שפת הסימונים: הפלסטינים שחוששים מסימון המוצרים מההתנחלויות

א־שעאר הוא תושב הכפר סלפית שבין העיר אריאל וההתנחלות כפר תפוח. כמו רבים מבני כפרו והכפרים הפלסטיניים בסביבה, א־שעאר עובד כמנהל במפעל "סלטי שמיר" באזור התעשייה הגדול והחדיש ברקן, מתחם מפעלים מגוון ורחב ידיים שמתנשא מעל כביש חוצה שומרון בוואדי. רק שמונה דקות קצרות מפרידות בין המקום הזה ובין אזור התעשייה הסמוך, קסם, שבפאתי ראש העין. אלא שכבר בכניסה ברור שבברקן מתנהלת מציאות מעט אחרת.
לפני הכיכרות המטופחות והכבישים הרחבים והנקיים שהמקום הזה מתהדר בהם, את פני המכוניות ומשאיות התובלה שמעפילות במעלה ההר מקדם שער ביטחון מסיבי, כולל שומר חמוש בכניסה. "כמעט כל הפועלים פה פלסטינים", מספר אמיר דיבון, המנהל של המפעל שבו א־שעאר עובד. "אני מעסיק למעלה מ־100 עובדים, רק ארבעה מתוכם יהודים, השאר פלסטינים תושבי האזור. חלקם עובדים פה למעלה מ־20 שנה. הם נכנסו לפה כשהיו ילדים, והיום יש להם ילדים בעצמם".

לפי שעה, דיבון אינו מוטרד מהנחיות האיחוד האירופי לסמן את המוצרים שמייצרים מפעלים שיושבים בהתנחלויות. כיום ההנחיות חלות רק על פירות וירקות טריים, יין, דבש, שמן זית, ביצים, עופות, מוצרים אורגניים ומוצרי קוסמטיקה, כך שמוצרים ארוזים, כמו זה שמייצר מפעל "סלטי שמיר" למשל, אינם בסכנה. יחד עם זאת, מנהל המפעל הזה, כמו אחרים, כבר מכווץ את הבטן. "אם יהיה חרם בצורה זו או אחרת וניאלץ להפסיק לייצר פה, מי שייפגע זה קודם כל תושבי השטחים", הוא אומר. 6%־%8 מגלריית הסלטים שהמפעל של דיבון מייצר מיוצאים כיום לאירופה. לדעתו, אם תתקבל החלטה עתידית לסמן גם המוצרים שלו - לדבר לא תהיה השפעה על משרתו, אלא על זו של חלק מעובדיו. 

א־שעאר מסכים עם הקביעה. "זה בטוח יפגע", הוא אומר. "יכולים להיות הרבה ביטולים של הזמנות ויעשו קיצוצים". אלא שכאשר הוא נשאל לעמדתו העקרונית באשר לעצם ההחלטה האירופית לסייע בסיום השליטה הישראלית בשטחים, א־שעאר מתקשה למצוא מילים. "הרבה אנשים יש", הוא אומר בהיסוס. "כל אחד יש לו את הדעה שלו, את ההרגשה שלו, אבל בחודשים האחרונים... השתנתה קצת המחשבה של אנשים".

"המפעל ייפתח במקום אחר, אבל את האנשים שעובדים בו הוא לא ייקח איתו". אזור התעשייה ברקן. צילום: מירי צחי

תשובות מהוססות כאלה נתנו גם עובדים פלסטינים אחרים שנשאלו לדעתם העקרונית באשר לסימון המוצרים. סיפקו אמירה ברורה כאשר נשאלו אם זה יפגע בהם; בחרו בשתיקה רועמת כאשר התבקשו לחוות את דעתם המהותית בנושא. "עזוב, אני לא נכנס לפוליטיקה, לא נכנס לדברים האלה", פטר בביטול ס', שביקש להישאר בעילום שם, לדבריו מחשש שהרשות הפלסטינית תשמע שהתראיין לעיתון ישראלי נגדם ותפגע בו בדרכים שונות. "אני חושב שאם לאנשים באירופה יש שכל, הם ימשיכו לקנות (מוצרים מהשטחים - ע"ר)", אומר פועל אחר, תושב הכפר כיף אל־חארס הסמוך לאריאל, מרחק קצר מאזור התעשייה ברקן. "אני חושב שישראל והשטחים זה ביחד".

