בשולי דוח העוני: הפנים והסיפורים שמאחורי הנתונים היבשים

"אני לא מתבייש להגיד שקשה לי, שלפעמים אני מוותר על ארוחה כדי לדאוג לילדים שלי. העוני זה לא דבר נעים, אבל זו לא בושה להיעזר בכל מי שיכול לעזור לי כדי להביא אוכל הביתה, כדי לדאוג לילדים", הוא מספר.
 

טוויזר (51) הוא נכה ומרותק לכיסא גלגלים. הוא נשוי ואב לשתי בנות (3, 6). כיום הוא מתגורר עם רעייתו ובנותיו בדירת שני חדרים בשכונת מחנה דוד בחיפה. הוא חי מקצבת נכות של הביטוח הלאומי בסך 4,000 שקלים. מהסכום הזה, לדבריו, הוא משלם מסים, ארנונה, מים, חשמל, גז, מזון ותרופות. רעייתו, שלא עובדת, נשארת בבית על מנת לסייע לו ולבנותיה.
 

כששמע אתמול על נתוני דוח העוני, צחק טוויזר במרירות. "אני צוחק כי כל שנה יש איזה יום שמדברים על זה. אני חי את זה כל יום, כל הזמן. אני לא עני כמו בסרטים - יש לי מה לאכול תודה לאל, אבל אני מוותר לא מעט על דברים שכל אדם שני ברחוב מרשה לעצמו".
 

"מה אני מבקש בסך הכל? מבקש שיתנו לי לאכול צלחת מרק בשקט, אני מבקש להאכיל את הילדות שלי, לא רוצה יותר מזה כלום. אני עושה מאמץ שהמקרר לא יהיה ריק, אבל זה לא פשוט וזה מגיע על חשבון דברים אחרים. אני לא רוצה להחסיר מהילדים שלי כלום, אבל זה גורם לי הרבה מאד עומס אישי ונפשי", מספר טוויזר, "אני רוצה לשאול את שרי הממשלה אם הם יודעים מה זה לגדל שתי ילדות קטנות עם מעון וגן ילדים ובגדים וארנונה ובית ומזון בסכום של 4,000 שקל בחודש? הם לא יודעים, ולכן כל שנה הם נזכרים בדוח העוני פעם אחת". 
 

רחל אוחיון (43) מתגוררת בשכונת נווה שאנן בחיפה בשכירות ומתפרנסת מ־2,600 שקל בחודש כקופאית בחצי משרה בסופר. היא אינה יכולה לעבוד במשרה מלאה כיוון שיש לה ארבעה ילדים לגדל, שלושה מהם מתחת לגיל 10, הרביעי חייל. בנוסף, היא מקבלת דמי מזונות בגובה של 2,100 שקלים. 
 

"המצב קשה. מצמצמים דברים. אין מותרות לילדים. אני נלחמת כל יום מחדש בפחות מ־5,000 שקל בחודש כדי להתקיים ולקיים את עצמי ואת ילדי". אוחיון מדגישה: "זה לא שאני הולכת לישון רעבה. אני נעזרת בסלי מזון מעמותות ובמי שיכול לעזור, הכל כדי שלא יחסר לילדים שלי כלום. לעצמי אני לא עושה כלום. לא מקבלת טיפולי שיניים, לא קונה בגדים חדשים. כלום. את הילד שלי אני לא שולחת למספרה, אני מספרת אותו לבד. זה מה יש, חוסכים איפה שאפשר כדי שלא יחסר לאחרים כלום".