כששרה רוזנפלד, אמו של מלאכי רוזנפלד בן ה־25 שנרצח בפיגוע ירי, התבקשה לנאום בעצרת הזיכרון לציון 20 שנה לרצח ראש הממשלה יצחק רבין, היא לא היססה. “מאז שמלאכי נרצח אני עסוקה בשאלה איך אוכל לתרום לחיבורים בעם”, היא מספרת כעת ל”מעריב המגזין”. “היו לי הרבה שיחות נפש עם מלאכי בנושא. אמרנו שבאחד על אחד אנחנו מצליחים ליצור חיבורים עם שמאלנים, חילונים, אבל ברמה הקבוצתית, הלאומית, אנחנו לא מצליחים, ואני מתכוונת בעיקר לימנים, למתנחלים, לדתיים. לא הצלחנו להתנחל בלבבות. זה משהו שמעסיק אותי כל הזמן מתוקף היותי מי שאני והיותי אם לתשעה ילדים שחיים במדינה. לכן כשהזמינו אותי לעצרת נעניתי בשמחה, כאילו משמיים שלחו לי הזדמנות. אחרי זה כשהתחילו לשאול: ‘איך את הולכת?’ אמרתי לעצמי: ‘איזו נאיבית את כשאת לא חושבת שהשמאל ינצל את פסטיבל רבין’”.
רוזנפלד, מההתנחלות כוכב השחר, במועצה האזורית מטה בנימין, ידעה שנוכחותה תבלוט על רקע שאר משתתפי הטקס. הרי היא שייכת למחנה ההוא. אבל היא לא מתחרטת על בחירתה לשאת דברים בעצרת. “גם במחשבה שנייה ושלישית אני עדיין שמחה שהלכתי, ואם היו שואלים אותי שוב הייתי עונה כן", היא אומרת. "אני מרגישה שצריך לעשות צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות”.
ואכן, שלשום עמדה רוזנפלד על הבמה בכיכר רבין בפני רבבות ונשאה דברים שריגשו רבים בקהל. “בעיני אין דבר נורא מזה שאדם מחליט לגדוע חיים של אדם אחר, ויחד עם זה ברור לי שאין כדורים שיצליחו לחתוך את הקשר החי שבין חלקי העם הזה”, אמרה רוזנפלד בעצרת. “אני זוכרת עד היום את תגובתו של מלאכי ששמע על הרצח הנורא של ראש הממשלה שלנו, את הזעזוע והטלטלה. אני סבורה שאם ילד כה קטן, בהתנחלות רחוקה, הרגיש כזו טלטלה, אין ספק שבסופו של דבר באמת כולנו משפחה אחת, ובחינוך אצלנו אין מקום לכל סוג של אלימות. אני מקדימה תמיד את אהבת האדם לאהבת הארץ ומתפללת שלא תהיה סתירה ביניהן. בעניין הזה ובעוד עניינים אין קיטוב ואין פילוג. כי רב המשותף על השונה, ואם נרצה אין זו אגדה".
“ממשיכים קדימה"
מלאכי רוזנפלד נרצח בפיגוע ירי ב־29 ביוני 2015. בסמוך לשעה 23:00 בלילה נסעו ארבעת חברי קבוצת הכדורסל של כוכב השחר, ובהם מלאכי, בדרכם הביתה לאחר משחק בעלי. סמוך לצומת שבות רחל חלף מולם רכב, והמחבלים שנסעו בו פתחו לעברם באש. מלאכי ספג את הפציעה הקשה ביותר והובהל לבית החולים שערי צדק, שם נפטר מפצעיו.
מותו של מלאכי לא היה הטרגדיה הראשונה שפקדה את המשפחה. לפני 13 שנים וחצי איבדו שרה רוזנפלד ובעלה אליעזר גם את בנם הבכור יצחק, טייס בחיל האוויר שבסוף חודש מרץ 2002 נהרג בתאונת דרכים בטיול ג’יפים בדרום. אחרי מותו נולדו להוריו עוד שני בנים.
