מסע משפחתי בעקבות דרכו האחרונה של גיבור השיר "גבעת התחמושת"

קצת לפני המלחמה גברו געגועיו של איתן לתינוק שלו. אבל דורון נשאר בבית ואיתן השתעשע עם תינוקם של רותי ושלום נווה מבית הכרם. בלילה עמדו הצנחנים לעלות על העיר העתיקה ותושבי השכונה הירושלמית אירחו אותם ערב הקרב. איתן ויתר על הקפה ושיחק עם הילד, סחף אותו לצחוק ולצהלה. אלה היו רגעים אחרונים של רוך בטרם אש, מאמץ אחרון להרגיש כמו אבא של דורון, שנותר במושב מולדת שבעמק. 

בהיכל ההנצחה שנחנך זה עתה בגבעת התחמושת נראה איתן מחזיק את דורון בידיים. "אני פה בן כארבעה חודשים", אומר דורון שעומד לידי, "וסבתא קלרה אמרה לאבא שיצטלם איתי למזכרת". מזכרת? האם סבתא קלרה הרגישה שמשהו רע עומד לקרות? על פני הילד הבעת תדהמה של מי שמגלה את עולמו, עיניו של אבא מכווצות לכדי סדקים. האם התחיל איתן לרדת לסוף דעתה של סבתא קלרה? ואולי פשוט לא נוח לו לדגמן הורות מול המצלמה? 

עם דורון בהיכל ההנצחה שני בניו, נכדיו של איתן. בכורו יובל משרת כמו סבא בצנחנים. אחיו הצעיר עופרי מתכוון לוותר על קריירת כדורסל מבטיחה וללכת בעקבותיו. איתן נאוה קיבל את עיטור הגבורה לאחר שחיפה על חבריו בקרב על גבעת התחמושת. שורות השיר (מילים: יורם טהרלב; לחן: יאיר רוזנבלום) המצטטות את הסמ"פ ניר ניצן שפיקד עליו עשו אותו לאגדה:

"איתן לא היסס לרגע, עלה למעלה והתחיל להפעיל את המקלעון/ לפעמים היה עובר אותי והייתי צריך לצעוק לו שיישאר בקו שלי/ ככה עברנו איזה שלושים מטר/ איתן היה מחפה מלמעלה ואנחנו טיהרנו את הבונקרים מבפנים/ עד שנפגע בראשו ונפל פנימה...". 

אף שדורון מזדהה עם התיאור של ניר, הוא שומר שהמיתוס לא יתפח להערצה אלילית. הוא מוחק כל ניסיון להגדיר אותו "הכי אמיץ". היו עוד אמיצים. הוא הודף כל כוונה להגדירו "משכמו ומעלה". כולם היו משכמם ומעלה. אבל כשאתה מביט אל איתן המסורק עם שביל בצד, אתה מתקשה שלא לשלוף מספריים ולגזור פלקט. 

אתין נאווה ז"ל עם הבן דורון. "סבתא קלרה אמרה שיצטלם איתי למזכרת". צילום: באדיבות המשפחה

שביל בצד היה בתחילת שנות ה־60 חולצה כחולה, הורה, מסעות בנגב ותוכניות לעלות להגשמה. דורון ובניו עשו מאמץ נוגע ללב לתאר אבא וסבא בשר ודם. יותר נכון, פרא אדם. איתן נאוה שנא בכל לבו את בית הספר וחמק ממנו. הוא לא הלך בשדות אלא נסע בהם. בעיקר בטרקטורים שסחב. עם שלווה, אשתו ואמו של דורון, התחיל לאחר שגנב ממנה מסרק.

דורון היה בן עשרה חודשים כשנפל אביו. הזיכרון שלו אינו רגשי אלא מאומץ. אחרים סיפרו והוא חיבק אל תודעתו את חוויותיהם. 49 שנותיו לימדו אותו לחיות עם הריק הגדול. בלי אבא ובלי כל זיכרון אישי מאבא. "יש לי את הפריבילגיה לא להתגעגע", הוא אומר. 

