האירוע בתחנה המרכזית בבאר שבע שלשום הוא למעשה הראשון מסוגו מאז קום המדינה.
החברה הערבית הבדואית והחברה היהודית בנגב חיו מאז שנת 48' בשמירה על יחסים תקינים, גם בתקופות קשות. שתי האוכלוסיות ידעו להפריד בין הסכסוך הישראלי־פלסטיני והסכסוך הישראלי־ערבי בכלל, להיותן אוכלוסיות המתגוררות במרחב אחד. עם השנים, שתי האוכלוסיות למדו לחיות במרחב משותף ובניהול אורח חיים מכבד, אף שלעתים רחוקות היו חריגות קטנות.
בימים האחרונים כולנו נדהמנו לגלות עד כמה מרקם החיים הזה שהתרגלנו אליו הולך ומשתנה לרעה לנגד עינינו. פתאום מצאתי את עצמי חושש לשלום בני משפחתי כשהם נמצאים בבאר שבע, או לשלום הבת שלי הלומדת באוניברסיטת בן־גוריון, או לשלום בני שעובד בתחום המחשוב בבאר שבע.
ההרגשה הזו היא חדשה מאוד עבורי, ומיותר לציין שמאוד מאוד מדאיגה.
בו בזמן התחלתי לראות את הפחד בעיני חברי היהודים מהמגע עם האוכלוסייה הבדואית שאני נמנה עמה. גם זו הרגשה חדשה שלא חוויתי בעבר. המצב הזה מחייב את כולנו לעשות את המקסימום האפשרי להחזיר את חיינו למסלול של שפיות ולמצוא דרכים חוקיות ולגיטימיות להביע את הכאבים שלנו בלי לפגוע אחד בשני – לא פיזית ולא בשום דרך אחרת.
הפיגוע בדימונה והפיגוע בתחנה המרכזית בבאר שבע, והתגובות שעלולות לבוא בעקבות האירועים האלה, מסכנים את החיים של כולנו והופכות את חיינו כולנו לגיהינום בלתי נסבל. על כן, זו קריאה לכלל המנהיגים - יהודים ובדואים כאחד - לעשות הכל להרגיע את הרוחות וליצור את המרחב המשותף שבו כולנו נוכל לחיות בכבוד ובתחושת ביטחון.
עלינו להגביר את הדיאלוג ואת יצירת המרחב המשותף שמאפשר לכולנו לחיות בכבוד. זו המשימה שאנו באג'יג מכון הנגב שמנו לנגד עינינו ופועלים לאורך כל השנה, ובכל השנים, בכדי לקרב בין האוכלוסיות השונות.
הכותב הוא תושב תל שבע ומנכ"ל שותף במרכז הערבי־יהודי אג'יק מכון הנגב