את שלושת החודשים האחרונים לחייה עברה אביבה גרנות בבדידות קשה ובכאבים עצומים במרכז הגריאטרי בגבעת השלושה. במשך שבע שנים היא סבלה מגידול סרטני בקדמת ראשה, בלי כל סימן חיצוני המספק רמז על המחלה המכרסמת במוחה. עד לרגע האחרון הייתה גרנות צלולה וידעה כי היא הולכת לקראת מותה. הייתה בה סוג של שלווה והשלמה. בשנים האחרונות היא חיפשה את המוות. כשהבינה כי הטיפולים הכימותרפיים לא יעזרו, חששה גרנות לאבד את החשוב לה מכל: היכולת השכלית הגבוהה שלה, ההבנה המהירה, ההומור העוקצני והווירטואוזיות הוורבלית שאפיינה אותה. פעמיים ניסתה לקחת בעצמה את חייה. היא בלעה עשרות כדורים ושכבה על המיטה, מחכה לשקיעת הגוף ולאיבוד ההכרה שלא הגיעו. בקושי הרימה את ידה והתקשרה לשכנתה, שהצילה את חייה.
בניגוד לחייה הסוערים של גרנות, הזכורים בעיקר בגלל רצח התיירת מלה מלבסקי, שביצעה ביחד עם חוה יערי, לאחר שחרורה בשנת 2,000 צללה גרנות לתוך חיי שעמום רצופי קשיים כלכליים. בשיחות האחרונות שהיו בינינו לפני כשנתיים היא דיברה על רצונה להתמקצע בכתיבה. בתחילה חשבה לחבר טלנובלות, ז’אנר שאליו התמכרה בעת המאסר, אחר כך גלגלה במוחה את האפשרות לכתוב מחזה. בערוב ימיה תהתה אם כדאי לה לגלול ספר על חייה והפרשה מתוך אמונה כי יהפוך לרב מכר ויוציא אותה מהבוץ הכספי שאליו נקלעה.
הרבה חברים לא היו לה. מעט האנשים שהקיפו אותה למדו לחבב אותה, את הפתיחות שהפגינה, אולם חברה הקרוב מאז שחרורה היה ונשאר משה אלדן, בעל מוסך בתל אביב, שהיה הראשון והיחיד שהסכים לקלוט אותה לעבודה כפקידה, כחלק מהליך השיקום שעברה. בשיחות האחרונות ביניהם דיברה גרנות רק על הכאב המסרב להרפות והתעניינה בשלום הפועלים במוסך. מדי פעם התבדחה כהרגלה ואמרה לו: “הנה, סוף־סוף אני אמות כמו שרציתי”. לגרנות הייתה רק בקשה אחת. לא היה חשוב לה היכן תיקבר או מה ייעשה עם הרכוש המועט שצברה, היא רק ביקשה שעל המצבה ייכתב שם ילדותה, ויויאן שפרמן, שאותו אימצה מחדש בשנים האחרונות, כאילו ביקשה שלפחות בדרכה האחרונה לא ילווה אותה יותר הכינוי רוצחת.
“לא מנעתי, לא עצרתי"
אביבה גרנות, המכונה על ידי חבריה ויוי, נולדה ברומניה לפני 74 שנים ועלתה לישראל כשהייתה בת 20. היא נחשבה נערה מוכשרת שפטפטה בשבע שפות – עברית, אנגלית, רומנית, צרפתית, איטלקית, ספרדית ופורטוגזית – ומיד נרשמה ללימודי הנדסה בטכניון. היא פרשה כעבור שנתיים לאחר שנישאה לרוקח אבי גרנות, ויחד איתו עקרה מתל אביב לירושלים. בעיר הבירה היא הכירה את חוה יערי, אשתו לשעבר של איש הטלוויזיה אהוד יערי, שעבדה אז בבנק. בין לקוחותיה של יערי הייתה גם מלה מלבסקי, יהודייה אמידה מניו יורק ואם לשלוש בנות.