"מציאות של הישרדות"

דוגמה ממשית למה שעלול לקרות אם חרב סימון המוצרים תונף גם מעל למפעל שבו הם עובדים רואים הפועלים הפלסטינים במפעל סודה סטרים. עד לא מזמן פעל המפעל באזור התעשייה מישור אדומים והעסיק קרוב ל־50 פועלים פלסטינים שמתגוררים בשטחים ובמזרח ירושלים. בוקר אחד, מספרים אנשים שעבדו שם, כונסו הפועלים ופוטרו כמעט כאיש אחד. זמן קצר לאחר מכן המפעל העתיק את עצמו לדרום הארץ. 

אחמד א־נאסר א־דין היה אחד מהפועלים הללו. "את ההשפעה של החרם אנחנו ראינו בפועל על המפעל שלנו", הוא נזכר. "הייתה הרגשה שהעבודה ירדה, פיטרו הרבה אנשים". לדבריו, כשזה מגיע לשאלת החרם וסימון המוצרים, הפועל הפלסטיני הממוצע יעדיף את הטווח המיידי, של המשכורת הקרובה, על פני המטרה ארוכת הטווח והנשגבת מבחינתו של סיום השליטה הישראלית בשטחים. "כל אחד חושב על הפרנסה ועל הילדים שלו", טוען א־דין. "אם תהיה לו הרגשה שזה יפגע בפרנסה, זה הפחד הכי גדול שלו. הם מקבלים משכורת פי שניים ממה שהם מקבלים בשטחים עצמם".

ארז וגנר מארגון העובדים "מען" נוטה להסכים. "המצב של הפועל הפלסטיני במפעלים האלה הוא הכי אנומלי שיכול להיות", הוא אומר. "המצב הפיננסי שלו כל כך גרוע שהוא פשוט צריך כל עבודה שהיא. לכן הוא דואג. אלה אנשים שאין להם מה לאכול. שנלחמים על האוכל שלהם. זו הסיטואציה. אנחנו מכירים את זה מהזווית של התאגדות. התארגנות של עובדים בגדה, שמבקשים תנו לנו את הזכויות שלנו, תתייחסו אלינו כאל בני אדם, ועושים את זה בצורה הכי דורשת שלום, הכי שקטה, הכי חוקית, אבל כשכל זה נעשה בתוך המציאות של הישרדות - קשה מאוד להחזיק מעמד. בתור עובד שנלחם על הפרנסה שלך, אתה אומר: 'רגע, אולי זה (סימון מוצרים) לא המאבק הנכון כרגע'".

פרנסה וחלאס

לא רחוק ממפעל "סלטי שמיר" אנו פוגשים את א'. בדומה לא־שעאר, גם הוא משתייך לשכבת ההנהלה במפעל שלו, "סחוט טרי". וכמו א־שעאר, גם הוא משתתק כאשר השאלה העקרונית של הנחיות האיחוד האירופי עולה. "כל הדברים האלה זה להיכנס לפוליטיקה", הוא אומר ונשען על ארגזי עץ גדולים שמכילים משלוח תפוזים גדול. "זה מכניס את האנשים לדברים שלא טובים. אני לא אוהב להכניס את הראש לדברים האלה. לא אכפת לי מכל העניין הזה. אני לא יכול לפעול נגד זה (נגד השליטה הישראלית בשטחים - ע"ר) כלום. אז אם אני מתעסק בזה, זה רק פוגע בי. זה הכל". לדבריו, בכפר שבו הוא מתגורר הדעות בנושא חלוקות. "יש כאלה שרק מדברים ואומרים: הלוואי. ויש אחד שאומר, עזוב, צריך פרנסה וחלאס".

