"אני לא מסוגלת יותר להריח, להרגיש, להיות. אני כל יום מתעוררת לכאבים, והם אוכלים אותי חיה. אבל הם ממשיכים להגיד לעצמם שאת נהנית. את נמצאת בסיוט שלא נגמר ואת רוצה להתעורר, אבל הוא פשוט לא נותן לך. את חיה בפחד ואף אחד לא שם בשבילך".
זוהי רק עדות אחת מתוך קרוב ל־20 שנמצאות באתר When he pays. Me, עמוד טמבלר שמוקדש לעדויותיהן המצמררות והקשות מנשוא של נשים שעוסקות בזנות או כאלה שהצליחו לצאת ממנה. האתר נולד כשנה לאחר עלייתו לאוויר של When he pays, שבו נאספו עדויות של גברים, צרכני זנות, שחלקו את "חוויותיהם" בפורומים ובקבוצות סקס שונות ברחבי הרשת.
ההבדל בין שני האתרים הוא תהומי ובלתי נסבל, אך מציג את שני הצדדים של המתרס: בעוד שמהאתר הראשון שעלה לאוויר בוקעת תחושה קשה של ניתוק מהמציאות האכזרית של הנשים בזנות והתייחסות אליהן כאל מוצר מדף מתכלה, באתר החדש אפשר לזהות בבירור את ההרס והחורבן שהנשים האלה חוות מדי יום.
"לעתים הכתיבה על אודות הזנות משמשת פורקן ואוורור". צילום: מתוך האתר
"אני לא יודעת מה יותר נהרס בי ומתי", כתבה אחת המשתתפות בעמוד. "אני מקנאה במי שיכולה להסתכל בעיני בן זוגה ולא לחשוב שהוא רוצה מין מלוכלך כזה, כמו שלהם... רציתי נורא למות וחלמתי על מישהו שיאשר לי את זה, כמו מלאך המוות".
"הייתי מבקשת שזה רק חלום בלהות, סיוט ואני רוצה להתעורר", כתבה אחת המשתתפות בעמוד. "הגברים שצורכים נשים בתשלום הם אנשים חולים ומסוכנים וצריך לשים לזה סוף. זנות היא אונס על בסיס יומיומי".
"במהלך השנה האחרונה הייתה לי התלבטות גדולה, אם לפתוח בפרויקט שמצטט את הנשים עצמן. מפני שלאסוף עדויות של נשים במעגל הזנות או שיצאו ממעגל הזנות זו לא מלאכה פשוטה, בעיקר מבחינה מוסרית", מסבירה טלי קורל, מנכ"לית מכון תודעה לסיוע לנשים וגברים במעגל הזנות ולשינוי הגישה הציבורית, יוזמת פרויקט When he pays. Me.
"בשנים האחרונות למדתי עד כמה קשה לאישה בזנות או אפילו למי שהייתה בזנות לפני כמה שנים לדבר מחדש את השפה הזאת. תחת זאת יש רצון – לגיטימי, טבעי ומובן – לא לחזור לשם ולהמשיך הלאה בחיים. וכשאישה עדיין בתוך תעשיית המין, קיימת הנטייה הטבעית לנרמל את הסיטואציה ולא להתעסק בסחי שלה. זה יצר אנושי בסיסי ואני מבינה אותו ואף יכולה לומר שלו אני הייתי בזנות, סביר להניח שבכלל לא הייתי רוצה לדובב את הרגשות שלי או שמישהו ידובב אותם.
"ככל שדיברתי עם נשים שאני מכירה שנמצאות במעגל הזנות או יצאו ממנו, הן אלו שמיוזמתן העלו את הצורך לשתף ולדבר ולהוציא את הדברים החוצה. בין אם מדובר בשיתוף זיכרונות וקשיים של אירועים שהתרחשו לפני שנים, ובין אם מדובר בשיתוף של אינטראקציה בהווה מול לקוח קשה, רצון לאוורר את התחושות ולהוציא עצבים. כשהבנתי שזה צורך שעולה מהן, החלטתי להעלות את הפרויקט. וזה אחרי שנה של התלבטות".
איך מתבצע איסוף העדויות?
"את העדויות התחלתי לאסוף מנשים שאני מכירה באופן אישי, שסיפרתי להן על היוזמה והן הביעו רצון להשתתף בה. לעתים הכתיבה על אודות הזנות משמשת פורקן ואוורור, בעיקר כאשר הפרויקט אנונימי לגמרי ואני דואגת שלא ניתן יהיה להתחקות אחר המקור של הטקסטים, כדי שמי שמספרת לי תהיה מוגנת לחלוטין".