כשבחנוכת היכל ההנצחה הזדעזעה מישהי ששמעה את הסיפור שלו, השיב: "עדיף להיות בן עשרה חודשים ולא עשר שנים. לי אין טראומות, אין לי כלום. גדלתי רגיל, הרבה עם סבא וסבתא".

וולטר וקלרה הנאו הכירו בהכשרה בגרמניה. כשעלו, היטלר כבר ספר שלוש שנות שלטון ודיכוי. תחילה גרו בפתח תקווה, עברו לקיבוץ גבעת השלושה ובגלל קשיי הסתגלות של וולטר נחתו במולדת. לא רק עגלות חציר גררו כאן. גם את ה–ה' מתחילת שם משפחתם, הנאו, ועשו ממנו נאוה. דורון, אגב, חזר לכתוב את שם המשפחה כמקובל - נווה. במולדת מצאו בית, וזה היה בית שמח. "הם היו יקים מרוקאים", תגדיר אותם בתם רינה. 

הטרקטוריסט מספר 1

איתן נולד בבית החולים בעפולה ב–1.6.1944. בן שלישי לאחר יוסי ויצחק. אחריו יבואו התאומות מרים ורינה, שאליה היה קשור במיוחד. "הערצתי אותו על מעשי הקונדס שלו", אומרת האחות רינה. 

מעשי הקונדס היו מלחמות בכדורי בוץ, התקפלויות בצמיגים כשהגדולים מגלגלים אותם במורד, קפיצות מגבהים, מחבואים, הליכה על חביות עם קביים שבנו בעצמם. יחד סחבו פחים 3X2 מטר, קיפלו באמצע ובנו סירות בחשאי. בימים היו מסתירים אותן בשיחים ובלילות ירדו איתן לאגם שליד כפר יובלה.

בלילות אחרים היו משיגים מנועים ישנים לבנות מכוניות קארטינג. אחד מספקי החלקים היה האח הבכור יוסי. בגיל עשר עלה איתן על טרקטור. "לא הכרתי עד היום טרקטוריסט כזה, פשוט אשף", מספר חבר ילדותו בני רוזנהיימר, "עשה בכלי הזה כל מה שהתחשק לו". 

חוץ מזה היה חזק, מאוד פיזי. כשנעץ קלשון בחבילת חציר העיף אותה מעל לכל החבילות שהיו בעגלה. מדי פעם היה צד עם חבריו זרזירים, שיהיה מה לבשל באותם ימי מחסור. "כדי להיות חבר שלו היית צריך להיות הגון", אומר רוזנהיימר, "הוא היה נותן את נשמתו למי שישר". 

בכפר ערבי נטוש מצא פעם עמוד בזלת שגובהו כשני מטרים וקוטרו 70 ס"מ. הוא גלגל אותו לבד לפלטת הברזל, חיבר אותה לטרקטור וגרר עד המשק. אחרי שנהרג קיבל אביו מקלע דומה לשלו, חיבר אותו לעמוד, חרט עליו יזכור והציב אותו בגינתו. "לאן שלא תעבור", ציווה על נכדו דורון, "האבן הזאת צריכה לעבור איתך. גם אם תעבור לדיזנגוף, תמצא דרך לשים אותה".

תיק, לא?

"בתור ילד בגיל העשרה אתה אומר לעצמך 'מה אבן זיכרון הבאתם לי עכשיו?'. גם אתה לא רוצה אנדרטה בבית". האנדרטה מוצבת כיום בביתו של דורון במולדת. 

הבלונדיני ממולדת היה חייב להגיע לצנחנים. אחרי כל הפשיטות הליליות על הטרקטורים, על הלול, על בניין בלתי גמור, החליט איתן נאוה ללכת על הדבר האמיתי. "זאת הייתה הפייטריות שלו", הסבירו רינה ודורון. "המון מוטיבציה", אומר רוזנהיימר. ומעבר לכך, אופציה אחרת לא באה בחשבון. במולדת כולם הלכו לצנחנים. 

