אולי על המציאות המטורפת שבה אנחנו חיים תספר הסיטואציה הבאה: רחוב השישה עשר בפסגת זאב, אתמול בשעות הבוקר.



רותי, אמו של אחד הנערים היהודים שנדקרו השבוע, עושה את דרכה לחנות צעצועים שנמצאת מטרים ספורים ממקום פציעתו של בנה. עוד היא שם ובאותו הרחוב ממש הופיעו שתי נשים ערביות וילד מבית חנינא, המקום שממנו יצאו אחמד וחסן מנאסרה, הילדים הדוקרים.



ביום רגיל זה מראה מוכר, שגרתי. בין בית חנינא לפסגת זאב מפריד כביש עירוני אחד. שתי השכונות צמודות זו לזו ומנהלות בדרך כלל יחסים תקינים. אבל עכשיו, כשהפרנויה משתלטת והשנאה מבעבעת, התגובה למראה הנשים לא איחרה לבוא.



אחד היהודים שהיו במקום הרים לעברן אבן בתנועה מאיימת. "תסתלקו מפה, עופו מכאן", פניו האדימו מכעס. "הן עוד מחייכות לי בפנים", סינן קללה. שתי הנשים והילד עברו לריצה קלה ומיהרו לשוטר מיחידת הפרשים שבמקרה היה במקום. משם נמלטו אל מחוץ לשכונה.



הנוכחות הערבית עושה את שלה מאז הפיגוע המזעזע שבו היו מעורבים ילדים. כל השדים הרדומים התעוררו בבת אחת והשקט באזור כבר לא סימל שלווה אלא מתח בלתי נסבל.



אורן ורוגלי מהאטליז היה מאלה שהתאכזבו שהבחור העצבני לא הכניס לערביות באבי אביהן. כשאירעה הדקירה הוא יצא חמוש בסכין קצבים, אבל ביקשו ממנו שיחזור לחנות, שחס וחלילה לא יחשבו שהוא הדוקר. מאז המקרה הוא משאיר נבוט מאסיבי ליד הדלפק.




אורן ורוגלי מהאטליז בפסגת זאב. צילום: אבשלום ששוני


"אני רגיל שערבים נמצאים כאן, אבל לא היום, לא במצב הזה", הסביר את הזעם העצור, "נראה אותך, גבר, נכנס עכשיו לבית חנינא בלי מצלמה, בחלום שלך. הם עוברים פה חופשי ולך תדע מה הם מחביאים מתחת לבגד. אני לא אשכח הרבה זמן את מה שראיתי, ילד מפרפר בין חיים למוות ליד הידיים שלי".


לפי מצלמות האבטחה והמכשירים הסלולריים אפשר לדעת בדיוק את מסלול הדמים: מחנות הממתקים של ארז, שם קנה הילד שנדקר, לפני שהסכין פגעה בו ועד מסילת הרכבת הקלה, שם אחד הדוקרים סיים את חייו.



"בדרך כלל יש בינינו יחסים טובים, מכבדים זה את זה וכל אחד חי בשקט בפינה שלו", סיפר דודו מחנות הממתקים, "עכשיו אני עומד כאן דרוך ומוכן. מקסימום אזרוק על המחבל מקופלת, אולי יקבל סוכרת".



הדריכות היא מילת המפתח. כל מוכר הציג לצד מרכולתו את מידת מוכנותו לאיום שמעבר לפינה. גיל צמח מחנות התבלינים שלף אלה מאולתרת ותרסיס פלפל. "זה נראה לך נורמלי?", שאל וכלל לא חיכה לתשובה.



"החיים שלנו על הפנים", הודה, "אתה יוצא מהבית, ממהר להכניס את הילדים לאוטו ומיד נועל את הדלת. מגיע לגן ומחכה שהכביש יהיה ריק כדי להוציא אותם. יש לנו רכבת קלה שהשקיעו בה מיליונים, אתה חושב שאשתי משתמשת בה? מה פתאום. אומרים שהרכבת ממוגנת, אבל היא סופגת ים אבנים, אז שתהיה לנו טראומה? פסגת זאב אוכלת פה פיגועים כבר שנתיים, והבעיה שזה לא מגיע לתקשורת. אבן על רכבת מבחינתכם היא לא פיגוע, זה שטויות. אנחנו אולי יותר חסינים ממקומות אחרים, אבל יש גבול".



בימים האחרונים נכנסים לחנות התבלינים מעט מתושבי בית חנינא. "שאלו אם אני מפחד מהם. התשובה היא לא, אבל אני חושש", אמר צמח, "אני נותן להם את השירות הכי טוב בעולם כי ככה חינכו אותי וככה אני מחנך את ילדי. אנחנו לא איבדנו צלם אנוש. אני לא גזען, אבל אתה יהודי ולכן אני מאמין לך ואזמין אותך לשבת איתי. אצל ערבי אני לא יודע מאיפה הוא יפתיע. מילא היה אחד מפגע והשאר מגנים, אבל הם לא מגנים. ישר הם קופצים עם אל־אקצא; מה זה קשור?".



חוסר האמון בין הצדדים כבר מוליד סיפורים והקנטות ששייכים לתקופות חשוכות. "פה ממול, כשהמחבל הקטן נדרס כולם יצאו מהחלון והתחילו למחוא כפיים", סיפר מוטי אנקרי, פנסיונר צבא שהצביע על מרפסת סמוכה בבית חנינא, "תדע לך שהערבים קונים דירות בירושלים בכל מחיר. אם אתה רוצה למכור ולא מצליח, בא אליך מתווך ערבי ונותן עוד מאה אלף שקל. יש מלא ערבים בשכונה שלנו. אם לא הייתי צריך לקחת תרופות בקופת החולים, לא הייתי יוצא מהבית. תראה בעצמך כמה ריק כאן".