גם באודי חרסונסקי, שמנהל את המפעל, הנחיות האיחוד האירופי אינן נוגעות לפי שעה, אך גם הוא כבר מתכונן לאפשרות שזה יקרה. "החלטה גרועה מאוד", הוא אומר. "כששמעתי על זה אמרתי: אני לא פונה לאירופה כקהל יעד שלי, אף על פי שזה כואב לי מאוד, ואף על פי שאני לא מאמין שכל אירופי שיראה את הסימון יגיד: לא קונה. בסדר, למזלנו השוק העולמי הוא ענק".

כמו אמיר דיבון מ"סלטי שמיר", גם הוא סבור שהנחיות האיחוד פוגעות קודם כל בפלסטינים עצמם. "כל עובד אצלי מקבל את מלוא הזכויות שצריך", הוא אומר. "תנאים כאלה ומשכורות כאלה וביטחון כזה הם לא יקבלו לעולם ברשות הפלסטינית. יש פה מפעלים חזקים, לא מאמין שהמפעל כמפעל ייפגע מהחלטה כזאת. אבל הפועלים כן. כי ביום שאנחנו המפעלים נלך מפה, הם (הפועלים הפלסטינים - ע"ר) יחתכו לעצמם את הוורידים".

 "ביום שהמפעלים ילכו מפה, הפועלים הפלסטינים יחתכו את הוורידים". אודי חרסונסקי. צילום: מירי צחי

מבחן התוצאה

באזור התעשייה עטרות, צפונית לירושלים, מתנגן ניגון דומה, הן מצד היהודים והן מצד הפועלים הפלסטינים. "אם זה יביא את השלום, אנחנו בעד הסימון", אומר ד', בעל בית קפה באזור התעשייה, שפועלי האזור פוקדים מדי יום את העסק שלו וביקש אף הוא לא להזדהות. "אני שומע מה שפועלים פה אומרים. המפעל, אם יסגור פה, יפתח במקום אחר. אבל את האנשים שעובדים בו הוא לא ייקח איתו. זה יפגע בפרנסה שלהם, בטח".

אבל מעל לכל, מבחינת הפועל הפלסטיני הממוצע, יש מבחן התוצאה. לדעת רבים מהם, מתברר, לא זו בלבד שההנחיה של האיחוד האירופי מאיימת לפגוע בפרנסתם היומיומית, הם גם מתקשים לראות כיצד תשיג את מטרתה להסיג את ישראל מהשטחים. "זה לא דבר שהוא יעיל", טוען חאלד, בעל מאפייה גדולה באזור התעשייה עטרות, שאף אליו מגיעים רבים מפועלי המפעלים בסביבה. "אני חושב שזה עונש בשבילם, שהוא לא במקום שום דבר. זה רק יזיק". 

"גם אם אתה מתנגד לכיבוש, אתה צריך להכיר שהאמת היא שסימון המוצרים לא מקדם את הפתרון", טוען גם ארז וגנר מ"מען". "זה טוב ששמים עין על הדבר הזה של מפעלים בשטחים, אבל הפתרון של הבעיה מאוד רחוק. אני לא בטוח שסימון המוצרים הזה הוא הרבה מעבר לאיזו אמירה מוסרית".

אל המאפייה של חאלד נכנס לפתע גבר מזוקן, בעל מפעל למוצרי יודאיקה בסביבה, שמייצא לדבריו גם לקהילות מחוץ לגבולות ישראל. כשהוא מבקש לדעת על מה אנו משוחחים, הוא מרים גבה. "פה אנחנו כולנו ביחד", הוא אומר בתמיהה. "אנחנו מעבר לקו הירוק? זאת פעם ראשונה שאני שומע על זה".