איתן התגייס שלושה חודשים לפני רוזנהיימר. כשמחזור פברואר שלו התאחד עם מאי של בני, שירתו שניהם באותה פלוגת צנחנים, אבל לאחר שבעה חודשים איתן נפצע בברך, נפסל לצניחה ועבר לכורזים, אלמגור כיום. 

חברי ההיאחזות למדו מהר מאוד כי אם מכונית שוקעת, מקצרה נתקעת, רק איתן יסדר. הגבר של המקום. אלמגור היא צומת חשוב בחייו החטופים. ערב אחד הרגיש שהוא חייב לבדוק את אוהל המרכזייה. הוא פתח בשיחה עם המרכזנית, ראה שהיא מצוידת במסרק וגנב לה אותו. "פשוט מאוד כי רצה שארדוף אחריו לבקש את המסרק", מספרת שלווה מראשל"צ בסרט בהיכל ההנצחה, "היינו האטרקציה של כורזים. תימניה שמסתובבת עם בלונדיני, קצת בולט בעיניים". 

ההסתובבות הזאת התניעה אהבה גדולה. ב–64' הם התחתנו ועברו למולדת. החברים מתבדחים: "איתן תפס שלווה". 

שנתיים אחר כך נולד דורון. "הרבה ימים יפים היו לנו בצאן", מספר רוזנהיימר על העבודה עם איתן בענף. לפעמים היה בא בארבע בבוקר לאסוף אותו, איתן היה נותן לו בקבוק שיאכיל את דורון כשהוא מתארגן. "היה אבא יוצא מן הכלל", הוא מוסיף. 

ובין העבודות היו המילואים. שלוש פעמים יצא איתן נאוה למילואים עם סמ"פ ב' ניר ניצן לפני הקרב על הגבעה. הוא התגלה כחייל קשוח. גם כשהיה לו קשה מאוד באימונים, הוא לא שחרר אנחה. 

אמנון נויבך, חבר לפלוגה ויועצם הכלכלי של רבין ופרס, תיאר אותו כפייטר. אחד שמסיר מהחגור מימייה כדי להוסיף עוד מחסנית. כשאחרים התעלפו בלילה לתוך שקי השינה, הוא ניקה את המקלע. נדנד למפקדיו שישיגו לו תיק כלבו ושרביטי ניקוי. "אחרת המקלע לא יעבוד", הוא חזר והזהיר. 

איתן הגיע הביתה בפעם האחרונה כדי לחגוג את יום הולדתו. כעבור חמישה ימים, ב־6.6, נהרג. איש בן 23, שחייו ומותו חרותים על מצבת השבוע הראשון ביוני. רינה פגשה את אחיה בפעם האחרונה עוד לפני כן. היא ראתה אותו עולה לאוטובוס שאסף את המילואימניקים עם תחילת הכוננות שלאחר יום העצמאות 67'. היא לא זוכרת דיבורים מיוחדים או ג'סטות של פרידה. גם אחיו יוסי ויצחק היו במגויסים. "להורים היה ברור שמישהו מהם לא יחזור". 

על סמך מה?

"אינטואיציה כזאת". 
 

למכתב האחרון של איתן להוריו ואחיותיו מסתנן בדל אינטואיציה כזאת.

במכתב האחרון לאשתו בדל האינטואיציה כבר העלה עשן סמיך. 
 

שעות לפני הקרב איתן נאוה מעמיס עליו תחמושת המסוגלת להכריע פיל. מה שלא מפריע לו להמשיך לדלג כאיילה. "המקלע יפעל?", שואל אותו הסמ"פ ניר, ואיתן מניף אגודל. הגיע לילה ופלוגה ב' חודרת ראשונה אל האזור המחופר של בית הספר לשוטרים. סופגים אש, יש אבידות, אך המשימה הושלמה. מחכים להוראות חדשות. 

