כתבתי פעם ספר, 'צבעוני ארבע', לא יודע איך תשיג אותו", פותח אלוף במיל' גיורא רום. "אבל אם תצליח, יש בו פרק שנקרא 'הפנימייה הצבאית'. כשתקרא אותו, תבין קצת מה עבר עלי שם".



שורשי הקריירה של רום - שטיפס עד לדרגת אלוף בחיל האוויר והיה הנספח הצבאי של ישראל בארצות הברית ובקנדה – נעוצים, לדבריו, בכיתה י', ביום שבו נכנס בשערי בית הספר הריאלי בחיפה, אל הפנימייה הצבאית לפיקוד.
 
"קשה להשוות את האימונים המפרכים שעברנו אז לשום דבר מקביל כיום", כתב רום בספרו, שנקרא על שם אות הקריאה למטוס המיראז' שהטיס בזמן מלחמת ההתשה. "כל הזמן בתנאי הסתפקות במועט, כל הזמן בגישת 'בכל מחיר ועם מה שיש', ותמיד תוך תמיכה הדדית וחברות שהתהדקה מיום ליום, אף שהייתה משולבת בה תחרות מתמדת בינינו, לעתים פתוחה ולעתים סמויה, מי הוא הטוב ביותר". 
 

יותר מ־50 שנה עברו מאז שרום למד בפנימייה ההיא, ועדיין הזיכרון משם, הוא אומר כיום, חד ומהדהד. רחוק מאוד מכל חוויית תיכון ממוצעת. "לנו זו הייתה תקופה משמעותית ביותר", הוא אומר. "יצאתי שונה ממה שנכנסתי".
 
השבוע אישר שר הביטחון משה יעלון את המלצת הרמטכ"ל גדי איזנקוט לסגור את שתי הפנימיות הצבאיות בישראל, בחיפה ובאור עציון. הודעה זו תפסה את בוגרי המוסדות הללו לא מוכנים.
 
רום, שמכהן כיום כיו"ר ועד הבוגרים של הפנימייה הצבאית של בית הספר "הריאלי" בחיפה, מתנגד נחרצות להחלטה. לדבריו לא רק בשל הסנטימנט האישי. "במדינת ישראל צריך להיות בית ספר תיכון שעוסק בלימוד הנושא הצבאי לצעירים שמתאימים לכך ורוצים לקשור את עתידם עם השירות הצבאי לשנים ארוכות, כמו שעשינו אנחנו", הוא אומר. "איך אתה מציע שזה יקרה שלא במסגרת בית ספרית? בהתכתבות, באפליקציה? אלה שנים שבהן אפשר לעצב את דמותו של הנער הצעיר. נכון שיהיה בית ספר אחד בארץ - שבניגוד לתלמה ילין, שמלמד על כינור או בית ספר כדורי, שמלמד חקלאות - שבו יילמד הנושא הצבאי". 
 
באופן אישי הוא מוסיף, "מוסד כזה שנוסד על ידי בן־גוריון לפני 62 שנה זה לא מוסד שאפשר לומר עליו בקלות שהגיע לסוף דרכו". לא רק רום קורע קריעה על ההחלטה לסגור את הפנימיות הצבאיות בישראל. כמותו לבוגרים אחרים של המוסדות הללו היה חשוב להביע את צערם על כך. חלקם הגדול התברג בתפקידי מפתח בחברה הישראלית, חלקם הגדול עשה קריירה בשורות צה"ל, אבל לא רק. גם העיתונאי הוותיק רזי ברקאי בילה על ספסלי בית הספר הריאלי. "הייתה לי קריירה צבאית קצרה", הוא מספר. "אני די חריג בנוף של המחזור שלי".
 
ברקאי הוא בוגר מחזור 67'. על ספסל הלימודים ומסלול מבחני הכושר לצדו נמצאו תלמידים שלימים יטפסו גבוה בשרשרת הפיקוד בצה"ל. "לא הצמחנו אלוף ולא רמטכ"ל", הוא נזכר. "אבל היה אצלנו תת־אלוף אחד, אלוף משנה אחד, ואני מתאר לעצמי שגם כמה סגני אלופים". זה המדד.
 

"לא הצמחנו אלוף ולא רמטכ"ל" רזי ברקאי. צילום: פלאש 90

הסיבה שהוא עצמו לא טיפח קריירה צבאית מזהירה, הוא אומר, קשורה לעובדה ששכל את אחיו במלחמת יום הכיפורים. המלחמה ההיא תשפיע עמוקות גם על המחזור שלו מהפנימייה. "יצא שהמחזור שלי היה של מ"פים במלחמת יום כיפור. המלחמה הזאת קצרה את המחזור שלי".
 
