גם מתנגדיו ומי שלא אהבו את פסיקותיו, לא יכלו להתעלם מחדות מחשבתו, מלשונו הציורית, העשירה, המפולפלת, המרתקת.
מישאל חשין, מי שהיה המשנה לנשיא בית המשפט העליון, הלך אתמול לעולמו בגיל 79, לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן.
"גאון" – כך כינו אותו משפטנים בכירים, והדבר ניכר באלפי פסקי דין שכתב, שחלקם הותירו את חותמם על החיים בישראל, תיקנו עיוותים ויצרו תקדימים.
חשין נולד ב־16 בפברואר 1936 בביירות, בעת שמשפחתו שהתה שם, וגדל בתל אביב. בגיל 14 עבר לירושלים. אביו, שניאור זלמן חשין, היה שופט והמשנה לנשיא בית המשפט העליון, צאצא לרבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד.
בגיל 17 החל חשין ללמוד משפטים באוניברסיטה העברית. תשע שנים אחר כך כבר היה דוקטור.
ייצג את נאשמי קו 300
בשנת 1962 החל לעבוד בפרקליטות המדינה, וכעבור 11 שנים מונה למשנה ליועץ המשפטי לממשלה, מאיר שמגר. כעבור חמש שנים, לאחר שלא מונה ליועץ המשפטי לממשלה (אהרון ברק הועדף על פניו), פרש חשין מהפרקליטות והקים משרד עורכי דין פרטי. בין התיקים הבולטים שניהל: ייצוגם של נאשמי השב"כ בפרשת קו 300.
ב־1992 מונה לשופט בבית המשפט העליון ובכך נקבע תקדים, כאשר לראשונה מונה עורך דין מהמגזר הפרטי לתפקיד השיפוטי הרם. חשין נודע במזג שיפוטי סוער וחריף, ולעתים נהג להשמיע הערות חדות במהלך הדיונים המשפטיים ולכתוב פסקי דין בסגנון פיוטי ומרתק.
ב־14 בינואר 2005 מונה למשנה לנשיא בית המשפט העליון, וכעבור שנה, בהגיעו לגיל 70, פרש לגמלאות.
כעבור כשנה, לאחר שידידו דאז, שר המשפטים פרופ' דניאל פרידמן, הביע את כוונתו להנהיג רפורמה במערכת המשפט ולצמצם את סמכויות בית המשפט העליון, לא היסס חשין, ותקף: "אבא שלי היה שופט בית המשפט העליון הראשון, אני הייתי לאחר מכן. הוא הגיע להיות ממלא מקום קבוע לנשיא בית המשפט העליון, ואני הייתי משנה לנשיא בית המשפטי העליון. זה ביתי. מי שירים יד על ביתי – אני אגדע את ידו".
ב־14 שנות כהונתו בבית המשפט העליון הטביע חשין את חותמו בפסקי דין שהפכו להלכות. לא אחת חלק על קביעותיו של נשיא בית המשפט העליון, אהרון ברק.
חשין הרשיע את הנאשמים בפרשת האונס בשמרת וקבע: "כשאישה אומרת 'לא' – זה לעולם 'לא'. אין לא שהוא כן".
אף שהיה אב לבנים ששירתו ביחידות קרביות מובחרות, הצטרף לקביעת בג"ץ לביטול "נוהל שכן" ואסר להשתמש בפלסטינים כמגן אנושי. את ההחלטה כתב השופט ברק, וחשין, יחד עם השופטת דורית בייניש, תמך בהחלטה.
"הסוגיה היא סוגיה קשה וכדי כך קשה היא, עד ששופט יכול לשאול עצמו – מה הטעם שבחר בייעוד השפיטה ולא במקצוע אחר לענות בו. אוי לי מיוצרי, אוי לי מייצרי. כל פתרון שאבחר בו, יבואו ימים ואתחרט על בחירתי", כתב בפסק הדין. לעומת זאת, הוא התנגד בדעת מיעוט להריסת בתי מחבלים כצעד של ענישה.
"מישאל חשין היה שופט מקורי ויצירתי, שחדות לשונו ומזגו המיוחד, לצד תפיסת עולם ערכית והומנית והבנה עמוקה של עולם המשפט, עשו אותו לאחד הפוסקים המרכזיים והחשובים של דורנו", אמר עליו אמש שר הביטחון משה יעלון.
חשין גם תמך בדעת הרוב של החלטת בג"ץ לדחיית העתירה נגד ביטול חוק האזרחות והכניסה לישראל, מה שהפסיק את נוהל מתן האזרחות לפלסטינים שנישאו לאזרחים ישראלים. "הזכות לכבוד האדם אינה גוזרת בתוכה חובה חוקתית המוטלת על המדינה להתיר כניסה לישראל של אזרחים זרים שנישאו לאזרחי המדינה", נימק.
תחום שבו בלט במיוחד בפסיקותיו הוא זכויות אדם וזכויות אזרח. הוא אף בלט בעמדתו הייחודית בסוגיית חופש הביטוי, וקבע שקיימים ביטויים שחופש הביטוי אינו חל עליהם. מקרה כזה היה כאשר בסצינה מתוך הדרמה ששודרה בערוץ 1 "משפט קסטנר", קסטנר מאשים את חנה סנש כי נשברה בחקירה והסגירה לנאצים את חבריה הצנחנים. אחיה של סנש, גיורא סנש, תבע להוריד את הסצינה לפני השידור, אבל נשיא העליון אהרון ברק והשופט אליהו מצא קבעו כי מדובר בחופש הביטוי. חשין, בדעת מיעוט, סבר אחרת. "לא כל קרקורים הבוקעים מחדרי בטן זכאים לחסות תחת כנפי חופש הביטוי", קבע. הוא בלט גם בפסיקותיו המחמירות לעברייני צווארון לבן והתריע כי יש למגר את השחיתות השלטונית.
מות בנו האהוב
לפני חמש שנים, ב־18 ביוני 2010, חרב עולמו של מישאל חשין, כשבנו שניאור נהרג בתאונת פגע וברח בעת שרכב על אופניו בשעת בוקר מוקדמת של יום שבת, יחד עם חבריו. זה קרה בכביש מספר 5, סמוך למחלף קסם. רכב פגע בשניאור, ספורטאי טריאתלון, גרר אותו עשרות מטרים על הכביש, ונמלט במהירות.
חקירת משטרה אינטנסיבית הביאה למעצרו של הנהג הדורס, טל מור, והוא הורשע בהריגתו של חשין, בהפקרת פצוע ובנהיגה בהשפעת סמים ואלכוהול. הוא נידון ל־12 שנות מאסר.
מעל קבר בנו האהוב ספד חשין בקול שבור: "שניאור אהובי, איש ברזל שלי, פילוסוף של החיים. אני כל כך מתגעגע אליך, כל כך, שניאור אהובי. אני מחכה לך, אחכה לך כל חיי".