"זכות גדולה”, “נס גלוי”, “הרגשת קדושה”, ומנגד ביטויים כמו “הרגשה של כפייה דתית” או “עבודה זרה” הם רק חלק מהתיאורים שבהם בחרו להשתמש המרואיינות בכתבה כדי לתאר את חגיגת הפולקלור הידועה בשם “הפרשת חלה”. מאחורי החגיגה, כטבען של חגיגות, מסתתרים מניעים שונים, ובחלק מהמקרים, כמו תמיד, גם כסף. כיצד הפכה הפרשת החלה למנגנון כלכלי כה משומן?
“מצוות הפרשת חלה היא מצווה חשובה מאוד”, טוען הרב דויד סתיו, יו”ר ארגון רבני צהר. “חכמינו אומרים שעל שלוש מצוות נשים מתות בשעת לידתן: נידה, חלה והדלקת הנר. הפירוש הוא שבכל פעם שאישה אופה בביתה, נניח חלות או עוגות מעל כמות מסוימת, היא צריכה להפריש חלה. היום אנחנו לא יכולים לתת חלה לכוהנים, ולכן את החלה שורפים. כתוב בתלמוד שהפרשת חלה היא מצווה שבהיעדר קיומה גורמת לתקלות. אלא שמכאן ועד הפסטיבל שנעשה אין קשר למסורת היהודית. יפה שנשים מתכנסות ומדברות דברי רוח, זה בעל ערך וחשיבות גדולה, אבל המסיבות, הטקסים וכל המתלווה אליהם זה הווי נחמד וחביב שמתווסף אל המצווה. אין לו מקור במסורת היהודית”.
משתתפות מספרות על הווי שכולל הכרזה של אחת המארגנות בפני אישה שמתקשה ללדת: “תראו, יש פה דמות של עובר בבצק”.
“זה לא קשור להפרשת חלה. זה קשור לכל מיני אנשים שהופכים את הערבים האלה לערבים אחרים. את יכולה לקחת כל אירוע ולמנף אותו למקומות אחרים”.
ומה לגבי הכסף?
“אנשים צריכים להתפרנס”.
על שלל אירועי הפרשות החלה מופקדת רבנית שמגיעה לנצח על ערב שכולו אקסטזה, שמחה ובקשות מיוחדות מבורא עולם. כמה זה עולה? נשים שערכו הפרשת חלה בבתיהן מספרות לעתים על רוח התנדבות, כלומר ללא תשלום בכלל, מול סכומים שיכולים להתחיל במאות בודדות של שקלים ולהאמיר עד
ל־1,500 שקל לערב. “לפני ששופטים אותן על הכסף שהן גובות, תחשבו האם הייתן מוכנות לצאת בשש בערב, להרצות בפני 40־100 נשים, לתת אנרגיה מעצמכן למען אחרות ולחזור הביתה בשתיים־שלוש לפנות בוקר כל יום”, התרעמה גולשת בתגובה לשאלה מדוע זה עולה כל כך הרבה כסף. “לבקר בבתי חולים, לעזור וליטוע אמונה בלבבות מרוסקים - זה הרבה מעבר לכסף. זאת שליחות”.
“בית כנסת מהלך”
מ’, מעצבת גרפית בת 40, בילתה בכמה ערבי הפרשת חלה. “חלקן היו בגדר מפגש חברתי, כשאת הפרשת החלה קיימו המארחים בעצמם ללא התערבות דתית חיצונית”, היא מספרת. “המפגש כלל הפרשת חלה לפי הספר, או יותר נכון הדפסת הוראות הפעלה מהאינטרנט עם ארוחת ערב ואפיית החלות. זה הסוג האהוב עלי – קצר וקולע, טעים, בלי הפחדות או כפייה דתית. עוד הייתי בשתי הפרשות חלה שקיימה רבנית ירושלמית עם סיפור חיים מעניין - היא עקרה ובכל זאת בעלה בחר להישאר איתה. היא מעבירה את הפרשת החלה בצורה נעימה מאוד. זה ההפך מ’שפוך חמתך על הגויים’. לכל ברכה את משייכת את האנשים שהיית רוצה לברך אותם. היא ביקשה 500 שקל עבור הערב הזה ואספה גם צדקה. בנועם היא שמה את הקופסה בצד ומי שרצתה - תרמה. החוויה הכי קטלנית שלי הייתה עם זוג אחיות שהעבירו את הערב הזה אצל חברה. היו שם מלא נשים דתיות. פשוט בית כנסת מהלך. חלה לא טעמתי שם, כי אי אפשר היה לאפות אותן. הן הכינו את הבצק תוך כדי סיפורים הזויים על נסים שקרו להן. הערב היה מזעזע, שטיפת מוח על בורא עולם, מסע הפחדות על מה יקרה לך אם לא תחזרי בתשובה. לקינוח, הערב הפך להיות מכירה פומבית. הוצאו כל מיני פריטים למכירה כמו תמונות, ספרים ופמוטים. כל פריט נמכר לזכר מוכה גורל כלשהו ושוב הבטחות לחיים ארוכים ובריאות למי שתקנה”.