משפחת נווה באתר ההנצחה. צילום: יוסי אלוני
 

לאחרי הלילה בא "בוקר היום השני למלחמה בירושלים", כדברי השיר. "אנחנו בתעלה המערבית", מסביר לדורון ולבניו כתרי מעוז, מנכ"ל אתר גבעת התחמושת ומומחה גדול לקרב שהיה כאן. הסמ"פ וחייליו מתחילים לטפס בתעלה. עמוקה בתחילה ורדודה בהמשך, מה שהופך את ההולכים בה למטרות של הירדנים בבונקרים. זאת הסתערות חזיתית, חשופה. 

יואב המ"מ נופל, חיילים נפצעים קשה. ניר מגיע להסתעפות ומתחיל לספוג רימונים. הוא לא יודע מאיפה זה בא לו. "תסתכל על העומק של החפירה", אומר לי כתרי, "אתה לא יכול לראות כלום מסביב". 

באוויר מתעופף עוד רימון. הוא נופל מאחורי התעלה. "בנס לא נפגענו", אומר ניר באותו שיר. אבל הוא מבין שהרימון הבא ייפול בתעלה עצמה וזה יהיה הסוף. הוא מסתכל אחורה. לא הראשון, לא השני, לא השלישי, רק הרביעי. איתן. הוא פוקד עליו לצאת החוצה ולחפות. למה דווקא איתן? ייתכן שבאותו רגע קריטי פלטה התודעה של ניר משפט שארב שנים לשעתו. "שים לב לבחור הזה", אמר לו פעם המ"פ דודיק רוטנברג, "אפשר לסמוך עליו, יש לו יכולת עצומה, צריך למצותה".

כשאתה שומע בשיר את השורה "איתן לא היסס לרגע", אתה אומר לעצמך זה אבא שלי?

"'לא היסס לרגע מבחינתי זה אינסטינקט. ביסודו עומד החינוך שקיבלת: אם צריך לכבוש את הגבעה הזאת, אז כובשים את הגבעה הזאת, ולא משנה מה יקרה". 

"ברור שזאת הייתה פעולת התאבדות. רק בסרטים הוליוודיים אתה רואה אותם רצים ככה בלי שיקרה להם משהו. אם אבא בכלל חשב, ברור שעבר לו בראש שזה הסוף". 

על המצפון 

ואולי עבר לו בראש סיפור שסחב עוד מהיאחזות אלמגור. פעם התלקחה שם תקרית עם הסורים ואיתן היה אמור לצאת לגבול ולסגור את הברזים, אבל הוא חטף כאב שיניים נורא והוחש לרופא בטבריה. השניים שיצאו במקומו נהרגו.

"הם היו כל הזמן על המצפון שלו", אומרת לי רינה, "הוא לא חדל לדבר עליהם, להזכיר אותם". 

האם התחושה שהוא חייב לנקום למען מי שנהרגו במקומו ליוותה אותו בהסתערותו ההתאבדותית על חיילי הלגיון? האם הוא הרגיש שקיבל הזדמנות להגן על חבריו החיים במקום אלה שנהרגו בגבול סוריה? 

כשאיתן הסתער מחוץ לתעלה, המשיך ניר ניצן להתקדם בתוכה. בינו לבין איתן אין קשר עין. הוא ראה בתעלה חיילים ירדנים הרוגים ולא מבין. הרי לא הוא שירה בהם. הוא מרים את הראש ותופס שאיתן רץ הרבה קדימה. "לפעמים היה עובר אותי והייתי צריך לצעוק לו שיישאר בקו שלי", נאמר בשיר מפי להקת פיקוד מרכז. 

בצומת הבא של התעלה אנחנו פונים שמאלה. לאחר הפנייה הזאת איתן חטף כדור בראש, נפל במקום שבו גדל עכשיו עץ זית. החברים גררו אותו לתעלה. הוא השאיר בנתיבו שובל מחסניות ריקות ולגיונרים הרוגים בבונקרים. 

נהרג במקום?

דורון: "כן, ניר אומר שקיבל כדור בראש ובלחי".

יובל: "מספרים ששמעו אותו צועק 'איי, איי, איי' וחשבו שזה צביטות מהמקלעון שלו, אבל כשמצאו אותו הבינו שכל 'איי' היה מכדור שפגע בו".

