זהו סיפור שנשמע כאגדה, אבל קרוב לוודאי שהיה אמת לאמיתה. ה־30 במרץ 48'. מלחמת העצמאות בעיצומה. הגליל המערבי נשלט על ידי צבא ההצלה הערבי, בפיקודו של קאוקג'י. כשהם מכותרים, התבצרו 18 אנשי קיבוץ יחיעם, כולל שתי בנות, במבצר ג'דין הצמוד למשק, וזאת שלושה ימים לאחר אסון שיירת יחיעם. מצב הנצורים היה כמעט נואש. לפתע נגלה לעיניהם מחזה מוזר. הם הבחינו בילדון מתקרב למבצר הצלבני, כשעמו פרה לתועלת הנצורים.



"השליחות הזאת מטעם אבי, כאמל, לא הפתיעה אותי", יטען כעבור שנים הילד דאז. "ראיתי לא פעם את גיורא זייד וחבריו מגיעים לבושים בגלביות ועוטים כאפיות אל אבי וידעתי על שיתוף הפעולה ביניהם".



תפקידו של הילד הדרוזי האמיץ בן ה־11 לא הסתכם בהבאת הפרה. המגינים נעזרו בו בימים הבאים באיסוף האספקה שהוטלה מהאוויר ונחתה לא הרחק מהמבצר. מהר מאוד הבחין שלא מדובר רק במזון, אלא גם בתחמושת. לימים, כשבגר, פגש אישית את אחד מטייסי הפייפרים שהשליכו את החבילות. זה היה עזר ויצמן, הנשיא השביעי.



הילד, מזיאד עבאס, שהיה למגיני יחיעם כמלאך מושיע, הפך כעבור שנים ללוחם עז רוח ועטור בצל"שים בשורות צה"ל. כיום, כשהוא בן 78, שבע פעלים ומעש, גם בעל הופעה מרשימה, נמנה עבאס עם כוכבי "דרוזי, לוחם, אמיץ, ישראלי גאה", ספרם של אילן כפיר ודני דור שהופיע בהוצאת כנרת זמורה ביתן ומעלה על נס את סיפורה של המורשת הדרוזית בצה"ל. פגשתי את עבאס באחוזתו המרשימה בג'ת שבגליל המערבי.




"הבנתי שאסור לי לעשות לו בושות". עם אביו


לא פחדת כשהגעת לראשונה אל נצורי יחיעם?
"עוד לפני זה גילו שאין אצלי דבר כזה פחד. בגיל 7 אפילו מנעתי נקמת דם, כשערבי מדיר אל־אסד בא לחפש בכפר שלנו את רוצח אחיו. כשהתברר שלמעשה חיפש את אבא שלי, הודות להתערבות שלי הם התפייסו לפני שקרה משהו נורא".


בתעודות רשום שמו עם יגאל בסוגריים. מעשה שהיה כך היה. כשסיים עבאס את לימודיו היסודיים לא היה בית ספר תיכון בכפר. ביחיעם זכרו את מיטיבם מתש"ח והציעו שבמקום שילמד בתיכון באחד מיישובי המיעוטים בגליל, מה שהיה כרוך בצעדות מייגעות באין דרך סלולה לכפר, עדיף שיצטרף לחברת הנוער באחד מקיבוצי השומר הצעיר. כך מצא עצמו בשער העמקים, דבר שהיה לצנינים בכפרו, מחשש שהנער יצא לתרבות רעה.



אביך לא חשש?
"הוא סמך עלי שכן מדללה, כלתי לעתיד, הייתה 'מסומנת' לי מאז היותה בת חצי שנה ואני בן 3.5. זאת לאחר שהתינוקת נפלה מהקומה השלישית היישר לזרועותיו של אבי, שבדיוק עבר שם. שתי המשפחות הבינו שזאת אצבע אלוהים וייעדו אותנו זה לזה.


"כשהייתי בקיבוץ, הבנתי שאסור לי לעשות בושות לאבי. בשער העמקים עברתי את התקופה היפה בחיי. רק מה? בדרך לביקורים בג'ת היו עוצרים אותי חיילי הממשל הצבאי. מכיוון שהשם מזיאד עשה לי אצלם צרות, העניקו לי ההורים המאמצים שלי, סוניה והרצל, את השם יגאל, כשם בנם שנפטר – ומאז הכל בא על מקומו בשלום".



