בסוף השבוע יציינו עצורי פרשת דומא שבועיים למעצרם ולחקירתם על ידי השב"כ. אופן חקירתם והבידוד העמוק שבו הם שרויים העלו שוב לכותרות את נוער הגבעות, הפעם בהקשר פחות שלילי. נציגי הנוער, השותקים ימים ארוכים בחקירות קשות, גרמו לחלקים בציבור הישראלי להעריך אותם, גם אם אין הם מסכימים איתם.
בזכות מאמר דעה שפרסמתי בבמה זו בשבוע שעבר, שניסה להבין את נפש נער הגבעות, נוצר קשר ייחודי ביני לבין אחד מהבולטים בנערי הגבעות, אלישוב הר שלום, ידידם של העצורים. השיחה להלן התקיימה בפתיחות ובאמון מפתיעים, בעיקר כשמדובר בקבוצה סגורה וחשדנית כל כך כלפי התקשורת.
"אני מאמין שלא רוצים לעשות באמת צדק עם משפחת דוואבשה, אלא שזו עוד הזדמנות למחוק את הציבור הימני", טוען הר שלום בהתייחסו לפרשת דומא, "המערכה נגד הימין בארץ מעולם לא הפסיקה, והיא מתבטאת גם בלהט הלא ברור של החקירה. מה באמת רוצים להשיג כאן, את הרוצחים של דוואבשה, או לדקור את המתנחלים? יש כאן רדיפה שרוב הציבור לא חשוף אליה, ואני שואל את עצמי אם דומא זה באמת העניין. אם אני הייתי יושב עכשיו חודש בחקירת שב"כ - הייתי מודה אפילו ברצח נפוליאון. גם אם תהיה הרשעה, היא לא תתבסס על צדק. אני לא אומר את זה מהבטן. רואים את זה מההתנהלות של החקירה".
במשך השבועיים שבהם הצעירים נמצאים במעצר נמנע מהם מפגש עם עו"ד, לא ניתנה להם האפשרות להניח תפילין או להדליק נרות חנוכה, והם אפילו לא הובאו להארכת המעצר של עצמם, כדי לא לעצור את החקירה אף לא לרגע. איך הגיעו הצעירים האלו לגבעות, לפעולות תג מחיר שאולי ביצעו ואולי לא? הר שלום מסביר: "הציונות הדתית לוקחת ילדים ומעצימה אותם בחינוך. אנחנו באמת רוצים להיטיב עם העולם. ואתה גדל בשליחות מבורכת, ואז המציאות מכה לך בפנים. והפער הזה בין החינוך למציאות, זה כמו להגיד לילד 'זה טוב ויפה מה שלימדנו אותך, אבל תשכח את זה, זה של פעם'. אבל הילדים אומרים: 'זה שאתם עייפים זה לא אומר שזה חלף מהעולם'. בעומק, הילדים האלה ממשיכים את מה שחינכו אותם להיות, אבל ההורים שכחו את מה שהם חינכו. יש אצלם משהו יוקד ותמים, שאצל ההורים שלהם נרדם.
"אין בישראל אפילו רב אחד היום שמוכן להגיד: 'אלה הילדים שלנו, ואנחנו ערבים להם'. הרבה יותר קל להם לקרב את החילוני התל אביבי. איפה הערבות שלכם?! אתם מצליחים להכיל את השונה מכם, אבל את עצמכם־בשרכם לא?", אומר בכאב הר שלום.
האדמה בוכה
אלישוב, בן 26, עובד כמדריך נוער בסיכון בפנימייה טיפולית בהר חברון. רוב שנותיו הוא גדל ביו"ש כילד מאומץ, שהתגלגל ממשפחה למשפחה. חלק מהדרך הוא עשה בגוש קטיף, ואף חווה את הגירוש - ובצורה מאוד קשה לדבריו. בגיל 16, לאחר הגירוש, הגיע ל"נוער למען ארץ ישראל" של דניאלה וייס, ועלה איתם להקים את המאחז שבות עמי, בין קדומים לשבי שומרון.