דורון: "עזוב, זה הכל פלפולים". 

מימין: דורון נווה עם בניו, עופרי ויובל בגבעת התחמושת. צילום: יוסי אלוני
 

כמה שעות מתום הקרב נשמעה דפיקה בדלת של ההורים וולטר וקלרה במולדת. זה השכן ששימש כמזכיר המושב השיתופי. קצין העיר הודיע לו לא מכבר. בו בזמן קרא הרמקול לחברים להתכנס במזכירות לרגל איחוד ירושלים. התברר כי עוד שניים מבני המקום נפלו. "בכינו כמו שלא בכינו אף פעם", אומרת רינה. 

בני רוזנהיימר שמע רק לאחר המלחמה שאיתן נהרג. שלווה מממשת די מהר את צוואתו של איתן למצוא אבא לדורון. שנתיים וקצת לאחר שנפל היא מתחתנת עם יאיר. "זה מאוד לא מקובל", אומר הבן. הוא לא זוכר שמישהו הושיב אותו וגילה לו שאינו של יאיר. הוא מכל מקום קרא לו "אבא".

היה אבא טוב?

"כן. סביר, בסדר". 

יובל ועופרי: "אנחנו קוראים לו סבא יאיר". 
 

מהסיפורים שדורון שמע הצטייר איתן חם, דינמי ושובב. איש שהיה דומה מאוד לדודתו רינה. סבא וולטר הוא אביו הרוחני. בעיקר ממנו הוא שומע על אביו. למרות שיש 15 נכדים, היחס אליו הוא אחר. "ואיני רוצה לומר מועדף", אומר דורון. 

כיתום צה"ל היה צריך לקבל לפני גיוס את חתימת אמו. שלווה התקשתה ובסוף התפשרו. הוא ילך לשריון ולא לחי"ר - המסוכן יותר. "והיא אכלה את זה", מוסיף דורון. הוא שירת כמדריך בקורס מפקדי טנקים ועבר את מלחמת לבנון השנייה. חוץ מזה רצה להיות כמו כולם וכמעט אף פעם לא דיבר על אבא. "בטח שלא שיתפתי פעולה עם אנשים כמוך", הוא אומר לי.

כל זה השתנה כשנולדו יובל ועופרי. "עשיתי סוויץ', הבנתי שאי אפשר לשמור בבטן את הסיפור של אבא. צריך להעביר הלאה. לא רק צריך. אני מאוד גאה במה שהיה". כשהיו בני 6 התחיל להביא אותם לגבעה ולהר הרצל. סיפר את כל מה ששמע מסבו. "אבל כמובן אנחנו לא באבל", אומר דורון.

אבל יש איזה כאב?

"לא אגיד כאב, אבל יש נקודות בחיים שאתה שואל את עצמך מה היה אילו". 

לו חי, מה הייתם עושים יחד?

"היינו עובדים יחד בגינה. הגינה שלי תמיד ירוקה". 

עופרי: "היינו מטיילים יחד". 

דורון: "אנחנו מאוד אוהבים את רמות יששכר ואת העמק בכלל". 

יובל: "עמק יזרעאל מלא מעיינות". 

עופרי: "בניר דוד יש את האסי, את הסחנה. היינו הולכים איתו לסחנה". 

הערס הקטן

דורון מצביע על בניו ואומר שהם הסיפור של מלח הארץ. אחד שעושה מסעות של 160, 180 ק"מ והאחר שרוצה כבר לשרת. לאחר שקולו הנחנק חוזר אליו הוא מסוגל לשוב כדי לספר. באחד מערבי שבת של צוק איתן ישבו לארוחה ללא יובל שהיה מגויס, אך לא הוצב בעזה. כשהטלוויזיה שידרה את שמות הרוגים, "זה, הערס הקטן (רומז לעופרי) אומר: 'איך בא לי עכשיו להתגייס'. זה מסבא שלו". דורון נחנק שוב. "אין יותר גאווה מזה", הוא מצליח לסנן. 
 

