החיים לא ישובו לקדמותם עבור הנפגעים מגל הטרור: "חור שחור עמוק"

גל טרור שוטף את הארץ בחודשים האחרונים. אירוע רודף אירוע ומותיר אחריו קורבנות בגוף ובנפש. הציבור התרגל וגם התקשורת כבר לא עוצרת את שידוריה לאחר כל פיגוע. החיים נמשכים, אך עבור הנפגעים הם לא ישובו לקדמותם.
 

חייה של ענבר אזרק (28), תושבת קידה שבשומרון, לא חזרו לקדמותם מרגע שנזרק בקבוק תבערה על מכוניתה בשכונת בית חנינא שבמזרח ירושלים. "ההתקפה היתה כמו נפילה לחור שחור עמוק, שממנו אני מטפסת החוצה לאט־לאט", היא אומרת.
 

ענבר ובעלה אורי היו בדרכם הביתה לאחר חופשה בירושלים. למרבה המזל, שלושת ילדיהם לא היו איתם. אורי נהג והיא ישבה לצדו במושב הקדמי. הם עצרו לפני רמזור בצומת באזור בית חנינא. מימינם חנתה משאית - חציה על המדרכה וחציה על הכביש. "האור התחלף לירוק, ואז היה פיצוץ והמכונית עלתה בלהבות", היא מספרת. 
 

מאוחר יותר, כשצפתה בווידיאו ממצלמות האבטחה, ראתה שלושה פלסטינים מתחבאים מאחורי המשאית בעמדת המתנה ורביעי ששומר. הם השליכו שלושה בקבוקי תבערה על השמשה הקדמית. במשך כמה שניות הכל היה שחור. "צאי מהר", אורי צעק בזמן שקפץ מהמכונית. ענבר יכלה לצאת מהמכונית רק דרך הדלת שעלתה בלהבות. "הרגשתי כבר את האש ברגלַי", היא משחזרת, "אמרתי לעצמי שאצטרך להתגלגל על הרצפה כדי לכבות את האש". היא פתחה את הדלת, אבל חגורת הבטיחות עיכבה אותה. "לקח לי עוד רגע לפתוח את החגורה. אחר כך קפצתי והתגלגלתי".
 

הזיכרון הבא של ענבר הוא שכיבה על הקרקע כשלחיה צמודה למדרכה. אורי דרך על החצאית שלה כדי לכבות את יתרת הלהבות. בדעתה עלתה מחשבה אחת: "אני חיה". ההקלה נמשכה רק רגע. "אחר כך התחיל הכאב הנוראי. מעולם לא הרגשתי משהו כזה. התיישבתי וצרחתי כמו חיה", היא אומרת. 
 

הם לא יכלו להזעיק עזרה מפני שהטלפונים שלהם היו במכונית. פלסטינים הקיפו אותם ואורי הרחיק את כולם באקדחו, חייהם ניצלו בזכות בני זוג יהודים שעצרו לעזור. הם הזמינו אמבולנס והרחיקו אותה מהמכונית, שהתפוצצה כעבור כמה דקות. "חמשת השבועות בבית החולים היו טראומתיים יותר מהפיגוע", אומרת ענבר, שנכוותה בזרועותיה וברגליה. 
 

בזמן שהיא מספרת על רגעי הכאב והייאוש אוחזת בידה מינדי לווינגר, רכזת אזור ירושלים והסביבה מארגון "משפחה אחת", שתומך בבני הזוג מאז הפיגוע. לווינגר, שאיבדה את אחיה הבכור במלחמת לבנון בשנות ה־80, נזכרת איך פגשה לראשונה את משפחת אזרק בבית החולים.
 

בתחילה היא דיברה בעיקר עם אורי, מפני שענבר עברה טיפולי פיזיותרפיה, ישנה או הייתה מעולפת מכאב. "הוא כל הזמן אמר שהכל בסדר", נזכרת לווינגר. "בסוף אמרתי לו, 'אורי, הכל לא בסדר. אתה חייב להבין מה עברת. אני רוצה שתבכה, אני רוצה שתרגיש'. הייתי קשוחה מאוד כלפיו. הוא לא ידע אם אשתו תשרוד". 
 

שנטל בלזברג, מייסדת ומנכ"לית "משפחה אחת", אומרת שאנשי הצוות שלה הם "ידידים ואנשי מקצוע", שנכנסים לחיי הקורבנות ואומרים להם: אנחנו כאן בשבילכם, כשכל החברים שלכם מתרחקים. 
 