גיל צמח. צילום: אבשלום ששוני


"השכם להורגו"


בתחנת האוטובוס שברחוב מלכי ישראל 30 בשכונת גאולה בבירה לא היו אתמול עדויות לזוועה. השבוע נרצח כאן באכזריות ישעיהו קרישבסקי ז"ל, והדם כבר נשטף והשברים תוקנו במהירות. רק עמוד ביטחון חדש העיד שפה נוסף ממד חדש של זהירות. "אתמול בבוקר רצו פה אמהות עם עגלות ילדים, הן עדיין היו בהיסטריה", סיפר דוד, בחור חרדי שהיה עד לפיגוע, "בקלות זה היה יכול להיגמר בעשרה הרוגים, ממש נס גדול. אמרתי לשוטרים שהם צריכים להמשיך לפתוח עיניים ולשמור, כי זה מקום מרכזי. ביום רגיל הוא לא דומה לריק שיש כאן עכשיו".



מקום הפיגוע הוא לב לבה של השכונה החרדית, ממש מול ישיבת פורת יוסף שממנה יצאה הלווייתו ההמונית של הרב עובדיה יוסף ז"ל. כמעט כל מי שמסתובב שם שייך לזרם החרדי. ממש כמו קרישבסקי שהיה בדרכו לשיעור לפני שהמחבל רצח אותו.



"כשהקדוש ברוך הוא רוצה לקחת יהודי הוא ייקח אותו בכל מקום", הסביר אהרון סופר את הגישה, "קל לדבר, ובשעת מעשה קשה לחיות את זה, אבל ככה אני חושב. לכן צריך להיות ערני. מה שקורה עכשיו זו לא נורה אדומה אלא אזעקה אחרונה כדי שנשים לב למה שהקדוש ברוך הוא רוצה מאיתנו. כולנו צריכים להתפלל לביאת המשיח כדי שיהיה כאן טוב".



הקהילה החרדית התכנסה מיום רביעי לשלושה ימי תפילה רצופים, יום ולילה בבית הכנסת הגדול זיכרון משה. בכרוזים שנתלו בשכונה נכתב "יחרד כל לב מהמצב האיום, מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה, כי יצא חרון אף ה' והותר בשרנו כצבאות, כאיילות השדה, ונתנה רשות למשחית ואינו מבחין, תהום אל תהום קורא, צרה רודפת צרה, מעגל דמים שהולך וגובר ומי יודע מה יולד יום".




תושבות בית חנינא בפסגת זאב. צילום: אבשלום ששוני


מול אחד הכרוזים עמד הלל, תלמיד ישיבה. "אני לא צעיר ופחדן, אבל היום אני מפחד", אמר, "הדקירות בכל מקום. לא הלכתי לכותל כבר שבועיים, ואני רגיל ללכת פעמיים בשבוע. אם יש אופציה לא ללכת אז אתה לא הולך".



המצב והמתח מעוררים כעסים ועמדות שונות. "כתוב בתורה 'הקם להורגך, השכם להורגו'", הזכיר יוסף חיים, תלמיד ישיבה מהר נוף, "כמה שאפשר צריך לעשות להם מעצרים מינהליים ולדכא אותם. אני מקווה שאביגדור ליברמן ייכנס בקרוב לממשלה וסוף־סוף יהיה גם עונש מוות למחבלים. זה ראוי והגון".


"להיות אמיץ כמו רבין"



מאז תחילת גל הטרור עמדה ירושלים במרכז האירועים האלימים. מי שעמד אתמול בתחנת האוטובוס של קו 78, שבה אירע פיגוע שגבה את חייהם של שני אנשים, היה יכול לראות את שוטרי מג"ב עומדים ליד בטונדות בכניסה לשכונת ג'בל מוכאבר.



"הערבים עובדים אצלנו בבתים", סיפרה לובה גפן שהמתינה כהרגלה לאוטובוס, מטרים ממקום הפיגוע. "הם קונים איתנו בסופר, ממתינים איתנו בקופת החולים וכשמדברים איתם זה תמיד מגיע לשאיפה משותפת שיהיה שלום, והנה פתאום סכינים. זה עצוב מאוד. אני לא מבינה מה היה חסר להם, תראה באיזה בתים הם גרים שם".



יעקב בכר, שעמד לצדה, הוסיף: "עד היום הייתי שוטף אצלם את המכונית, קונה אצלם חומרי בניין. לא עוד, את מה שעשו לא נשכח". ורק מאיר שרביט, תושב המקום, ירד כהרגלו למכולת בכניסה לכפר הערבי ולא הבין למה המקום סגור.



מעט מאוד אנשים בחרו לעמוד ליד הכניסה לג'בל מוכאבר, אחד מהם הוא קסבייה דה ג'יארקומוני, כתב של אתר האינטרנט הצרפתי "אל־סי־איי". בשבת הוא נחת כאן כדי לנתח פעם נוספת את הקונפליקט. "20 שנה אני עושה את זה, ועדיין מאמין בשלום", הפתיע, "נכון שזה נראה רע אבל מחקרים מדעיים מראים שהאלימות בעולם פוחתת, אז כדאי להאמין. אני יודע שהעם רוצה שלום, עכשיו רק הפוליטיקאים צריכים לרצות ולהיות אמיצים כמו יצחק רבין. עכשיו, כשאנחנו קרובים ליום השנה לרצח, צריך לקוות שיקום בישראל רבין חדש".



[email protected]