"מפחיד, אז מה? אנחנו לא גרים בשווייץ".

עופרי: "זאת החובה שלנו להתגייס. מי יעשה אם לא אני?". 

אתה מפנטז לפעמים איזה סבא היה יכול להיות?

דורון: "בטח היה בא לראות משחקים שלך". 

עופרי והכדורסל הולכים יחד מכיתה א'. עכשיו הוא קפטן של קבוצת גלבוע מעיינות מהליגה הלאומית לנוער. לפני שנתיים הגיעו לחצי גמר אליפות המדינה. השנה הזאת הייתה טובה פחות, אך הם הצליחו להישאר בליגה. האפשרות ששירותו בקרבי עלול לגמור לו את הקריירה לא מטרידה אותו. "בלב שלם אני עושה את זה. סבא נתן את החיים שלו, אז אני אשחק כדורסל ולא אהיה בצה"ל?".

יובל עבר מבדקים לטיס, אבל לפני הגיבוש חתם ויתור כדי להגיע לצנחנים. בראיון לגיבוש צנחנים נדרש לנמק את בחירתו. השיב שהוא הולך בעקבות סבו. "רציתי להיות כמו שאני ולא הזכרתי את השם איתן, אבל נראה לי שהם קישרו". 

הזיכרון של סבא הוא בוודאי נטל. אסור לך להישבר במסע, לא כדאי שתיכשל במסדר.

"ממש לא. לא אפסיק מסע בגלל שזה אני. לא בגלל סבא. כך גדלתי". 

כל ההכשרה, הפק"ל שלו היה מקלע נגב. לא כלי שנחשב קל לתפעול, אבל למ"כ היה ברור שיסמיך אותו להיות נגביסט. זה קודם כל בזכות עצמו. אולי גם בזכות זה שסבו היה מקלען. את טקס הכומתה האדומה עבר בגבעת התחמושת. "בטריבונות ישבה כל המשפחה וכל אחד בכה יותר מהשני".

סבתא?

"אני לא זוכר שאי פעם ראיתי אותה בוכה ככה". 

דורון: "אני לא בכיתי".
 

כשאנחנו יוצאים מהתעלות, דורון ממשיך לשמוע את קולות אותו לילה ביוני. הפיצוצים, השאגות, המטחים. אבל מהגבעה לא עולה עכשיו עשן אלא גל חום ירושלמי. 37 מעלות. השמש שוקעת, יונה הומה על מאגר המים והפועל רובחי מבריק את האנדרטה במקום שבו נפל איתן נאוה.

סיפור חיים קצרים מדי

היכל ההנצחה בגבעת התחמושת עלה כ–3.5 מיליון שקל ונבנה במשך כשנתיים. מונצחים בו 182 לוחמים - לא רק צנחנים - שנפלו בקרב על ירושלים. תמונותיהם הן שסודקות את הלב. לא עוד פוטו רצח מהבקו"ם, אלא תמונות שהן סיפור חיים קצרים מדי.

שיר, מזכירת האתר, ובעלה עברו בין המשפחות ואספו תמונות של בחורים בתחפושת פורים, בבגד ים, על אופניים - פריימים שנותנים תוקף למשפט "נקטפו בדמי ימיהם". 

ההיכל הוא חלק מפרויקט "מורשת", שלו צפויים עוד שני שלבים: עבודות שימור אתר הקרב ופתיחת מוזיאון חדש במקום זה שעומד כבר 45 שנה. "הכל ייגמר במלאות 50 שנה לאיחוד ירושלים", מתחייב יו"ר עמותת גבעת התחמושת מנחם לנדאו. 

לנדאו (בתמונה עם כתרי מעוז) חי את הגבעה. במקום צלצול משמיע הטלפון שלו את השיר המתבקש. לפני כשנתיים הוא הוביל את המאבק למניעת סגירתו של האתר מחוסר תקציב. יותר מ־30 שנה שירת בשב"כ ולפני 14 שנה יצא לגמלאות לאחר ששירת כראש אגף.