"הגעתי עם תפילין וקצת בגדים, אפילו לא חשבתי להביא שק שינה. היה קר. ישנו על האדמה. קמתי לפני כולם, וראיתי את הילדים האלה, שאני אחד מהם, ישנים על הארץ, ופשוט הרגשתי באותו הרגע שאני נוטע את עצמי באדמה. הבנתי שאנחנו הילדים של האדמה הזאת, ויש לנו המון אחריות למה שקורה איתה. הרגשתי שבאותו הרגע אני כורת איתה ברית. ומאז אני חי את הברית הזאת, את הברית של האבות, אני חלק ממשהו גדול. אחרי כל התלישות שעברתי - פתאום נקשרתי. יו"ש זה לא רק איכות חיים. יש אנשים החיים את החיבור לאדמה כמשהו חי. זה כואב וזה שמח. אני מרגיש שאני שם את הראש באדמה והיא לוחשת לי ובוכה שאנחנו לא מרגישים אותה מספיק".
אלישוב נזכר בהספד שנשא בניה שראל ז"ל לחבריו שנרצחו בנחל תלם ב־2007. "בניה אמר 'אתם מסרתם את החיים שלכם, ומחר חצי עם יתעסק בתסרוקת של נינט'. אז אנחנו לא מתעסקים בתסרוקת של נינט ולא בקנדי קראש או בסמארטפונים. הייתה שם בגבעה ההיא חדוות נעורים חזקה, אמיתית. היו שם ילדים שהחליטו לא לפחד גם כשהמציאות מפחידה. היה בנו משהו תמים שהאמין שהטוב ינצח.
"ואז מגיעים מג"בניקים ודחפורים ומפנים אותך. ואתה לא מבין. אתה ישן על הרצפה, משקיע בעשר אצבעות, ואז מגיעים אנשים בשם המדינה שלך ופשוט אונסים לך את התמימות. הם אומרים לך, 'חביבי, נגמר העידן שבו יהודים בונים את ארץ ישראל, אנחנו רק משמרים את הקיים וגם זה בקושי'. אבל זה לא בא יש מאין, הייתה לנו הכנה לזה. אני זוכר את המבט האטום של החיילים בגוש קטיף כשעמדנו מולם במקום הכי שבור שלנו, והם בהו בנו באטימות, כי הם קיבלו פקודה. שם זה מתחיל ושם זה נגמר. זה לקחת את 'הטוב ינצח' ולקרוע אותו לגזרים".
הר שלום מרגיש אחריות רבה על הצעירים הנמצאים במעצר, אולי משום שהוא עצמו גדל בגבעות האלה. "היום זה מגיע למקום שלוקחים ילדים והופכים אותם למשהו שהוא לא פחות מאויב. איפה עכשיו המבוגר האחראי כשמדובר בצד השני? הוא מופיע רק נגד הילדים, ולא מגן עליהם. וכשאין לילד מבוגר - הוא מפתח עצמאות מדהימה. יש בה המון המון טראומות של נטישה והפקרות, אבל היא גם מצמיחה אנשים שתוקעים יתדות בדרכם שלהם.
"הילדים האלה הם לא 'פליטים של החינוך' - הם החינוך במיטבו. הם המיינסטרים של החינוך שפלט אותם ולא ההפך. והוא פלט אותם כי קשה לעמוד מול אנשים שהם פה במאה אחוז. קשה להכיל את זה. כשאתה לא במקום חינוכי אמיתי, אתה רוצה להפוך את הילד למה שנהיה ממך. תמיד אלו שהקריבו את עצמם על מזבח האמת, מוכנים לשלם את המחיר, והחבר'ה האלה מוכנים לשלם את המחיר. אבל השאלה היא: איפה זה שם אותנו בתור חברה. אנחנו לא 'עשבים שוטים' - אנחנו עצי פרי. אתם גידלתם אותנו. פתאום אתם מתנערים מאיתנו? פתאום אנחנו 'לא משלכם'?".