לא הכל, כאמור, נע סביב כסף. דליה מורן, אישה חילונית שבנה נישא בימים האחרונים, הוזמנה להפרשת חלה כשבוע לפני נישואי בנה. “לא ידעתי במה מדובר”, היא מספרת. “זו הייתה הפעם הראשונה שהוזמנתי לאירוע כזה. שכנה של כלתי הזמינה בנות משפחה וחברות, ותחושת הביחד ערב החתונה הייתה מאוד מרגשת. ערכו שולחן מלא בכל טוב, ולפני שהתכבדנו עמדנו יחד ועסקנו בניפוי הקמח, בלישה ובאפייה. יש משהו מיוחד בלישת בצק. משהו שורשי ועמוק. הריח של לחם טרי התפשט באוויר חשבתי לעצמי שיותר מכל הטקסים של ‘לפני’, אפיית החלה מסמלת התחלה. מיותר לציין שהכל נעשה כמצווה ללא קבלת תשלום”.
“בראשית שנות האלפיים עשיתי עבודת שדה בפרדס כץ”, מספרת פרופ’ תמר אלאור, מהחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. “אז החלו למתג את האירוע כאירוע קיום מצווה עם הנאה, שמחה, בידור ורוממות רוח. אז זה היה משהו שהייתי מספרת עליו לאנשים, והם לא ידעו על מה אני מדברת. הסתובבתי עם הנשים של פרדס כץ שהיו כולן ספרדיות, ורובן מה שאנחנו מכנים היום 'מתקרבות' או 'מתחזקות', חלקן הקטן חרדיות".
פרופ' תמר אלאור. צילום: אריק סולטאן
בשעתו מדובר היה ב"מצווה מתה", והיו מי שזיהו את הפוטנציאל. הסיבות להיעלמות המצווה מהמפה המעשית היו בעיקר טכניות. "צורת החיים שלנו שמאפשרת לקנות את החלות, הטכנולוגיה והמשפחות הקטנות היו הסיבות לכך", מספרת פרופ' אלאור. "רוב הנשים, גם אם הן אופות חלות בבית, לא עושות כמות גדולה. לעומת זאת, מצוות הנרות והנידה מצויות מאוד אפילו אצל נשים לא דתיות ולא חרדיות. יזמי תרבות בכל העולם יודעים למצוא אזורי עבודה רדומים ולעורר אותם לחיים עכשיו. יש 100% לגיטימציה לזה שזה חשוב, 100% שיוך לנשים וכמעט אפס עבודה".
לדברי אלאור, לערבי הפרשות חלה מגיע קהל של נשים שרעבות לאקטיביות, שרוצות לעשות ואין יותר מדי אזורי פעולה פתוחים בפניהן. "אם נשים רוצות לעסוק בפולחן דתי, אין להן דברים לעשות", היא אומרת. "כשנשים מנסות לייצר אזורי עבודה לנשים על נשים, הן עלולות להיתקל בהתנגדויות מצד הפטריארכיה הגברית, כמו רבנים ובעלים. זה המקום להזכיר את תופעת הרבנית לאה קוק – הצמיחה שלה בשנות ה־90 והאלפיים כמורה רוחנית הביאה למתקפה גדולה עליה. אם נשים רוצות לפרוץ ולייצר אזור פולחני חדש שיסעיר, שיקרב, שייתן קול וישמיע אותן וייצר זמן שאפשר להיפגש, זה קשה, כי את לא יודעת איזו תגובה תקבלי".
ופה קרה משהו אחר.
