במשך עשרות שנים התנוסס בגאווה דגל ישראל על תורן רם בחצר ביתו של אל"מ במיל' דוד (דיוויד) טפרסון בכפר שמריהו. בשבוע שעבר, ימים אחדים לפני שנפטר בגיל 89, קרס העמוד ועמו הדגל בשל הרוחות העזות.
"כמה סמלי הדבר שהדגל קרס בשבוע שבו אבא הלך לעולמו", אומרת ל"מעריב המגזין" עידית טפרסון, שחקנית תיאטרון "הבימה" ובתו של מי שנחשב ותיק חיילי המילואים בצה"ל. "אחי ואני החלטנו להניף את הדגל מחדש, והוא שוב התנוסס בראש התורן לקראת לווייתו של אבא".
טפרסון, שכונה בפי חבריו לפלמ"ח ולמח"ל (מתנדבי חו"ל במלחמת העצמאות) "מגדל" על שום קומתו הגבוהה, 1.96 מטר, ומאז הכינוי דבק בו, שירת במשך עשרות שנים במילואים בהתנדבות. את צו המילואים האחרון קיבל בתקופת מבצע צוק איתן. "אבא כל כך שמח לקבל את הצו בדואר", מספרת בתו עידית. "הוא אמר לנו: 'אני עולה עכשיו על מדים ויורד לעוטף עזה'. התווכחנו איתו משום שהוא כבר לא היה כל כך בקו הבריאות, ולבסוף הוא נותר בבית".
"פלנטה חדשה"
דיוויד טפרסון נולד בדרום אפריקה ב־1926 להורים שנמלטו מהפוגרומים בליטא. המשפחה התגוררה בחבל נמקוואלנד, הערבה של דרום אפריקה. כבר מגיל צעיר לימד אייב, אביו של דיוויד, את שני בניו להתאגרף. "הם היו משפחה יחידה בעיירה קטנה בערבה הדרום־אפריקאית", מספרת הבת עידית. "סבא לא רצה שאבי יסבול מאנטישמיות והוא חינך אותו להכות באגרופיו כל מי שישמיע נגדו הערה אנטישמית".
האבא גם חינך את בנו לציונות וכך, לקראת הקמתה של מדינת ישראל, החליט טפרסון לעזוב הכל מאחוריו ולעלות לארץ ישראל כדי להתנדב לשרת בפלמ"ח ולסייע בהגנת הארץ ובניינה. "בגיל 21 אבא שלי עזב מולדת, תרבות, שפה, אמא, אבא, אח ואחות ויצא בעקבות הבעירה בלב להקים ארץ חדשה", מספרת בתו. "הוא הגיע לארץ שהייתה בשבילו כמו פלנטה חדשה, מקום לא נודע, אבל היה בטוח שהגיע הביתה. הוא שייך לדור של חולמים ולוחמים שהתקבץ מכל העולם".
לארץ הגיע טפרסון על סיפון אוניית המעפילים טטי, שהפליגה ממרסיי כשעל סיפונה 330 צעירים יהודים, רובם מגויסי חו"ל (גח"ל) ואנשי מח"ל שבאו להילחם על הגנת המדינה העברית שאך זה נולדה.
האונייה נכנסה לנמל תל אביב ב־15 במאי 1948, יום הקמת המדינה. באחת התמונות באלבומו נראה טפרסון על סיפון האונייה באותו בוקר בנמל תל אביב, כשדגל המדינה החדשה מונף מעליה. האנשים שהורדו מן האונייה גויסו ביומה הראשון של מדינת ישראל ורובם צורפו לחטיבה 7 ולחטיבת אלכסנדרוני כהכנה לקרב על לטרון.
לאחר שירות קצר בחטיבת אלכסנדרוני הצטרף "מגדל" לגדוד התשיעי של הפלמ"ח ושירת כלוחם במחלקת הג'יפים של חטיבת הנגב, שכונתה אחר כך "חיות הנגב". איתה הגיע עד לאום אל־רשרש, היא אילת.
יחידת הפשיטה של "חיות הנגב" הייתה בעצם יחידת קומנדו שנשלחה עוד בדצמבר 1947 לנגב כתגבורת לכוחות המצומצמים שהיו בו עד אז. היחידה הוקמה במטרה לשמור על קווי המים ועל הדרכים שבין היישובים ופעלה כיחידת סיור וקומנדו תחת פיקודו של מ"פ שמחה שילוני. עם הקמת גדוד 9, שהיה לגדוד הפשיטה המשוריין של חטיבת הנגב, הפכה היחידה לפלוגת הסיור של הגדוד. "מגדל" התבלט בה עד מהרה לא רק בשל גובהו וחוסנו, אלא גם בשל היותו לוחם אמיץ ונועז.
לאחר מלחמת העצמאות שירת "מגדל" במשך שנים בחטיבת שריון, ולאחר שהשתחרר מצה"ל המשיך לשרת במילואים במשך עשרות שנים כשהוא מתקדם במסלול הדרגות עד לדרגת אל"מ במילואים. דמותו הפכה לשם דבר בצה"ל. בחייו האזרחיים הקים חברה קבלנית שבנתה מאות בתים ווילות בכפר שמריהו, בקיסריה ובאזור, אך לצד עיסוקיו לבו היה תמיד בצבא ועם החיילים.
