ז'וזו' אבוטבול נזכר במוטי קירשנבאום ז"ל.
את מוטי פגשתי לראשונה בחוף הים באשדוד בשנת 1989.
הוא הגיע לשם כדי להכין כתבה על האזור – פלמחים, זיקים והשוק באשדוד. כל מה שאני היום, הקריירה שלי בתקשורת, היא בזכותו הבלעדית. החשיפה שהוא העניק לי, היכולת שלו לזהות מבין אלפי אנשים את השונה. בדיוק כמו שהוא ידע לזהות את המשאית שנסחפת ואת הנשר. דברים שאיש לא היה מתעכב עליהם אפילו לשנייה.
במשך השנים נפגשנו עשרות פעמים, אולי אפילו מאות. הדעות שלו היו הפוכות מהדעות שלי. הטעם שלו היה שונה מהטעם שלי. מעולם לא הסכמנו. לא על הטעם ולא על החשיבה. אבל תמיד הערצתי את מה שהוא אמר.
למוטי הייתה יכולת לראות את הדברים בפרספקטיבה הרבה יותר רחבה. לראות את התמונה קדימה, ובזווית שונה ממה שכולם ראו. מעניין שתמיד הוא צדק, גם בדיעבד.
מוטי היה מורה. עבורי, מורה לתקשורת. זה נכון שבמקצוע הזה ארבע ועוד ארבע זה שמונה, אבל גם שבע ועוד אחד זה שמונה ושש ועוד שתיים זה שמונה. יש עוד דרכים להגיע לשמונה – והוא, כרגיל, צדק.
הוא היה היועץ האישי שלי כילד בתקשורת, שהיה לפני כן מציל בחוף הים באשדוד ולא החזיק בעט - עד שנפגשנו. הוא היה מורה הדרך שלי, תמיד התייעצתי איתו בנושאים שונים בתחום.
כשאנחנו מדברים על מוטי העיתונאי, אי אפשר להתעלם גם ממוטי הבעל, האבא והסבא. זה היה מוטי אחר – עשוי חמאה. רך ונעים שכולם יזכרו.
התקשורת הישראלית איבדה אייקון. אני לא בטוח שיש כיום מישהו במרחב שיוכל להיכנס לנעליו הגדולות כל כך.