אקדמיזציה של הזנות
נושא הזנות הוא לא עניין שנעלם מהכותרות, אך בכל זאת נבלע בתוכן ולעתים זוכה למעט מדי תשומת לב תקשורתית וציבורית. בחודשים האחרונים מתנהל מאבק לסגירת מספר בתי בושת בתל אביב ובאוגוסט האחרון התאבדה ג', אישה שעבדה בבית הבושת בירקון 98 בתל אביב שנסגר. למרות שהפעילות והפעילים בנושא עובדים במרץ רב לשינוי התפיסה, עושה רושם שאחוזים ניכרים בציבור הישראלי עדיין סבורים שזנות היא בחירה.
בסוף השבוע האחרון הקדישה יו"ר מרצ ח"כ זהבה גלאון פוסט בעמוד הפייסבוק שלה לאתר החדש, ואפשר להניח שבזכותה נחשפו אליו רבים. "המאבק בסחר ובאלימות כלפי נשים מלווה אותי לאורך כל שנות פעילותי הציבורית, כאישה וכמחוקקת", מסבירה ח"כ גלאון בראיון ל"מעריב המגזין". "את הפוסט על When He Pays כתבתי כדי להעלות מודעות לפרויקט החשוב הזה, שמעביר ללא תיווך את חוויותיהן הקשות של נשים בזנות, נשים שנתונות בכל יום למכבש אלים ובלתי אפשרי, ששום אישה או איש אינם צריכים לעבור. לפחות 90% מהנשים במעגל הזנות הן קורבנות של גילוי עריות או התעללות מינית, מחקרים בעולם מלמדים שכ־70% מהנשים בזנות סובלות מפוסט טראומה קשה ורבות מהן מכורות לסמים ואלכוהול שלוכדים אותם במעגל קסמים. יש לנו כחברה אחריות מוסרית לשים סוף למצב האיום הזה, בו נשים וגם גברים נדחקים לפינה כלכלית ונפשית ומוצאים את עצמם בגיהנום עלי אדמות בלי אפשרות להשתקם".
"להעלות מודעות לפרויקט". ח"כ גלאון. צילום: יצחק הררי, פלאש 90
איך נאבקים בתופעה?
"ביקוש מחולל היצע. לפיכך, על מנת להיאבק בזנות ובסחר בבני אדם, לא די במאבקן של רשויות האכיפה בסרסורים ובסוחרים, אלא יש להקטין את הביקוש ולפעול כנגד החוליה השקופה בשרשרת הזנות - הצרכנים אשר מממנים את התעשייה ומאפשרים את המשך קיומה. נכון, הדרך לפעול לטובת נשים בזנות היא להילחם בעוני, לתקצב שירותים חברתיים, לפעול לשיקום נשים בזנות ולפתח תעסוקה אלטרנטיבית, אבל זה יכול וצריך לקרות במקביל להפללת לקוחות הזנות. תקדימים בעולם מראים כבר שמדובר באמצעי יעיל לצמצום הזנות והסחר".
"התרבות שלנו רוויה בפרדיגמות די מיושנות לגבי מיניות נשית ומיניות בכלל, ובאתוסים הייחודיים לתרבות הישראלית", אומרת קורל. "החיבור ביניהם הוא זה שלעתים כל כך קרובות מעכיר את השיח על הזנות וצובע אותו בקלישאות. מבחינה מהותית, אנשים מבלבלים בין ליברליזם מיני לבין זנות, וחושבים שיש זהות ביניהם. זה קשור בין היתר לכך שאנחנו חברה דתית ופוריטנית במובנים רבים, והזנות באופן מוטעה מתפרשת – בעיקר בקרב צרכניה ושופריה של תעשיית המין, אבל לא רק – כאקט של מרידה בפוריטניות. רווחת הנטייה לעשות אקדמיזציה לזנות ולדבר עליה במונחים של חופש ביטוי וחופש עיסוק, בהתעלמות מהאלמנטים הפוגעניים שהם חלק בלתי נפרד ממנה. לכן הקול האותנטי של הנשים עצמן חיוני וחשוב פי כמה מהדיון השחוק בגוף שלישי. מעבר לכך, במדינה שבה אחד האתוסים המרכזיים הוא השירות הצבאי, טבוע ברובנו הקונצנזוס שהגוף שלנו, לפחות לתקופה מוגבלת בחיים, הוא כלי שרת ומופקר מאיתנו למען מטרה גדולה יותר. בתרבות כזאת מאוד קשה ומאתגר לשכנע את הציבור מדוע השימוש בגוף בזנות הוא פוגעני ופסול".
When he pays עורר הרבה תגובות, חיוביות ושליליות. איזה סוג של תגובות את מקבלת על האתר החדש?