חלק מנוער הגבעות כבר מתנער מהציונות, ומדבר על מדינת הלכה. כשהר שלום נדרש לסוגיה, הוא מפרק אותה לשניים: מהי הציונות שאינה אידיאלית כפי שנהוג לתארה, ומהי מדינת הלכה שאינה נוראה כפי שמצטיירת במוחנו.
"מהי ציונות? לקחו לנו את הביטחון בהגדרה של 'ציוני'. אני מבין את החבר'ה האלה שמתנערים מהמושג, כי זה הפך להיות 'ליד' ו'כאילו'. אני יודע מה זה ציונות של פעם, של ייבוש ביצות ושל בית הדסה בחברון. אבל אם ציוני זה להתנצל על עצם הקיום שלך - אז יש שאלה אם אני ציוני. היום אנחנו יורקים בפרצוף של הציונות. ציונים אמיתיים לא היו הופכים את הלאום לכוכבית בתעודת הזהות.
"ובנוגע למדינת הלכה, מדינת הלכה מתחילה במנהיג רחב אופקים, כמו דוד המלך, שהוא גם איש מלחמה ושירה ותפילה. יש בה חזון של גאולה, של בית מקדש. של זהות אמיתית, לא מקום שדורס, אלא מקום שמצמיח חיים. להיות בדיאלוג מתמיד עם החלקים בחברה המתנגדים לה". הר שלום חש שבתקשורת יש הרוצים לצייר את מדינת ההלכה כדאע"ש, אבל זה הרבה יותר עמוק מזה. הוא מרגיש שנעשה עוול כשלא נותנים לציבור להכיר את הרעיון.
שאלת דומא
בכל פעם שהוא רואה ניידת משטרה, הוא מתכווץ. הוא יודע שזה לא מצב סביר, אבל לטענתו אנשי כוחות הביטחון הרביצו לו כל כך הרבה פעמים ("מעטות הפעמים שזה באמת הגיע לי"), לפעמים סתם ברחוב, אפילו פעם באמצע דייט, עד שהתגובה הזאת אינסטינקטיבית.
הוא מתאר את השינוי המהותי בגישה של כוחות הביטחון כשהם באים לפינוי מאחז. "פעם, לפני ההתנתקות, היו באים לנוער השוכב על הרצפה, מרימים אותו ומפנים אותו מהמקום. זה לא היה נעים אבל נסבל. כיום המצב שונה. מגיעים יס"מניקים, וזה ישר אלות בפרצוף. מגיעים לפינוי עם נשקים. כבר אין זכות להפגין, למחות. לפני כמה שבועות תינוקת חטפה אבן בראש, אז ירדנו לכביש למחות, אולי אפילו לחסום את הציר. הגיע מג"ד אחד, ירד מהכביש ומיד התחיל להרביץ".
הר שלום מרגיש שניטלה מהם הזכות למחות, דבר הגורם לצבירת מתח ותסכול רב, בעיקר אצל הצעירים. "יש מי שהמכות האלה שוברות לו את היד, יש מי שנהיה מזה נכה פיזית, ויש את אלו ההולכים עם זה בלב. לא סתם הם מרגישים בודדים במערכה. קל מאוד להגיע מפה למקום של 'אני לא רצוי ובזים לי'".
כשהוא מדבר על חבריו הנחקרים בשעות אלו, הוא מדבר בהערצה על כוח עמידותם המופלא. "מה שמחזיק אותם בחקירות האלה הוא האמונה. לימדו אותם להיות אחראיים. השב"כ עושה כאן עבודה מאוד מאוד קשה של הוצאת הודאה שלא בצדק. אבל הם יודעים שאם הם יישברו - יהיו לזה השלכות על כל עם ישראל. הם רואים את העיוות מול הפרצוף, חווים אותו. אין לי ספק שמתעללים בהם. הם יודעים שאם הם נותנים יד לעיוות הזה, הם מסירים אחריות מעצמם ומהאמת שלהם".