חברי הארגון, שמסייע לבני משפחה שכולים ולנפגעי טרור, מתבוננים במצבה של המשפחה מנקודת מבט כוללת ומעריכים את כלל הצרכים שלה. "בין אם מדובר בעזרה בתשלום חשבונות, בשמרטפות או בהתמודדות עם המערכת הרפואית או עם חברת הביטוח", אומרת בלזברג. הארגון נכנס לחייהם של הקורבנות כדי לתמוך בהם בעת שהם אוספים את שברי חייהם.
 

"אנחנו תלויים בעזרה של 'משפחה אחת'", מודה ענבר אזרק ומספרת שהחלק הכי קשה בהתמודדות עם הפציעה הוא ההשפעה שלה על תפקודה כאם. בתקופה הראשונה ילדיה פחדו להתקרב אליה. "פוסט־טראומה זה כמו מחלה", אומרת לווינגר, "כולם נדבקים".
 

ביום חמישי שעבר התקיימה החתונה של אריאל ביגל ושרה־תחיה ליטמן, שאיבדה את אביה יעקב ואחיה נתנאל בפיגוע ירי סמוך לעתניאל. בני הזוג דחו את החתונה עד לאחר השבעה, והזמינו את הציבור לחגוג איתם בבנייני האומה בירושלים. "כולם היו איתנו כשהתאבלנו, לכן חשבנו שהם צריכים להיות איתנו כשאנחנו חוגגים", היא אומרת.

אריאל ביגל ושרה תחיה ליטמן. צילום: מרק ישראל סלם
 

לא קל להם בעמדת הפרסום החדשה, שהציבה אותם באור הזרקורים כסמל ציבורי לתקווה בתקופת פיגועים שגבתה את חייהם של כ־20 ישראלים בחודשים האחרונים. יש ימים, אומרת שרה־תחיה, שבהם היא מדמיינת שהיא נמצאת בתוך סיוט שממנו היא תתעורר ותגלה שאביה ואחיה עדיין בחיים וחתונתה עוד לא התקיימה.
 

ביום שני, בין שתי חגיגות שבע ברכות, עצרו בני הזוג בבניין ירושלמי בן שלוש קומות, מקום מושבו של "משפחה אחת". צוות הארגון קישט את הקירות בבלונים ותלה שלט שעליו נכתב "מזל טוב". "משפחה אחת" תרם לבני הזוג כסף עבור השתתפות בהוצאות החתונה ולדירתם החדשה בהתנחלות גבע בנימין. שרה־תחיה ואריאל הן מהמשפחות האחרונות שהצטרפו לארגון, המונה 2,700 משפחות שמקבלות סיוע כספי ופסיכולוגי, וגם משתתפות באירועים ובפעילויות שוטפות. 
 

את הארגון הקימה בלזברג ב־2001. לפני חגיגת בת המצווה המתוכננת של בתה מיכל אירע פיגוע ההתאבדות בפיצה "סבארו" במרכז ירושלים, והם הרגישו מוזר לערוך מסיבה גדולה. האירוע הגדול בוטל ובמקומו הם קיימו מסיבה קטנה ותרמו את הכסף לנפגעי טרור.
 

אך ככל שהפכו מעורבים יותר, כך הבינו עד כמה המשפחות הללו זקוקות ליותר מסיוע כספי. “שינינו את הייעוד שלנו מתורמים למארגנים", אומרת בלזברג, שמקדישה מאז את חייה לעזרה לנפגעי טרור. “חברות", היא אומרת, “לא נמדדת במי שהכרת הכי הרבה זמן. היא נבחנת בשאלה מי נכנס לחייך ואומר ‘אני כאן בשבילך' ומוכיח את זה. אנחנו לא מחכים שאנשים יפנו אלינו, אנחנו אומרים להם שאנחנו כאן בשבילם ורוצים לדאוג להם".

שנטל בלזברג. צילום: מרק ישראל סלם
 

התקופה האחרונה הייתה קשה במיוחד עבור משפחות קורבנות הפיגועים של השנים האחרונות. החדשות על כל פיגוע חדש עוררו לעתים קרובות זיכרונות טראומתיים ופחדים שאותם הם מנסים ככל יכולתם להדחיק, לשכוח. 
 