ההחלטה לסגור את הפנימייה בעיקר מעלה אצל ברקאי סנטימנטים לתקופה ההיא. "זה היה שילוב מרתק של חיים צבאיים ואזרחיים", הוא אומר. "הרי הפנימייה הצבאית צמודה לבית הספר הריאלי, אז היום שלנו התחלק ממש חצי־חצי. חצי מהיום עם הבנים והבנות של בית הספר, וחצי חיים צבאיים. זה לא תיכון רגיל, אלא מסגרת מאוד אינטנסיבית. כל החיים שלך באותן שלוש שנים אתה חי יחד עם אותם אנשים כל הזמן. מסיים את הלימודים וחוזר להיות עם החברים שלך, עושה איתם אימונים צבאיים ונמצא איתם גם בימים וגם בלילות. זה היה קצת כמו תנועת נוער".

כת מורמת מעם 

בית הספר הריאלי בחיפה הוקם בשנת 1913. בראשית שנות ה־20 הוקמה בו מסגרת של פנימייה אזרחית, וכמה עשורים לאחר מכן, בשנת 1953, ביוזמתו של דוד בן־גוריון הוקמה לצדה גם פנימייה צבאית, הראשונה בישראל הצעירה של אז.
 
מצעד הידוענים שהמקום הזה העמיד מדהים. ביניהם ניתן למצוא את הרמטכ"לים לשעבר אמנון ליפקין שחק וגבי אשכנזי; סגן הרמטכ"ל לשעבר ושגריר ישראל בסין כיום, מתן וילנאי; מפקד חיל האוויר לשעבר, הרצל בודינגר; אלוף פיקוד הדרום לשעבר, דורון אלמוג; היועץ המשפטי לממשלה לשעבר מיכאל בן יאיר; אלוף פיקוד הדרום ולשעבר המזכיר הצבאי לממשלה אייל זמיר ועוד.

בשנות ה־80 הצטרפה אל הריאלי גם פנימייה צבאית במסגרת תורנית, המיועדת לבני החינוך הדתי. היא סופחה לישיבת "אור עציון" שבחבל לכיש, ועד מהרה אף היא העמידה מפקדים ואישי ציבור רבים, כמו למשל מח"ט גבעתי, אלוף משנה עופר וינטר; מפכ"ל המשטרה היוצא, יוחנן דנינו, וח"כ לשעבר אבי וורצמן.
 

הפנימיה הצבאית לפיקוד. צילום: צילום מסך

גם שם הבשורה על סגירתו הקרבה של המוסד התקבלה בצער. "אנו, הורים לילדים בפנימייה, רואים פגיעה אנושה בהפסקת תהליך השוחרים", נכתב בהודעה שהופצה עם היוודע דבר ההחלטה. ההורים אף הזהירו כי ההחלטה תפגע "פגיעה אנושה בילדים ובמוטיבציה שלהם לתרום לצבא ולמדינת ישראל".
"התלמידים מגיעים אלינו מכל הארץ", אמר מיכה קלצהנדלר, ראש ישיבת "אור עציון" בראיון שהעניק ל"רדיו ללא הפסקה". "מהפריפריה, מערי הדרום, מהצפון, יש לנו תלמידים מאילת עד צפת. ילד לא היה מכתת רגליו מאילת או צפת ונוסע שלוש וחצי־ארבע שעות באוטובוסים כדי להגיע למקום אם זה לא היה משהו מיוחד מאוד ואטרקטיבי מאוד".
 
על עוצמת החוויה אין מחלוקת בין הבוגרים. "יש משהו יוצא דופן בהחלטה לעזוב את הבית בגיל בית הספר התיכון ולהצטרף לפנימייה, על אחת כמה וכמה לפנימייה בעלת גוון צבאי", כותב רום בספרו. "אנחנו התכנסנו בתוך עצמנו, מעין כת מורמת מעם, כת עם ייעוד, כת שצריכה להכין כל אחד מחבריה לשירות בסטנדרטים הגבוהים ביותר שאפשר להעלות על הדעת".