"'מגדל' אומנם היה האבא הפרטי של ילדיו – של גדי, של אסף ושלי - אבל הוא היה גם דמות אב לכל כך הרבה אנשים וחיילים", מספרת בתו עידית. "אבא הקים קרן ליתומים ואלמנות צה"ל כי נתינה הייתה חלק מרכזי בחייו. הוא לחם בכל מערכות ישראל ולבש מדים גם במבצעי ענבי זעם ועופרת יצוקה. למרות גילו המבוגר הוא יצא לסייע לקשישים שלא יכלו לרוץ למקלטים בכל מקום שנדרש. לא היה מאושר מאבי ללכת למילואים. הוא אהב כל כך את הצבא ואת ההווי הצבאי. צה"ל ככור היתוך וכקיבוץ גלויות הפך אותו לישראלי. אבי מגלם בעיני ובעיני רבים מבני דורו את היהודי החדש. הוא גילם במראהו ובאישיותו את האתוס של היהודי החדש, אנטיתזה לגולה. אבא עזב את דרום אפריקה, אך מעולם לא הסתכל לאחור. הוא התחתן עם אמי הצברית וקשר את גורלו עם הארץ, עם נופיה ועם חייליה. בילדות נסענו כל שבת לטייל לרוחבה ולאורכה של המדינה. עבור אבא להיות חייל בצבא היהודי של מדינת היהודים היה פסגת חייו. אבא היה הרפתקן עם נשמה שחי את החיים בגדול, והיה איש גדול תרתי־משמע".
"איש מעשה"
פעם, בראיון שהעניק לתקשורת, אמר טפרסון: "אני אשתחרר רק כשאמות". ביום שישי האחרון הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בכפר שמריהו, כשהוא נטמן ליד קברה של רעייתו האהובה שושנה, שנפטרה לפני כמה שנים.
"נתבשרנו על פטירתו של דיוויד", כתב ראש המועצה המקומית כפר שמריהו דרור אלוני בדף הפייסבוק שלו מיד עם היוודע דבר מותו של "מגדל" בשבוע שעבר. "בצד היותו גבה קומה וחסון הוא היה איש של מעשה. אדם הרואה בבניין הארץ, בחיזוקה ובביטחונה שליחות שחייבים לקחת בה חלק, והוא עשה זאת. בצד התנדבותו עד גיל מאוד מאוחר לשירות במילואים, סייע רבות להנצחת המח"ל ויחידות חיל השריון. בכפר שמריהו הוא הקים את משמר הכפר לפני שנים רבות והיה חלק בלתי נפרד ממנהיגות הקהילה. בטקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל האחרון, זכינו שהניח זר בשם משמר הכפר ויחידות המתנדבים. תהיה חסר, חבר".
"הכרתי את 'מגדל' גם כשריונר וגם בעמותת יד לשריון", מספר תא"ל במיל' מנשה ענבר, ששימש עד לאחרונה מנכ"ל עמותת יד לשריון. "כל חייו, מאז מלחמת העצמאות, הוא התנדב לשרת בצה"ל. הוא התנדב גם בתחום הצבאי הפעיל כשהוא משרת במדים בתפקידים שונים בצבא, כולל תעסוקות מבצעיות ושירות במלחמות, וגם בהתנדבויות ברמה החברתית. הוא סייע לחיילים במצוקה ולחיילים בודדים. הבית הענק שלו בכפר שמריהו היה פתוח בפני מאות חיילים בודדים. חיילים במצוקה כלכלית ואחרת. צה"ל היה אצלו בנשמה. הוא אהב את הצבא, את החיילים ואת היחידות. לא להאמין כמה שהאיש הזה היה פשוט מלאך. הוא בלט בשל גובהו וחוסנו הפיזי, אבל כמי שהכיר אותו מבפנים, 'מגדל' בלט גם בערכיות שלו. זה פשוט לא ייאמן".
“במשך כל שנות שירותי במילואים ליווה אותנו דיוויד בכל תרגיל, אימון, כנס וסתם פגישה", מספר ח"כ לשעבר אילן ליבוביץ, ששירת כקצין מודיעין בחטיבת המילואים של השריון "אגרוף ורומח", שבה שירת במילואים במשך זמן רב גם טפרסון. "לא פעם ישיבות המטה של החטיבה התקיימו בביתו. סיפורי הקרבות שלו, כמו גם השיחות עמו, ילוו אותי עוד שנים. הוא היה איש מיוחד ויקר. ולגביו זו ממש לא קלישאה לומר 'אין עוד אנשים כמו האיש ההוא'".
"'מגדל', כפי שכולם קראו לו, היה דמות מיוחדת במינה", מספר גם אליהוא בן־און, שדרן ב"קול ישראל" ומי ששירת במשך שנים כדובר חיל השריון ופעיל עד היום באתר יד לשריון בלטרון. "קודם כל בגלל החזות שלו. אדם גבוה וחייכן עם כף יד ענקית שתמיד מקדים שלום ומזמין אותך עשרות פעמים לווילה שלו בכפר שמריהו. למרות היותו אמיד מאוד, הוא היה אדם צנוע וטוב לב בצורה נדירה. הוא אהב לספר לי כיצד גדל כילד יהודי בדרום אפריקה ובנמיביה והיה צריך להילחם על מעמדו כילד יהודי. פעם אחת הרציתי בפני הקהילה היהודית בקייפטאון. ומישהו מהקהל קם לשאול שאלה. שאלתי לשמו והוא אמר טפרסון. שאלתי אם הוא קשור לקולונל טפרסון והוא השיב בגאווה: 'זה אחי'. מגדל היה 'משוגע' על הצבא. הוא סיפר לי שלא נעשה טייס כי היה דיסלקט, אבל אמר שהוא בעד מדינת ישראל באש ובמים. הוא הפך את ביתו לסוג של מוזיאון שהנציח את פועלם של מתנדבי מח"ל ושל היחידות שבהן שירת. הוא נהג לבוא לכל הישיבות באתר השריון בלטרון ותמיד אמר לנו: בשבילי הגאווה הכי גדולה זה ללבוש מדים. לא היו הרבה אנשים כמוהו ונזכור אותו לנצח".