לאורך השיחה עולה שוב ושוב שאלת דומא ושאלת אשמתם של הנערים העצורים. ההתמודדות עם השאלה קשה לו, וקשה יותר ההתמודדות עם האפשרות שיהודים ביצעו את הרצח של שלושת בני משפחת דוואבשה. "ואם זה לא יהודים, איזה פרצוף יש לנו?", מתריס אלישוב, "מישהו נתן על זה את הדעת? איזה פנים יהיו לחברה הישראלית אחרי זה? תמיד יזכרו את החשוד, אף פעם לא יזכרו שהוא יצא זכאי.
"נוח מאוד לדבר על הכותרות של 'לקחת את החוק בידיים' ו'ייהרג ובל יעבור', ומדיניות וחוקים זה יפה מאוד כשהכל מתפקד, אבל מה קורה כשדברים לא מתפקדים? כאן האוכלוסייה מתחלקת לשניים, אלו שנותנים אמון במערכת, ואלו המטילים ספק. כשהמציאות מידרדרת ומידרדרת, הם מגלים שהביטחון שלהם תלוי בעוד בטונדה ובעוד חייל ובעוד גדר, והם לא רואים שמשהו מהותי משתנה. אז קל מאוד להסתכל על דומא בתור משהו שהוא ייהרג ובל יעבור, ובמציאות מתוקנת הוא באמת כזה, אבל כשיש הפקרות מוחלטת - אנחנו בסך הכל בשר ודם, ואם קם איזה מישהו עם לב חם והיסטוריה שלמה של טראומות - אז הבעיה האמיתית היא לא אצלו, אלא אצל אלו שהביאו אותו לסוג של טירוף. אז אני אומר שאם זה יהודים, אז אולי הם אלה שעשו את המעשה, אבל אלו שמנהלים את הטירוף הזה הם אלו שהדליקו את האש. להסיר את האחריות לטירוף הזה מהמנהיגים ולשים אותו בידיים של ילדים - זה המצב הכי חולה שיש".
הר שלום מתעקש להזכיר שתג מחיר היא תופעה חדשה של חמש השנים האחרונות, ושהניסיון לטעון שהטרור הערבי הוא נקמה על הטרור היהודי לא מחזיק מים. "דומא זה נורא ואיום, אבל כל העולם בוכה על דומא. אני צריך לבכות על הנקין ועל ליטמן ועל פוגל ועל שלהבת פס, והרשימה עוד ארוכה".
"אפשר לדבר הרבה על צדק ועל זה ששום דבר לא מצדיק רצח, אבל אולי נסתכל פנימה, אם אחד מהחשודים הוא אח שכול או דוד שכול, למה ההכלה וההבנה שעובדת כל כך טוב כשמדובר בפלסטיני פתאום לא עובדת כשמדובר ביהודי? אם הערבי דוקר כי עיכבו את אשתו במחסום בדרך לבית חולים, זה מובן, אבל ילד שכל שני וחמישי קובר חבר - זה לא?! אז בואו נדבר באמת רגע. נכון, רצח זה מזעזע, אבל איפה המידתיות פה?
"אני לא מבקש שיסכימו עם דברי, אבל בהחלט מבקש שנדע להביט למציאות עמוק בעיניים לפני שאנו מתירים את דמם של בשר מבשרנו. יש מספיק הרוצים במותנו ובהחרבתנו. אמר מי שאמר, שאין לנו ילדים למלחמות מיותרות". לסיום מבקש הר שלום שלא נחוס על נוער הגבעות אלא על הצדק ועל המוסר. "אם הם אשמים - תנו להם זכות להגן על עצמם ולהישפט. זכאים? תניחו להם לנפשם".