הערב שבו נטע שוורץ (30) נפצעה בפיגוע ההתאבדות בקפה "הלל" במושבה הגרמנית בירושלים לפני 12 שנה חזר אליה בכאב רב עם ההודעה על רצח זיו מזרחי בן ה־18 לפני כשבועיים. דודו, אלון מזרחי, היה המאבטח בקפה "הלל" באותו ערב ומת בניסיון להציל את חייה ואת חיי היושבים האחרים בבית הקפה. אלון קפץ על המחבל בניסיון, שלא עלה יפה, למנוע את הפיצוץ. 
 

זה היה בשיא האינתיפאדה השנייה ואמה של שוורץ התחננה שלא תצא. אולם היא ביטלה את החששות שלה, ולא האמינה שמשהו רע עלול לקרות כל כך קרוב לביתה. היא וחברתה שמרית שוחחו וצחקו בעת שהתקרבו לקפה "הלל", כשלפתע מכונית שנסעה נגד כיוון התנועה עוררה את חשדה. היא התקשרה לאחיה, שהיה שוטר, אך הוא לא ענה. לאחר מכן המחבל יצא מהמכונית. אלון מזרחי הבין מיד מה קורה וצעק לה ולשמרית לברוח. אבל הן לא הספיקו להתרחק מעבר לחנות הממתקים הסמוכה.
 

הפיצוץ הפיל אותה על הרצפה. כשהעשן התפזר, היא מצאה עצמה מחוץ לחנות. "לא הרגשתי כאב", היא אומרת, "הגוף שלי היה במין 'היי' מוזר". שמרית אמרה שהן נפצעו. "על מה את מדברת, שום דבר לא קרה", נטע אמרה לה. במקרה הכי גרוע היא חשבה שהיא סובלת מהלם. רק כשראתה את הדם סביבה, הבינה שהיא בין הפצועים.
 

הוריה שמעו על הפיגוע בחדשות ומיהרו למקום. אמה התעלפה כשראתה את הגופות ופונתה לבית חולים. אביה מצא אותה ועזר להעלות אותה לאמבולנס. נטע מספרת שגופה היה זרוע פצעי רסיסים, כולל בסנטרה. הצד השמאלי של פניה נחתך. היא עברה ניתוח ולא התעוררה שלושה ימים. בינתיים כל בני משפחתה התכנסו בבית חולים. כשהתעוררה לא הסתכלה במראה ולא בדקה את גופה. רק כשהגיעה למקלחת בפעם הראשונה בכיסא גלגלים וראתה את החורים בגופה, החלה לרעוד ולבכות. "אני נכה", אמרה לאמה, "איזה מין חיים יהיו לי". 
 

ברגע ההוא אשת צוות מ"משפחה אחת" הגיעה לבית החולים עם בובת נמר ונשארה עם המשפחה במשך השנים. "עברה שנה עד שיכולתי לאכול אוכל מוצק", אומרת שוורץ. בזה אחר זה נטשו החברים את שוורץ, אבל "משפחה אחת" נשארה. "הם היו הכל בשבילנו", היא אומרת. בין דברים נוספים רבים, הארגון סיפק תמיכה כספית חודשית קבועה במשך שנים, ייעוץ ונסיעות למרכז השיקום ושלח את אחיה הצעיר לטיול באיטליה עם ילדי משפחות נפגעות אחרות.
 

לאחר ניתוחים רבים וכעבור שנים של טיפולי פיזיותרפיה, כמעט בלתי אפשרי לראות את הצלקות מהפיגוע. בהתחלה היה נדמה שהיא משתקמת גם פסיכולוגית. היא למדה באוניברסיטה הפתוחה, התאהבה בערן והתחתנה. אבל הפלשבקים מהפיגוע מעולם לא עזבו אותה. ההריון והלידה של בתה הותירו אותה בחרדה כה קשה, עד שהיא אינה יכולה להישאר לבדה. כיוון שהיא כל כך פוחדת, ערן התפטר מעבודתו רק כדי להיות איתה. "החלום שלי הוא שהילדים שלי לא יחיו בפחד כמוני", היא אומרת.
 

הפחדים מלווים גם את פועה פלמר, לפני ארבע שנים בעלה אשר ובנם בן השנה, יונתן, נהרגו בפיגוע. באותו בוקר של 23 בספטמבר, פלמר, שהייתה בחודש השישי להריונה, דיברה בקצרה עם בעלה בעודה עובדת במשמרת בבית חולים שערי צדק. הוא הכין את המכונית כדי לנסוע מביתם בהתנחלות קריית ארבע לבית הוריה של פועה בירושלים לשבת.
 