"גיוס חובה לערבים"

עם העברית המשופרת מהקיבוץ היה יגאל־מזיאד לחייל מצטיין ביחידת המיעוטים שבה הוצב, והיה הראשון ממנה שנשלח לקורס קצינים. בסיומו הוטל עליו לפקד על גזרה בנגב שהייתה מועדת לחדירות, אז זכה בצל"ש הראשון של קצין דרוזי בצה"ל, כשמרדף אחר חוליית מודיעין נמשך אל מעבר לגבול המצרי. שם, בקרב לחיים ולמוות, כשקצין מצרי מגודל, שהיה מבוקש במיוחד, ניסה לעקור את עיניו, עבאס הלם בו בקת העוזי והכריעו. על כך זכה ב־64' בצל"ש מאלוף פיקוד הדרום, צבי זמיר. צל"ש אחר הוענק לו כעבור עשור, כשחיסל חוליית מחבלים ליד אדמית, בגבול לבנון, שארבה לאלוף פיקוד הצפון דאז, רפאל איתן. מעשי הגבורה של עבאס, ביניהם הסתערויות על המחבלים שחדרו ב־74' לקריית שמונה ולמעלות, הביאו לו לימים כותרות מהסוג של "רמבו הדרוזי בשירות צה"ל". כשהוא נשאל על כך כיום, פורץ עבאס בצחוק ומבהיר: "לא רק שלא נפגעתי מהכותרת, אני גאה בה".




קיבל צל"ש על חיסול חוליית מחבלים שארבה לאלוף פיקוד הצפון רפאל איתן. עם רפול


ב־82' שלח אותו שר הביטחון אריאל שרון אל הדרוזים והנוצרים בלבנון. בניגוד לאשליות כאן, שנוצרי ארץ הארזים יהיו לנו בעלי ברית, לדברי עבאס הוא נהג בהם בבחינת כבדהו וחשדהו. "מעולם לא נתתי אמון בשום לבנוני או סורי. ידעתי שהנוצרים בלבנון נוהגים לשחק עם הצד החזק ולא תמיד שומרים אמונים".



בתפקידו הבא היה אלוף משנה עבאס המושל הצבאי של רמאללה ואזור מרחב בנימין. נקודת שבירה מבחינתו הייתה בהתנקשויות המחתרת היהודית בראשי הערים ביהודה ושומרון. כשנודע לו שסגנו הוליך לביתו של ראש עיריית אל־בירה את החוליה שפגעה בו, לקח אחריות והתפטר. אחר כך ייסד את האגודה למען החייל בקרב הדרוזים ועמד בראשה 14 שנה. פעם אחת ניסה לקפוץ למים הפוליטיים ונכווה ברותחין. ב־90' העמיד עצמו לבחירה כראש המועצה המקומית, עם איחוד הרשויות של ג'ת וינוח, ואף הצהיר שיהיה מוכן לכהן בלי שכר. זה לא עזר. "על 17 קולות הפסדתי", רוטן עד היום עבאס, ששנים קודם, בהיותו במדים, ניצח על פריצת הדרך לכפרו. "בגלל קנאה הלכו נגדי. הדרוזים יכולים לקחת את גביע העולם בכל הנוגע לקנאה ולשנאה. זאת עדה מטומטמת שאם יש בה אחדות, אז רק בדיבורים. לצערי, דרוזי לדרוזי זאב.



"אם יש קיפוח כלפי העדה, זה באשמת המנהיגות הדרוזית בלבד", הוא מוסיף ומצליף, "מנהיגי העדה מעולם לא היו מודל לחיקוי, בוודאי לא בכל הנוגע לניקיון כפיים ולהתנהגות אישית. חלק מראשי הרשויות רק רוצים לקחת את העוגה ולחלק אותה בין הבוחרים. עכשיו אתה מבין מדוע, חוץ מהניסיון הבודד להיבחר, התרחקתי מהעניין?".



מר עבאס, ממרום ניסיונך, איך אתה מסביר את הסירוב הגובר של צעירים דרוזים להתגייס לצה"ל?
"אם בזמני התגאינו ב־83% גיוס מקרב העדה, בשנים האחרונות יש בשוליים ניסיונות להתחמק מכך. כאן אין מה להתלבט. מי מהם שלא רוצה לשרת בצה"ל, צריך להכניס אותו לבית הסוהר. אני גם בעד גיוס חובה לערבים. כן, לכל הערבים! אנחנו הרי לא רוצים לגדל דורות של פרזיטים. אבל היהודים, כפי שאמרתי לא פעם, הם כנראה עם מזוכיסטי, כשהם לא מפעילים יד קשה כשצריך".



גם הדרוזים בגולן חייבי גיוס?
"אותם פטרו מגיוס על פי חוק. יש להבין את המצב הרגיש שבו הם נמצאים. די היה במרוצת השנים שאחד השרים בממשלה יאמר דבר שטות שיש מה לדון על הגולן כדי שהדרוזים בגולן יפחדו מהשלטון בדמשק, כשעוד היה שלטון שם".