“אני חיה חיים מאוד מורכבים”, מודה רוזנפלד. “איבדתי שני ילדים. שום דבר לא קל לי בחיים. לקום בבוקר ולנשום זה לא פשוט, אבל אני לא נבהלת. אחרי שסיימנו את העצרת שלשום, אנשי בני עקיבא ביקשו מאיתנו להישאר. החבר’ה הצעירים שרו ‘עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה’. אלה לא רק קלישאות. בסופו של דבר אנחנו חיים מססמאות וקלישאות, ואני מקווה שאם לא מחר, אז בעוד שנה, שנתיים או 20 שנה יהיה כאן טוב. גם מדינת ישראל הייתה פעם חלום של מישהו”.
מאיפה הכוחות?
“מבעלי שיושב כאן לידי. אנחנו מנסים לחזק אחד את השני. זוגיות היא סוג של שותפות שצריך לעבוד עליה, ובמיוחד ישנה המחויבות לילדים. יש לנו ילדים מקסימים, נכדים. כמו שהייתי רוצה לחשוב שהייתי אמא טובה ליצחקי ולמלאכי, אני חייבת להמשיך להיות אמא טובה גם להם, ומתוך המחויבות הזאת אני לא מרשה לעצמי ליפול. אין אופציה אחרת”.
מחיאות כפיים ודמעות, שרה רוזנפלד בכיכר רבין. צילום: אבשלום ששוני
המצב לא מייאש אותך?
“אתה רואה אותי ושומע אותי. אני לא כזו. זה החומר שממנו יצרו אותי. בשבעה של מלאכי כולם אמרו: ‘תהיי חזקה, תהיי חזקה’. אז אמרתי שלפעמים אני צריכה להיות חלשה, כי להיות חזקה אני יודעת. צריך להיות גם וגם, ויש המון רגעים של שיברון לב אמיתי, ואף על פי כן ולמרות הכל אנחנו ממשיכים קדימה, כי זו החלטה”.
"כולנו אחראים"
הקהל שלשום בכיכר, כאמור, לא היה הקהל הביתי של שרה רוזנפלד, אבל הוא עמד ומחא כפיים ואולי אפילו ניגב דמעה. “לא תמיד היה לי קל עם העמדות של יצחק רבין”, היא מספרת. “היה לו שיח נוקב עם המתנחלים. אבל בתור אדם, איש משפחה, יכולתי למצוא בו יתרונות וגם זכרתי כל מה שעשה עד אז למען המדינה. אני לא מבטלת אנשים כי הם לא דומים לי או לא חושבים כמוני. אני מבקשת ומתפללת שדעתם תשתנה, אבל זה לא יגיע למצב של שנאה. אין בי השריר הזה”.
נראה שהזיכרון של רבין הפך לנכס של חצי עם בלבד.
“האנשים שאני מכירה, בטח המשפחה שלי, מוקיעים את הרצח, והפילוג נמצא לדעתי בשכבות הקיצוניות. בפנימיות יש יותר ידיעה שלא ציבור שלם רצח את ראש הממשלה, אלא איש בודד. רוב הציבור הדתי, המתנחל, מוקיע את הרצח. אמרתי שאני לא רוצה להגיד את זה הרבה במהלך הנאום, כי זה כל כך ברור לי וכל כך טבעי שיש דברים שלא צריך להגיד”.
גם השמאל אשם לדעתך בתהום העמוקה?
“אני תמיד אומרת שכל אחד צריך לקחת אחריות על עצמו, אז אני לא רוצה להגיד: ‘הם אשמים’. בוא נגיד שלכל צד היה החלק שלו, וביחד גרמנו לשני מחנות. לכן נראה לי שמתאים להתחיל חיבורים דווקא בעצרת לזכרו של רבין. שם התחיל הפילוג האמיתי, התחיל חלק מהאסון שלנו, ומשם גם היכולת של אויבינו להרים ראש ולהרוג, ואני מצרה על כך מאוד”.
נראה לך שמי שהיה בשבת בכיכר מבין אתכם כעת קצת יותר?