"בקמפיין הנוכחי רוב התגובות בינתיים הן של נשים, לפחות בעמוד עצמו. אך ניכר שבשיתופים יש גיוון מגדרי משמעותי יותר. יש קונצנזוס שהטקסטים משתקים ולרוב קשה מאוד למגיבים להשיב משהו שהוא מעבר להשתתפות בצער על הסיטואציה המתוארת, או מעבר לגילוי של כעס או אמפתיה. ניכר שבשני הפרויקטים של העדויות, הרגש העיקרי שעולה הוא כעס, וכאן אני אופטימית, מפני שמהפכה חברתית חייבת להתחיל מנקודה שבה אנחנו באמת זועמים ורוצים לעשות שינוי. ככל שתהיינה יותר עדויות, אני מאמינה שהיקף ומגוון התגובות יגדלו בהתאם, כפי שקרה בקמפיין המקביל של ציטוטי הלקוחות – ובו הגיבו אפילו הלקוחות עצמם, חלקם בזהות בדויה וחלקם בפרופילים הציבוריים שלהם".
ספירלת השתיקה
גם הפוסט של ח"כ גלאון מעניק לקורל מידה מסוימת של תקווה לשינוי. "סוגיית הזנות לפעמים כל כך אזוטרית וכל כך שנויה במחלוקת בתוך השטף של כל הטירוף שאנחנו מוקפים בו, והוא חלק מאיתנו, ולתחושתי רוב הפוליטיקאיות חוששות להתעסק בה בעוד שפוליטיקאים גברים לדעתי נמנעים ממש במכוון מלעסוק בה", היא אומרת. "יש נשים חזקות בפוליטיקה הישראלית שמכירות את הסוגיה כבר שנים רבות והן שותפות למאבק עוד הרבה לפני השיח הנוכחי. גלאון היא מהיוזמות הראשונות של הצעת החוק לאיסור צריכת זנות, והיא ידועה כזו שמניחה על השולחן את הדברים גם אם הם רחוקים מלהיות פופולריים. גם שלי יחימוביץ' שותפה מבחינה אידיאולוגית וחתומה על הצעת החוק, ואשמח לשמוע יותר את הקול שלה ושל פוליטיקאיות נוספות. סוגיית הזנות מושכת אש ותגובות קשות, אבל פוליטיקאיות ונשים בעלות השפעה ציבורית בכלל, ראוי שיעסקו לא רק בסוגיה הפופולרית לשעה הנוכחית, אלא גם בדברים הקשים שממשיכים להתקיים הרבה אחרי שחולפים הפריימריז והבחירות הארציות והמצלמות כבות".
איזו השפעה את מקווה שתהיה ל־When he pays. Me?
"אני רוצה שנשים ירגישו בנוח לפנות לעמוד כדי להוציא מהמערכת שלהן את הכאב, וגם כדי להזהיר נשים אחרות שעדיין נמצאות בתעשיית המין. חלק מהעדויות כוללות תיאורים די מפורטים של הגברים ששילמו, ומבחינתי ככל שהתיאור יותר מפורט – כך זה יכול להועיל למישהי אחרת לזהות את ה'לקוח' כבעייתי. מדובר בסיטואציות במנעד רחב - מגנבה ועד הכאה ואלימות קשה ואונס. אחד הקשיים הגדולים של המאבק להעלאת המודעות לנזקים בתעשיית המין הוא התחושה של ספירלת השתיקה שקיימת בתוך קבוצות שלמות שמרגישות מודרות מהשיח, או לא רלוונטיות אליו, או אשמות. החלום הגדול שלי הוא שבהדרגה, עם החשיפה לשיח, יחלחל יותר להבנה הציבורית שהכוח האמיתי נמצא אצל הנשים בזנות, ואצל הנשים שיצאו ממנה, והן אלו שיכולות באמת להוביל את המאבק. אבל בינתיים הקול שלהן לא זוכה ללגיטימציה שהוא ראוי לה, מפני שהציבור מרדד אותו. מסורתית וגלובלית החברה שלנו רוצה בנוכחותן של הנשים בזנות אבל גם מתביישת בהן ומדירה אותן. זונה היא הקללה הנפוצה ביותר, אחריה בן זונה, ולהיות שרמוטה זה חותם של בושה. כאשר נודה בכך שאנחנו תרבות שוביניסטית, ונפסיק להשתמש במיניות של אישה נגדה, אז באמת נוכל לתת מקום ראוי לקולן של הנשים בזנות. זה היום שאני מייחלת לו. אני מייחלת לכך שלנשים בזנות לא תהיה שום סיבה שבעולם להתבייש. מי שצריך להתבייש הוא מי שמשלם".