הרפתקה בירדן

"אני דרוזי ציוני", נוהג עבאס להצהיר, ולא אכפת לו מתגובה שעשויה לבוא בעקבות הצהרה זו. הציונות הזאת לא הפריעה לו לחתור לקראת חימום היחסים עם מדינות ערב, כשעם חתימת הסכם השלום עם ירדן מיהר לפתוח משרד בעמאן עם שותף מקומי, משרד שהיה אמור להביא לשיתוף פעולה כלכלי לא רק עם ירדן, אלא גם עם מדינות ערביות נוספות. המיזם, יש לציין, הסתיים במפח נפש מבחינתו של עבאס. הוא מספר כי ביושבו בעמאן גם היה מעורב בניסיון לחילוץ רון ארד משביו, ומצר על שהנווט השבוי נעלם לתמיד.



עבאס איננו אופטימי לגבי עתיד היחסים עם הפלסטינים. "שלא יהיו אשליות. הערבים לעולם לא יאהבו את היהודים, כאשר לטענתם מדינת ישראל הוקמה על הריסות הכפרים שלהם והם תמיד יראו ביהודים כובשים. צריך להעמיד אותם בפני עובדות".



אילו עובדות?
"רוצים מדינה פלסטינית? בבקשה, קחו את רצועת עזה ותקימו בה מדינה! לעומת זאת, יש לתת אוטונומיה לערים הפלסטיניות ביהודה ושומרון בעוד שאת השטח הכפרי אין ברירה אלא לספח לישראל".



ופיגועי הזמן האחרון?
"הערבים הבינו שלמדינת ישראל יש טכנולוגיה מפותחת ועוצמה צבאית, אז הם החליטו להוריד את העימות לרמת האבן והסכין כדי לעורר חרדה בקרב תושבי המדינה. כאן אסור להפגין חולשה. יש לנצל את התפוררות המשטרים במדינות ערב כדי לצאת נגד המפגעים בפעולה נוסח חומת מגן. ואם זה לא יספיק, אז עוד חומת מגן, כמה שצריך!".



סליחה, אתה ליכודניק?
"אומנם ביבי ראש ממשלה טוב לגבי המצב הנוכחי, אבל אני ימינה מהליכוד. בבחירות הבאתי לבנט 90 קולות והצבעתי לבית היהודי. כתבתי ללשכה של בנט ולא נעניתי. בבחירות הבאות כנראה אצביע עוד יותר ימינה".




הספר "דרוזי, לוחם, אמיץ, ישראלי גאה"


דגל ישראל מתנוסס בחזית ביתו המרשים של עבאס בג'ת. על קירות חדר האורחים רחב הידיים מתנוססים צילומיו עם גדולי המדינה וצה"ל. זהו מפעל הנצחה של איש אחד. אוטובוסים של מטיילים עוצרים ליד אחוזתו ונוסעיהם באים לשמוע ממנו על סיפורי הגבורה שלו ועל המצב באזור.



עבאס מסודר כלכלית. די לראות אצלו מכונית קדילק פליטווד, 6200 כוח סוס, רכב המשרת בדרך כלל ראשי מדינות, כדי להבין שמצבו שפיר, מה גם שלצדה חונה מכונית ביואיק מפוארת. הן זוללות המון דלק, אבל מי סופר. שכונה שלמה בג'ת תופסים הבתים שבנה לצאצאיו וביום של ראות טובה נשקפים ממנה למרחוק הכרמל והים התיכון. הוא ורעייתו מדללה הקימו שבט לתפארת: תשעה ילדים, 39 נכדים ועשרה נינים, כן ירבו, והוא דאג לכולם. איש חכם, עבאס. לפני שנים קנה עשרות דונם של אדמת טרשים. כשהוקם שם היישוב כליל, עלה ערך השטח שלו. לעבאס ולילדיו כרם זיתים גדול והם מייצרים שמן. לבד מכך משליך עבאס את יהבו גם על התיירות, וברשות המשפחה צימרים בכליל. "למעשה, גדלתי בלי כלום. חייתי חיים של נתינה. לא בזבזתי רגע במסעדות ובמועדוני לילה, גם לא בכדורגל. ידעתי איך להתנהל".



שאלה בלתי נמנעת לסיום. הספר הנזכר לעיל מלא בסיפורי הגבורה של הדרוזים. מאיפה זה בא?
"לא הייתה לנו ברירה אחרת. תמיד היינו מיעוט, ומאז שנדחקנו לג'בל דרוז בסוריה נאלצנו לחיות על חרבנו. הדרוזים הם אנשי הר, וככאלה הם אמיצים".