שכונת ג'בל מוכאבר נראתה השבוע כמו שטח כינוס של עיתונאים מרחבי העולם.
יום למחרת שני הפיגועים בשכונת ארמון הנציב וגאולה בירושלים שהתבצעו על ידי תושבי השכונה, ושבהם נרצחו שלושה בני אדם, חסמו השוטרים את היציאות והציבו בטונדות, והתושבים אינם מעיזים לצאת מהבית.
בכיכר המרכזית של השכונה התכנסו עשרות צעירים וניסו להבין איך מחזירים את השקט ויוצאים מהתסבוכת של גל הטרור הזה. הקריאה להתכנסותו של "הפרלמנט" של ג'בל מופצת בקרב התושבים, ותוך חצי שעה רבים מתכנסים מול דוכן הפלאפל השכונתי, שמיד מתוגבר בעשרות פיתות טריות.
"הכל מתחיל ונגמר באל־אקצא" אומר עדנן פארחי, תושב השכונה, "אתם, המתנחלים, לא לומדים לקח. כל הזמן עולים להר הבית כאילו שהוא שייך לכם". פארחי הזועם נחשב לאחד הקיצונים בשכונה. כמה דקות קודם לכן ניסה לצאת מאחת היציאות, וראה רכב גדול של משמר הגבול חוסם את הדרך וכבר חיבר את "הכתר הנושם" לתקופת השואה. "אני בכלל לא רוצה לדבר איתך", הוא כועס. "אני הולך לעיתונות הזרה, הם מקשיבים ומשדרים את האמת, בזמן שאתה עורך ומסלף את המציאות. גם הסרטונים שאתם משדרים ערוכים ומגמתיים".
אז הלכתי אחריו לראיון שהעניק לתקשורת הזרה. אחד הכתבים מציב מולו מיקרופון, הצלם בוחר זווית וההסתה נשפכת ועוברת דרך המצלמה לעולם הרחב. "מה שישראל עושה פה זה רצח עם", הוא זועק דרך הכתבים הזרים, והם, צמאים, שואבים את ההסתה. "הציונים איבדו את הראש. בסרטונים רואים בבירור שמוציאים להורג ילדים ברחוב. כל מי שערבי הפך למטרה. אנחנו קוראים לקהילה הבינלאומית להתערב מיד. גוזלים לנו את אל־אקצא. יהיה פה רצח עם".
"המציאות פה לא טובה", אומר בייאוש אשרף מחמוד, תושב השכונה, "יש אנשים שרוצחים ויש אנשים שלא עשו כלום. השכנים שלנו מארמון הנציב שקטים והם באים לקנות פה ואין שום דם רע. אחד עושה בלגן, ותכף יהיה פה סגר כללי".
מחמוד עובד בשיפוצים בשכונת נווה יעקב, השכונה הצפונית ביותר בירושלים. גם היום הוא לא יצא לעבודה מפחד שלא יחזור הביתה. "לא יצאנו לעבודה כי מתוח", הוא מסביר, "הרי אם אעשה תאונה הלך עלי. אז ניקח כמה ימים חופש, מה לעשות. אתמול היינו בעבודה ואחרי הפיגועים חזרנו הביתה. יש פחד כי כל מפגש עם שוטר נגמר באסון. יש לנו ילדים שרוצים לחיות, ואנחנו רוצים לפרנס אותם".
"הפתרון הוא לא פה, הוא בכנסת", מבהיר אבו חוסיין, מוותיקי השכונה, "אתם צריכים לוותר, לא להסית אלא להוריד את הטורים שם בכנסת. קח את הילד המסכן שרואים בסרט, איך הוא מקופל על הכביש. לא היה לו סכין, כל העולם ראה שהיד שלו ריקה. ירו בו ולא עזרו לו, וכולם ראו את זה".
כמה שעות לאחר מכן המשטרה משחררת סרטון המציג את אותו נער "תמים" כרוצח שרץ ברחבות ירושלים ודוקר חפים מפשע, אולם התושבים בג'בל מוכאבר רואים את המציאות רק מנקודת המבט הנוחה להם ומתכחשים לאמת. בגיבוי של אבו מאזן הם מדקלמים את ההסתה. "ההורים ישבו בבית לראות את הסרטים שאתם משדרים בטלוויזיה. אתם השתגעתם?", מוחה אבו חוסיין, "הפכתם להיות כמו דאע"ש. התמכרתם לסרטונים האלה. נותנים ככה לילד להתחנן על חייו. זה ילד שמוכר שם מסטיקים וסוכריות, ואתם הולכים ורוצחים אותו?".
הוא דקר אנשים, ואתה באמת מאמין שירו בו בלי סיבה?
"עשיתם טעות. הממשלה שלכם אומרת לאזרחים לקחת את החוק לידיים. תאמין לי, זה לא ירגיע אלא יעלה בעוד דם".