"זה טריק אדיר. בסופו של דבר, מדובר בנשים ששמות ידיים בבצק מתוך גיגית מפלסטיק, ולכן לא התעוררה שום התנגדות גברית. זה נבנה מאוד מתוחכם. הנשים ישבו בעזרת גברים והשתלטו על מרחב הפולחן המרכזי הגברי בבית הכנסת. אישה עומדת על הבמה ובמקום ספר תורה על השולחן, יש שולחן מנוילן עם בצק. ההתרגשות נבנית, והן מתבקשות להתפלל על כלל ישראל ואז על שלהן".
"גבר היה מצטמרר"
לאורך הדרך עברו ערבי הפרשת החלה כמה גלגולים. באחד מהם, משחזרת אלאור, בזמן שהבצק תפח, הגיע רב של ארגון "חסדי נעמי" וסיפר על דרכו מקצונה בכירה ועד הלום. בגלגול מאוחר יותר הגיע שלב גיוס הכספים, ואחריו יצא לדרך מנהג פולקלוריסטי ידוע ומוכר בכל תרבויות הנשים באשר הן: השופינג, כשבערבי הפרשת החלה ניצבים דוכנים שמציעים את מרכולתם. "טאפרוורים, מערוכים, כל מה שאת מצפה מיציאות מהבית", מספרת
פרופ' אלאור. "פגשת את החברות שלך, יש תוכן דתי שמרומם את רוחך, למדת טיפים במטבח ויש גם שופינג".
במרוצת הזמן נוצר בערבים אלו מרחב פעולה ללא פיקוח של גברים והחל דיאלוג בין נשים. "האזור הזה מצמיח מנהיגות, יזמיות וחשיבה אלטרנטיבית, וממנו צומחת הרבה פעמים גם ביקורת", אומרת פרופ' אלאור. "בערבים האלה מתבדחים על הגברים, אבל משהו קורה בדרך. המשתתפות והמארגנות אומרות כל מיני דברים שגבר רב שהיה שומע אותם היה מצטמרר".
הכוכבות הגדולות בתחום מציעות מופע שלם – בתשלום כמובן. כשניסינו לדבר עם אחת מהן, למשל, היא ענתה בחביבות לטלפון והסבירה שהתשלום, שעומד על 1,200 שקל, כולל הוצאות נסיעה.
לטענת פרופ' אלאור, מי שמעניק את התואר המכובד "רבנית" הוא "תמיד הקהל – כמו אצל גברים". "לפעמים היא תגיד 'אני לא רבנית' בצניעות, וזה ילך ויתפוס", מוסיפה פרופ' אלאור. "ברגע שנשים החלו עם זה, צמחו כל מיני יזמיות. כל אחת לוקחת את זה לכיוון שלה. לאט־לאט זה זלג לעולם החרדי: בנות בבת מצווה באירוע כזה, במסגרת החיפוש אחר משהו שהוא לא מזיק. הרי איזו פעילות תציעי לבנות? זה אחלה תוכן ועושים את זה גם לחרדיות וגם לבנות מהציונות הדתית. התכנים משתנים ממשפחה למשפחה. בעבר נשים נסעו לעמוקה כדי להשתטח על קברי צדיקים. זה דבר שנשים תמיד עשו. עכשיו, בעידן הניו אייג', הן שואלות למה ללכת רחוק? אפשר גם בבית".
מי קהל היעד של הערבים הללו?
"הבחורות החילוניות אומרות: 'מה זה יזיק לי?' ומגדירות את זה כ'קצת אנתרופולוגיה'. הדתיות והחרדיות מבית ולידה מבינות שיש פה משימה, לקרב מישהי לדת, גם אם זה מסריח באף. האליטיסטיות לא יתקרבו לזה. הפוטנציאל זה חילוניות ומתחזקות, או נשים שהדתיות שלהן היא דתיות של החיים – של המטבח, הכשרות, גידול הילדים, הבריאות והשמחה. יש תחרות בעולם הדתי המודרני על סחורות תרבותיות מכל הסוגים. צריך להציע לנשים יותר וכך זה קורה. יש יזמיות רבות מאוד שעושות את זה, וכל אחת עושה את זה אחרת. היום זה מפעל רב זרועות לא ריכוזי. כל אחת יכולה לקום בבוקר ולעשות את זה. את לא צריכה רישיון, אסמכתה, הכרה או כלום. זה כמו להזמין קוסם ליום הולדת".