בתחילת שנות ה־80 חזרה גרנות לתל אביב והתמקמה עם בעלה ובתה בת ה־8 בשיכון ל’ בתל אביב. החיים של גרנות נראו מושלמים. היא עבדה בבית מרקחת מקומי ובשעות הפנאי נהנתה לעשות מפות אסטרולוגיות ללקוחותיה. חייה השתנו במרץ 1985, אז נמצאה גופתה של מלבסקי (59) כשהיא מוטלת בסמוך לגדר המערבית של שדה דוב. גולגולתה הייתה מרוצצת, פניה הושחתו, ועל גופתה נראו בבירור סימני צמיגים. השוטרים העריכו בתחילה כי נדרסה על ידי לקוח של אחת היצאניות, אולם לאחר חצי שנה של גישושים באפלה הגיעה פריצת הדרך. אחת מבנותיה של מלבסקי סיפרה כי מחשבונה של אמה נמשכו 52 אלף דולרים בעזרת ייפוי כוח על שמה של יערי, שאף נחקרה בסמוך לרצח, אולם שוחררה. במשך כמה חודשים צותתה המשטרה לכל שיחותיה של יערי, ומהן למדה על החברות הקרובה עם גרנות.
בתחילת ינואר 1986 הן נעצרו ברעש גדול. התקשורת לא שבעה מהפרשה שבה שתי נשים ללא עבר פלילי רצחו תיירת רק בגלל בצע כסף. בעיקר משך תשומת לב המערוך שבו השתמשו כדי להמם את מלבסקי, בטרם הניחו אותה גוססת מול גלגלי מכוניתה של יערי ודרסו את גופתה שוב ושוב עד שנפחה את נשמתה. שנה אחר כך הורשעו שתיהן ונידונו למאסר עולם, למרות הכחשותיהן. לאורך המשפט לא הודתה אף אחת מהן ברצח והן בחרו להטיל את האשמה זו על זו.
בשנת 1996, לאחר שריצתה 11 שנים מ־25 השנים שהוקצבו לה, הוחלט לאפשר לגרנות להשתקם. בתחילה עבדה כפקידה טכנית במחסני השב”ס, לאחר מכן הצטרפה לעבודה שיקומית במפעל לתקעים ושקעים. באפריל 2000, עם שחרורה על שליש ולאחר שריצתה קצת יותר מ־14 שנות מאסר, החלה לעבוד כפקידה במוסך של אלדן, המוכר לשב”ס כמי שמוכן לספק עבודה לאסירים בשיקום. כחודש לאחר שחרורה הסכימה גרנות להתראיין לראשונה ולדבר על תקופת הכלא, החרטה, נקיפות המצפון והעתיד. פגשתי אותה בדירתה הקטנה, על צלחת של אפונה עטופה בחמאה וסוכר, שהפכה למאכל האהוב עליה בכלא. אף שכבר הייתה חופשייה, הכחישה עדיין כי היא זו שנטלה במו ידיה את חייה של מלבסקי - גרסה ההפוכה כמובן להצהרותיה של יערי. “אומנם ידי לא מגואלות בדם”, הדגישה שוב ושוב בראיון שנתנה לי אז עבור העיתון “תל אביב”, “אבל לרגע אני לא מתנערת מהאחריות שלי. הייתי שם וכמו שאמרה השופטת, עצם נוכחותי חיזקה את המעשה. הכוונה שאם לא הייתי במקום, כל זה לא היה קורה. לא מנעתי ולא עצרתי”.
אף שלא הביעה חרטה לאורך משפטה, גרנות הביעה אותה בפני כל מי שרצה לשמוע לאחר שחרורה. “עד שאצליח להשתחרר מהמועקה הנפשית, לא ארגיש אדם חופשי, וזה בטח לא יקרה בגלגול הזה”, אמרה אז. “רק אחרי ארבע שנים בכלא הבנתי שאני בבית סוהר ועל מה הגעתי אליו. זה זעזע אותי. הנשמה שלי נקרעה. פתאום קלטתי שזו האחריות שלי, וזה נעשה מאוד קשה. ביום שבו אתה מבין שאתה אחראי על המעשים שלך, אתה מבין את גודל החורבן".