“זאת הייתה משמרת שקטה", נזכרת פלמר בבוקר הגורלי ההוא. “דיברנו על מה להביא, מה להשאיר ומתי לקחת את יונתן מהמעון". בשעה שתיים התקשרה שוב לוודא שיונתן איתו. “הכל בסדר", הוא ענה, והיא השיבה “נתראה בעוד שעה".  
 

אלא שהוא לא הגיע. בהתחלה פלמר לא התרגשה. היא יצאה לחניון שמחוץ לחדר המיון לחכות. כשהוא לא הגיע תוך זמן סביר, התקשרה. הטלפון היה מנותק. “זה היה מוזר", היא משחזרת. “הרגשתי שמשהו קרה". כשהתקשרה לשירותי החירום של קריית ארבע לבדוק אם הייתה תאונה בדרך, הם אמרו “כן, אבל הכביש פתוח". בבהלה הזעיקה את אמה ויחד התקשרו לבתי חולים בירושלים כדי לבדוק אם הגיעו פצועים מתאונת הדרכים.
 

החיפוש הסתיים כשחבר התקשר לבדוק אם השמועות מקריית ארבע נכונות ואשר ויונתן אכן נהרגו. לאחר מכן הגיעו שוטרים ואמרו שהם מצאו את מותם בתאונת דרכים. “בלבי ידעתי שזה לא נכון ושהוא לא מת ככה", אומרת פלמר. היא חשדה שזה היה פיגוע, מפני שאשר היה נהג זהיר מאוד.  
 

רק ביום השביעי של השבעה הגיעו משירותי הביטחון לומר שנקבע שהאירוע היה פיגוע. פלסטיני שנסע במכונית בכיוון הנגדי זרק אבן גדולה על שמשת המכונית של אשר. האבן עפה במהירות רבה והרגה את אשר כשפגעה בראשו. כתוצאה מכך המכונית התהפכה ומחצה את  יונתן למוות. 
 

דבר לא חזר לקדמותו לאחר מכן. פלמר התפטרה מעבודתה ורק כעבור חצי שנה חזרה לדירתם, וגם אז, רק כדי לארוז את חפציהם. “לא היה לי למה לחזור", היא אומרת ומסבירה שהשעות בבית שבו הייתה כל כך מאושרת הכאיבו לה יותר מהלוויה. “הוא נראה בדיוק כמו בבוקר שיצאתי ממנו", היא אומרת.

פלמר עברה לגור בבית אחיה באפרת עד ללידת בתה. לאחר מכן עברה להתנחלות הסמוכה, תקוע. היא קראה לבתה אורית על שם האור שהביאה לחייה בזמנים קשים. זה היה גם השם שאשר והיא שקלו ממילא. 
 

אורית מבוגרת דיה עכשיו כדי לדעת שהיו לה אבא ואח שמתו. “סיפרתי לה שהם בגן עדן ושהם לא יחזרו. היא מכירה אותם דרכי", אומרת פועה, “בהתחלה חייתי רק למענה. קמתי בבוקר רק בשבילה. עם הזמן למדתי לחיות למען עצמי". הזמן לא מחק את הכאב, אבל בחלוף השנים היא מעצבת מחדשת את עתידה, כולל חזרה ללימודים. 
 

נציגה של “משפחה אחת" הגיעה אל פלמר כמעט מיד לאחר הפיגוע ואספה אותה אל לבה. “הם היו מדהימים. קודם כל כשהייתי באה לבניין שלהם, כולם היו כל כך חמים כלפי", היא מספרת. בהתחלה היא הגיעה לבדה לקבוצות התמיכה של הארגון ולפעילויות אחרות. עכשיו בתה מצטרפת אליה.
 

בלזברג אומרת כי מכיוון שהארגון לא כבול בבירוקרטיה או ברגולציה, היכולת לתמוך בנפגעים באופן מיידי מאוד משמעותית: "האוכלוסייה שבה הארגון מטפל הקריבה את הקורבן הגדול ביותר, והם צריכים דבר אחד בתמורה - התחושה שיקיריהם לא נשכחו ושהם, בני המשפחה, לא יישכחו ויקבלו עזרה להתמודד עם מה שקרה. 'משפחה אחת' עונה עבור המשפחות על שני הצרכים האלה והוא מאחד יהודים מרחבי העולם לתמוך בנפגעים מישראל".