"זה לא טוב לעסקים"
שכונת ג'בל מוכאבר - על 35 אלף תושביה - נמצאת בדרום־מזרח ירושלים, גובלת בשכונת ארמון הנציב היהודית. מבחינה מוניציפלית הכפר הפלסטיני נחשב לאחת משכונות העיר. לאחר מלחמת ששת הימים סופחה השכונה, ותושביה קיבלו תושבות קבע בישראל ותעודת זהות כחולה. "הכיבוש הוא לא פה, הוא במדינות ערב", אומר מחמוד ומחווה בידיו מסביב, "תראה את הכפר, חיים פה טוב. 90% לא רוצים את הפיגועים. המצב הזה לא יעזור לאף אחד".
אבו חוסיין חי כאן עוד מהימים ההם, שבהם הייתה השכונה מחנה פליטים. כיום יש בה בתים גדולים, מרווחים, מצופים באבן ירושלמית. בניגוד לשאר השכונות במזרח העיר, האזורים שבהם הסתובבתי בג'בל מוכאבר אינם נראים כמו הכפר המוזנח שהתרגלנו לראות במהדורות החדשות. כאן התשתיות מסודרות, אין אשפה ברחובות, הכבישים חדשים.
הבטונדות שהוצבו בכניסה לשכונה, שעליהן אבו חוסיין צופה מחלון ביתו, אינן מטרידות אותו. "אז סגרו, אז מה?", הוא שואל, "סגרו על עזה וסגרו על הגדה, זה לא יעזור. תכבידו עלינו עוד, אז מה זה ייתן? כלום. את הפתרון צריך להשיג בשיחה. צריך שלום של רבין, של המלך חוסיין ושל ערפאת.
"צריך להמשיך מהיום שבו רבין נרצח. אתם רצחתם את השלום, אבל אל תחשבו שאנחנו לא רוצים שלום. כואב לנו על הדם שנשפך, ואנחנו רוצים לחיות בשקט. הבעיה היא לא אנחנו, אלא הממשלה שלכם. אם נתניהו רוצה לפתור בעיות, הוא מצליח בחמש דקות".
פארחי הקיצוני ממשיך לרוץ ממצלמה למצלמה. בערב יככב בכל מהדורות החדשות בעולם. הוא מדבר אנגלית, צרפתית וערבית ובאמצעות שלוש השפות וכמה מצלמות ממשיך לטעון כי הכל קונספירציה של היהודים להשתלט על הר הבית. "לכו תקראו בהיסטוריה למי שייך אל־אקצא", הוא שולח את העיתונאים, "הציונים רוצים לגזול מאיתנו את ההר הקדוש רק בגלל שהעולם מאשים אותם בכישלון השלום".
הוא ממשיך בשלו כאילו הוא רואה את העתיד. בעוד כמה שעות יחזק אבו מאזן את דברי ההסתה בנאום שיהפוך את ישראל לימנית יותר וירחיק את הסיכוי האמיתי לשלום, אם הוא בכלל היה קיים.
בינתיים בדוכן הפלאפל מטגנים קציצות במרץ. מנה חמה וטעימה עולה כאן עשרה שקלים, ותמורת בקבוק קולה תיפרדו מחמישה שקלים. עד לא מזמן היו השכנים היהודים מגיעים לשכונה לעשות קניות. "היחסים בינינו היו טובים מאוד", אומר מוכר הפלאפל, "בזמן האינתיפאדה הראשונה בשנות ה־80 היו פה מהומות, ואנחנו מקווים שהן לא יחזרו הפעם. זה לא טוב לעסקים".
ירושלים מאוחדת? נראה שכבר לא. "הבטון מחלק את ירושלים", אומר מחמוד, "אנחנו בבית, לא עובדים, מפחדים לצאת, מפחדים להסתובב ברחובות. עכשיו, כשהתחילו להרגיע פה את הצעירים, שמו את הבטון. איך אפשר להרגיע את המצב כשפתאום סוגרים 35 אלף איש".
אז מה הפתרון?
"להפסיק להכניס מתנחלים לאל־אקצא. זה נוגע במוסלמים וזה רגיש מאוד. תראה, אם אל־אקצא קדוש גם ליהודים, כמו שאתם אומרים, אז הכותל קדוש גם למוסלמים, נכון? אז בוא נפתח את הכותל למוסלמים כל יום בין שמונה לעשר בבוקר, כשסוגרים את אל־אקצא עבור היהודים. נעשה החלפות. מה אתה אומר, אתם תסכימו?".
הוויכוח מוסיף להתנהל בדוכן הפלאפל ובין האמירות של הקיצונים לדברי ההרגעה של המתונים לא נראה שיש פתרון. ואותם תושבי העיר, שאומנם לא מרגישים שייכות לתעודת הזהות הכחולה שלהם, אבל חייהם עברו יחסית בנעימים, צריכים להחליט כעת לאן הם הולכים מכאן.