית ולא בעניין דתי בלבד”, מספרת אילת ליבר, מנכ”לית מוזיאון מגדל דוד. “בהמשך לתהליכים רחבים יותר של התחדשות יהודית בקרב החברה הישראלית, במשך השנים רואים יותר ויותר התעניינות והתקרבות למנהגים יהודיים שלא מחייבים אותך להיות שומר מצוות. על ימי הסליחות יש סיפורים רבים פולקלוריסטיים ואמיתיים, מנהגים מעניינים, פיוטים ומסורות מוזיקליות, שהם מעבר לאמירת הסליחות עצמה. הסיורים החלו דווקא בשכונות הוותיקות - בנחלאות ובמרכז העיר, אך בשל ההפרעה לתושבי השכונות  עברו רוב הסיורים אל העיר העתיקה. ההתעניינות של אנשים מכל רחבי הארץ לראות את ההתכנסות העצומה הזו בכותל ולהבין יותר את המשמעויות והמנהגים הובילה לסיורים מאורגנים שמוזיאון מגדל דוד מקיים כבר שנים רבות. עם השנים ניכרת עלייה במספר המשתתפים בסיורים, ופעמים רבות גם ילדים מצטרפים אליהם”.  

מה גורם לסיורי הסליחות להיות כה פופולריים ולחצות אוכלוסיות? איך קורה שהגדרות קונבנציונליות כמו “דתיים” ו”חילונים” מתפרקות בימים האלה? והאם הסיורים הללו הם חלק בלתי נפרד מהצורך של הישראליות בהגדרה מחודשת ובהרחבת גבולותיה? 
 

הרב עו”ד אורי רגב, מנכ”ל עמותת חדו”ש לחופש דת ושוויון, מזהה בצמיחה המטאורית של סיורי הסליחות חלק מתופעה מגוונת ונרחבת יותר, המשקפת שינויים תרבותיים, דתיים וחברתיים. ברשימת תופעות מתרחבות אלה כולל רגב תופעות דומות כמו ההצלחה הדרמטית של אירועי הפיוטים, תיקוני ליל שבועות וליל ט’ באב וסיורי החנוכיות. “תופעה משיקה, המושכת קבוצות אוכלוסייה חופפות בחלקן, היא ערבי הפרשת חלה והעלייה לרגל לבאבות ולרנטגנים לסוגיהם. כן ראוי להזכיר את הצמיחה של הקהילות הלא אורתודוקסיות וההצלחה של מנייני תפילה דוגמת בית תפילה ישראלי, המושך אלפי אנשים בתקופת הקיץ לקבלת שבת על החוף”. 

“ניתן לראות תופעות אלה על רקע חיפוש שורשים וחוויות תרבותיות, שאינן מלוות בחיפוש דתי עמוק בהכרח. המשיכה קשורה לקיום אירועים אלה בשעות הלילה, בתוספת קמצוץ של מסתורין, ובמסחור והתמקצעות גוברים לשיפור ‘המוצר’, בצד הנכונות הגדלה של הציבור לשלם עבור חוויות אלה”. 

רגב סבור כי מדובר במקרים רבים ב”תפריט טעימות”, המעניק תחושה של חיזוק הזהות היהודית, במיוחד כשהורים מוצאים עצמם חסרי יכולת להנחיל לילדיהם את הדימוי ואת הזיכרונות היהודיים, האמיתיים או הדמיוניים, שהם אינם חווים ואינם מקיימים עוד כעניין שבשגרה. “סיורי הסליחות, הכפרות, החנוכיות וכדומה באים לכפר ולספק חוויות אלה בעטיפה נוחה לחברה צרכנית”, הוא אומר.

רגב מבקש להדגיש שאין לבלבל בין הצריכה הגוברת של “מתאבנים יהודיים”, כהגדרתו, לבין תופעת החזרה בתשובה. “רוב הציבור הנוהר לסיורי הסליחות אינו עושה זאת כדי להתפלל סליחות או לקבל על עצמו עול מלכות שמים, ולפיכך אין תופעה זו משנה את הנתון החד־משמעי שמעלים מחקרי דעת הקהל של חדו”ש ושל גורמים אחרים באשר לעמדות הציבור בנושאי דת”, הוא טוען. “מדד הדת והמדינה השנתי של חדו”ש מצביע על תמיכה עקבית וגוברת של רוב מכריע בציבור היהודי בישראל במימוש הבטחת מגילת העצמאות לחופש דת ומצפון, בביטול הכפייה הדתית ובהנהגת חופש נישואים, לרבות נישואים של בני זוג מאותו מין, הכרה בגיורי כל הזרמים והשוואת מעמדם למעמד האורתודוקסיה, התרת תחבורה ציבורית בשבת, ביטול המונופול של הרבנות על כשרות וכדומה”. 

"'סליחה' היא רעיון נפלא", אומרת ד"ר נועה ששר, היסטוריונית של המשפחה היהודית ומרצה במחלקה לתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר. "מי מאיתנו לא טעה או לא עשה מעשים שעליהם הוא או היא כמהים שיסלחו להם? אבל התופעה ההולכת ונפוצה של סיורי סליחות היא גילוי אחד של תהליך עמוק שהחברה הישראלית עוברת, תהליך שיש בו, בצד היבטים יפים, גם סכנות גדולות. במסגרת תהליך זה ישראלים רבים מגלים סקרנות באשר למורשת היהודית, ובעיני - גם כאישה חילונית לגמרי - זו עובדה מבורכת". 

"הבעיה היא שהמפגש עם המורשת היהודית רק במסגרת טקסי חגים חד־פעמיים בדרך כלל נותר שטחי ומייצר חוויה מערפלת במקום לייצר דיון רציני ומעמיק בדבר המקום שהחברה הישראלית - על כל גווניה - מייעדת למורשת היהודית במדינה הדמוקרטית. בחסות אירועים כמו סיורי הסליחות, מתחזקים גורואים דתיים למיניהם, מתחזקת סימפטיה כלפי הממסד הדתי, ובו בזמן מיטשטשת העובדה שאותה מורשת יהודית עצמה אחראית גם לעוולות חברתיות גדולות, כלפי קבוצות באוכלוסייה וכלפי פרטים. אם ברצוננו לקיים כאן חברה הוגנת שמייצרת פחות עוולות שעליהן צריך לבקש סליחה, במקום אירועי סליחות מתקתקים, הייתי רוצה  שיתקיימו לימוד רציני וביקורתי של מקורות התרבות היהודית, ויתקיים דיון מעמיק בשאלה אילו מרכיבים שלה אנחנו מבקשים לאמץ, ואילו עלינו לדחות מכל וכל".