גרנות שללה מכל וכל בראיון אז את תאוות בצע הכסף, ואת המניע לרצח העדיפה להסביר במילים עמומות. “אולי ביטחון עצמי מופרז, ואולי נורמות מעוותות”, אמרה.
“מבקשת סליחה"
מאז הרצח, ואף שריצו את עונשן בנווה תרצה, הקפידו גרנות ויערי לשמור על נתק. הן לא החליפו מילה לאורך מאסרן, ולאחר השחרור סירבה גרנות להזכיר אפילו את שמה של שותפתה לרצח וכינתה אותה “ההיא” בשנים הראשונות. “זו לא הייתה חברות, זה היה עיוות”, אמרה בשפתיים קפוצות בראיון משנת 0002. “חברות זה דבר שנותן, דבר של אהבה. זה לא היה זה. האמת היא שיצאנו באותו לילה שלוש נשים וחזרנו שתיים. לכן אני מורידה את הראש לאדמה, מרימה את העיניים לשמיים ומבקשת סליחה”.
אלא שלמרות הריחוק הגיאוגרפי, כאשר גרנות בתל אביב ויערי בצפת, נפגשו השתיים במקרה בחודש אפריל 2013. “ראיתי אותה פתאום ברחוב וממש נבהלתי לרגע”, צחקה גרנות. “אמרנו ‘שלום שלום’ ו’מה נשמע’ מנומס, ויערי הציעה שנחליף מספרי טלפון. אמרתי לה תודה, אבל לא תודה”.
באותה תקופה עזבה גרנות את עבודתה הקבועה במוסך של אלדן, ורק הגיעה אחת לחודש כדי לעשות קצת סדר בחשבונות ובקבלות תמורת 400 שקל. במשך שעתיים שקדה על הניירת, כשבידה האחת סיגריה דולקת. מדי פעם יצאה החוצה כדי לקנות כריך ולשוחח קצת עם המכונאים. “כולם כאן אהבו אותה, גם הלקוחות, ואף אחד לא התייחס אליה כאל רוצחת”, אומר אלדן.
דיברת איתה על הרצח?
“בהתחלה ויוי לא אהבה לדבר על מה שקרה, אבל בשנים האחרונות היא הייתה פתוחה יותר. בפני ויוי הודתה כי היא זו שנתנה למלבסקי את המכה בראש, אבל התעקשה שלא היא שדרסה אותה עם המכונית ומעולם לא נגעה בכסף שלה. היא העדיפה להישאר ענייה מאשר לגנוב מאדם אחר”.
ואכן מאז שחרורה סבלה גרנות ממצוקה כלכלית מתמשכת. היא התקיימה מכספי הביטוח הלאומי והעדיפה לשלם שכר דירה גבוה, רק כדי שתוכל להישאר במרכז תל אביב. לא הייתה לה עזרה, גם לא מבת משפחתה היחידה, בתה בת ה־38. בתחילה היה בין השתיים קשר רופף, וגרנות התגאתה בעובדה שהפכה לפני כמה שנים לסבתא. אלא שהקשר ביניהן לא צלח וגרנות לא זכתה לראות את שני נכדיה. “זה הדבר שהכי כואב לי, אבל אני מבינה אותה”, אמרה לי בעבר. “לעולם לא אוכל לכפר על מה שעשיתי לה. הכעס שלה נובע קודם כל מהעובדה שעזבתי אותה, ולא משנה מה הסיבה. אני לא יכולה לדמיין מה היא הרגישה כאשר הצביעו עליה בתור ילדה ואמרו לה שאמא שלה רוצחת”.
בסוף השבוע שעבר, ביום שבו נטמנה בבית העלמין ירקון, עמדה בתה ליד הקבר בדממה. לו גרנות הייתה יודעת שזו הדרך להביא אליה את בתה, סביר להניח שהייתה מייחלת למותה עוד הרבה לפני כן.