געגועים לנעורים 

לפני הקריירה הפוליטית הארוכה, עבר עמרם מצנע שורה של תפקידים בכירים בצבא, שהגיעו לשיא בתפקיד אלוף פיקוד מרכז וראש אגף תכנון. אבל לפני הכל הוא היה תלמיד – "שוחר", בעגה המקומית – של הפנימייה הצבאית בחיפה. "בבוקר היינו לומדים בבית הספר הריאלי עם התלמידים האקסטרנים", הוא נזכר. "זה בית ספר עם דרישות גבוהות מאוד בתחום ההתנהגות והמשמעת. אחרי שעות הלימודים היינו חוזרים לפנימייה ולמשמעת צבאית. קודם מתאמנים, ואחר כך עושים שיעורים. ככה זה היה שלוש שנים בפנימייה, עם סדר יום, עם עוד תלמיד אחד או שניים בחדר. יש לחצים".
 
אחד הלחצים היו המסעות. למשל, "צעדת ארבעת הימים". מסע מחיפה לירושלים שאורך ארבעה ימים, כשבכל יום צועדים החניכים 40 קילומטרים. "היו מעמידים אותנו בתחרות ראש בראש מול יחידות צה"ל", מציין מצנע. "התאמנו לזה במשך חודשים ארוכים". 
 
את הבית הם היו רואים רק פעם בחודש. "תאר לך מה זה", הוא צוחק. "כיום אפילו בשירות הסדיר זה הרבה יותר". למרות הקשיים והאינטנסיביות, תלמידי הפנימייה הצבאית לא היו מוכנים להתחלף עם התלמידים האקסטרנים של בית הספר הריאלי. "להפך, הם קינאו בנו", מרעים מצנע. "היינו קצת יותר משוחררים מהם, חופשיים, בלי בית, בלי הורים, עושים מה שרוצים. היינו מספרים להם סיפורי הרפתקאות, כל מיני צ'יזבטים וסיפורי גבורה".
 
המסגרת הנוקשה לא התאימה לכולם. "הרבה פרשו", אומר מצנע. "התחלנו בשנה הראשונה 55 תלמידים וסיימנו 22". אבל יש מי שהמסגרת הצבאית עשתה עמו חסד, למשל ניצב בדימוס אריה עמית.
 

"אני חושב שזאת טעות גדולה", עמרם מצנע. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

עמית טוען שהמוסד חולל אצלו מהפכה של ממש. "הייתי ילד מאוד פראי ומאוד לא ממושמע", הוא מגלה. "אישית, הפנימייה סידרה לי את החיים. אהבתי את החינוך הצבאי הזה. אם לא הייתי הולך לפנימייה, אני לא בטוח שהייתי הולך לכיוונים החיוביים שצעדתי בהם בהמשך החיים. הפנימייה הכניסה לי חשיבה נכונה והפכה אותי לאדם מחונך, ומאוד תרמה לאהבת הארץ העצומה שיש לי כיום".
 
עמרם מצנע מסכים. "אני חושב שלא הייתי מגיע למקומות שהגעתי אליהם לולא הייתי עושה את השנים בפנימייה צבאית", הוא אומר. "אלה השנים שעיצבו את הדרך שבה פעלתי לאורך שנים". 52 שנים חלפו מאז סיים המחזור של מצנע את חוק לימודיו. "ואנחנו עדיין נפגשים כל שנה", הוא מגלה.
 
את החלטת שר הביטחון והרמטכ"ל כעת הוא אינו מקבל. "אני חושב שזאת טעות גדולה", הוא אומר. "גם כשיש חרב קיצוצים, צריך להבין שהפנימייה הצבאית עולה רק 15 מיליון שקל לשנה. זו לא עוד יחידה צבאית, זאת מסורת, זה מוסד אידיאולוגי".
 
אריה עמית נחרץ אף יותר. "סמלים לא זורקים לפח", הוא פוסק. "זו החלטה אווילית. אין פה שום בעיה כספית, הרי התקציב שהפנימייה מושכת הוא מגוחך לעומת הבזבוזים האדירים, גם בצבא וגם במשרד הביטחון. במחיר של שני טילים על עזה אתה מחזיק את הפנימייה לשנה. אז כל ההסברים האוויליים של 'עבר זמנה' והמשפט המטומטם של שר הביטחון ש'לא מתאים לראות ילדים במדים', כאילו זה מוקדם מדי. אני לא ידעתי עד היום שזו בושה ללכת פה במדים".
 
רזי ברקאי, שלמד במחזור לפני עמית מסויג יותר. "אני מאוד נוסטלגי לגבי המקום", הוא אומר. "יש בכך קצת געגועים לנעורים שלך, כשאתה כבר לא שם. חושבים עכשיו שחלק גדול מהפנימיות מיצו את עצמן, וזה בסדר מבחינתי. לשאלה אם זה נכון או לא לסגור אותן אני לא נכנס. אפשר רק לשער שלבוגרים זו צביטה בלב".