“אני רוצה לחשוב שזו הייתה הפתיחה. בני עקיבא הצטרפו לתנועות הנוער בכיכר, ויש אנשים שפועלים מאחורי הקלעים. יש התעוררות בשני הצדדים לתקשורת אחרת, למטרות משותפות. כמו שלפילוג אנחנו אחראים ביחד, גם לביחד נהיה אחראים ביחד. בלילה הקודם ישנו בתל אביב, ברמת החייל, אצל משפחתו של מי שהיה מפקד הטייסת של יצחקי. אלו אנשים שאוהבים אותנו, אבל לא הכירו אותנו קודם ונהיינו חברים. יותר קל לנו לראות כעת את המשותף. אני באמת מאמינה בזה. אני בכל מקרה אמשיך לעשות את שלי. זה לא היה חד־פעמי. חבר כתב למלאכי בפייסבוק, ליום ההולדת, שהוא היה איש של חיבורים. אני ממשיכה את זה עבורו, בשמו, עבורנו. אנחנו נחבר את כוכב השחר לצפון תל אביב. אנשים לפעמים חולמים חלומות גדולים שבסוף מתגשמים. אנחנו עם גדול, לא רק שרה רוזנפלד”.
כשהדברים נשברים
דבריה של רוזנפלד נשמעים כמעט טובים מכדי להתגשם על רקע הקרבות המרים שמתחוללים ברשתות החברתיות, שנוטפות רעל ושנאה. “אין לי פייסבוק, אני די שומרת על עצמי”, מספרת רוזנפלד. “היה איזה טוקבק איום ונורא של פרופסור מהאוניברסיטה שכתב שצריך לחוקק חוק שיאסור על המתנחלים ללדת ילדים. אני לא יכולה להגיד שאני לא שומעת ולא רואה, אבל אני רוצה להאמין שמדובר בקצוות ושהרוב מחפש דרך שהיא לא קלה או פשוטה. אם הייתה דרך קלה, מזמן היינו הולכים ביחד, היה פתרון מדיני פשוט ושלום פשוט, אבל זה נורא מורכב. החיים מורכבים”.
מלאכי רוזנפלד ז"ל. צילום: אלבום פרטי
לכן החשש שהמילים היפות בכיכר ייעלמו בשגרה.
“מלאכי נרצח לפני ארבעה חודשים ואיכשהו כדור השלג מבחינתי ממשיך גם היום. השגרה בזמן האחרון לא פשוטה, ואני אנסה להוציא את מרב הטוב מהחושך. אני מקווה שכל כמה זמן יהיה משהו שיזכיר את הטוב. זה לא נגמר בערב, בכיכר, זו דרך חיים. אני ואליעזר נקראים מדי פעם לשיחות בציבור שלנו, ובדרך כלל אנחנו נענים לכל מי שמזמין מתוך אמונה שנשפיע. בדיוק כמו שזורקים אבן לתוך המים והמעגלים מתרחבים. אנחנו אנשים מאמינים, חפצי חיים. הטרור האמיתי נמצא ברציחות האיומות, אבל גם בפחד ובחושך שהוא מצליח להשרות בעם, אז אנחנו צריכים מעט מהאור”.
חוץ ממלחמות פנימיות, יש גם ערבים שצריך לחיות איתם.
“נתחיל קודם בשלום אחד עם השני, כי כשאנחנו מפולגים ומתקוטטים, קל לאויב לזנב בנו”.
את מאמינה שיהיו כאן חיים שקטים ושלווים יותר?
“יש סיפור על מישהו שנטע אילן שאמור לתת פרי רק בעוד עשרות שנים. שאלו אותו מה הוא עושה והוא ענה: ‘אני נוטע את העץ בשביל הילדים, הנכדים והנינים’. צריך להמשיך את האמונה הזאת למען הילדים. לכל אחד יש שליחות בעולם, ואם זה חלק מהשליחות שלנו, אז אשרינו שזכינו”.
השקפות העולם שלך השתנו אחרי כל מה שעברת?
“הפוליטיות לא, האנושיות בוודאי. הפרופורציות שלי לחיים השתנו. אני אדם שמסתכל בעומק גדול יותר, ואין ספק שאני לא אותו בן אדם. אני מסתכלת אחרת על התקווה, על האפשרות להמשיך אחרי שדברים נשברים. נולדו לנו שני בנים אחרי שיצחקי נהרג. אנחנו חיים את מה שאני אומרת, זו לא קלישאה”.