סדק בבועה: מסע ברחובות תל אביב שפתחה את השבוע בחשש

 כבר במוצאי שבת החל הוואטסאפ של הורי התלמידים בתל אביב לעבוד שעות נוספות. היו שם ויכוחים עצבניים: מי שולח את ילדיו לבית הספר כשיש סיכוי שמחבל חמוש מסתובב ברחובות, ומי משאיר אותם בבית, מאחורי דלת נעולה. בבוקר בחרו רבים להשאיר את הילדים צמודים אליהם, לפחות עד שיתפזר הערפל. אלה שבכל זאת החליטו לעשות את דרכם לכיתות מצאו ליד שערי הכניסה אבטחה כבדה וניידות משטרה.

"הילדה שלי קיבלה הודעות SMS על הבוקר, דיווחו שרואים את בית הספר שלה בטלוויזיה", סיפרה ח"כ תמר זנדברג (מרצ), שליוותה את בתה אביגיל, תלמידת כיתה ד', לבית הספר גרץ, ממש בלב תל אביב. "הייתי מודאגת. לא נעים כשזה קורה ליד הבית והיו דיבורים בין ההורים מה עושים הבוקר. אבל אין הרבה מה לעשות, אנחנו עובדים והילדים לומדים. החיים ממשיכים. זה קורה בכל המדינה ועכשיו זה הגיע אלינו".

אפשר היה לראות היטב את הלחץ מחוץ לחומות בית הספר. גם ילדים גדולים, כאלה שכבר רגילים להסתובב לבד ברחוב, זכו לליווי צמוד, אחרי שכמה הורים בחרו להמשיך איתם עד לכיתה, כדי לוודא שגם שם הכל תקין. "יש לי ילדים שכבר שואלים שאלות. בשבת עוד הצלחתי לעטוף אותם ולחסוך מהם את המראות, אלא שאז אתה מגיע לבית הספר ופתאום 'צהלה ושמחה'", אמרה אתמול הילה גליק, אם לשלושה ילדים. לדבריה, "הנסיעה לבית הספר הייתה אטית בגלל הלחץ ואני אחזיר אותם מוקדם מהרגיל ולא נצא היום לגינה. זו מציאות קשה ועצובה שאיתה אנחנו מתמודדים כבר עשרות שנים, אבל כשזה מגיע לפתחו של הבית, זה הכי מלחיץ בעולם. הלוואי שיתפסו את המחבל ונחזור לשגרה כמה שיותר מהר".

את מקומן של משמרות הזה"ב תפסו מורים. מי שלא עמד במעבר החצייה קיבל את הילדים בכניסה לבית הספר עם חיוך שנועד להרגיע. לצד הורים לחוצים, היו גם כאלה שבאו רגועים מהבית. בהם, למשל, רפי מרגליות, אבא לילד בכיתה א', שסיפר שבזמן הפיגוע המשפחה ישבה במסעדה סמוכה והמשיכה לאכול גם אחרי היריות. אתמול בבוקר נתן לילדיו לעיין בעיתון, לא חסך מהם את המידע.

"ילדים מביאים מהבית את הפחד והמתח שהם סופגים", פירשה עבורנו רותי נירי, שנכדתה מאיה לומדת בבית הספר גרץ. "ראיתי את ההודעות שהסתובבו בוואטסאפ הכיתתי. אמא אחת אמרה שבירושלים זה קורה לפחות פעם בשבוע והחיים ממשיכים ואמא אחרת אמרה שהיא בכלל לא חוששת ושולחת את ילדיה כרגיל. לנכדה שלי היה הכי חשוב שהמורה שלה תגיע".

מסרבים להתלהם

תל אביב לא רגילה לאירועים כאלה. זו לא ירושלים, שבה לא פעם מורגש המתח ברחובות, או צומת גוש עציון, שם המחסנית נמצאת באופן קבוע במצב "הכנס". אתמול, כמעט 48 שעות אחרי הפיגוע הקשה, סימני הטראומה הטריים סירבו להימחק מלב לבה של מה שנוהגים לכנות בזלזול "הבועה התל אביבית". לפאב "הסימטא", שסמוך לו אירע הפיגוע, הגיעו עוברי אורח כדי להשאיר פתקים ומכתבים.

יהודית שולר, המתגוררת ברחוב גורדון הסמוך לפאב, הוסיפה כמה נרות למרבד הנרות המאיר ליד הכניסה. לטענתה היא זיהתה את המחבל בורח אחרי הפיגוע. "שמענו הכל", סיפרה. "הצצתי החוצה וראיתי אותו מסתובב ברחוב שלנו, אבל אני מוכרחה להגיד שאני לא מפחדת – ואסור לנו לשנות את החיים בגלל מה שקרה. כל שינוי יביא כאן לקטסטרופה. שלחתי את ילדי לבית הספר ואם אני יכולה אז כולם יכולים. רק לא להיכנע לטרור".

בניגוד לקולות שנשמעים לא פעם אחרי פיגועים, ברחובות תל אביב אתמול לא נשמעו קריאות מתלהמות נגד ערביי ישראל. האמירות היו מאופקות, וכנראה שלא ניתן להפריד זאת מדפוסי ההצבעה בעיר בבחירות האחרונות לכנסת. כך למשל, במרכז העיר זכתה מרצ ב־19% מהקולות והליכוד רק ב־%11.7, שלא לדבר על המחנה הציוני שניצח בגדול באותה סביבה עם 42.7%.

"הידיעה שמחבל יכול להיכנס למרכז תל אביב ולירות באנשים היא בהחלט מפחידה", הודתה התושבת נועה, שמתגוררת כמה מטרים ממקום הפיגוע. "גדלתי בירושלים, זו מציאות חיים, אבל זה אחרת כשיש ילדים, ויש לי שני ילדים קטנים".

אפשר לשנות את המציאות?
"היא תשתנה כשיהיה כאן מנהיג ולא פוליטיקאי קטן. במוצאי שבת עמד כאן ראש הממשלה בנימין נתניהו עם נאום הסתה מביך כמו שרק הוא יודע, נטע זר בעיר ליברלית וסובלנית. זו תל אביב־יפו, הדברים האלה לא שייכים לכאן. המציאות שלנו כעת היא בלתי אפשרית, כי מצד אחד אני יכולה להזדהות עם האבא של המחבל שהסגיר את בנו ומצד אחר אני רוצה לחבק את הורי הפצועים".

בחנות הטבע "אניס", הסמוכה לפאב "הסימטא", הגיעו המוכרים מוקדם כדי להכין אותה לפתיחת שבוע חדש. מקום יפה ומטופח, שכעת הופך למונומנט בניגוד לרצונו. סקרנים הצביעו על עגלות הסופר בכניסה, שהפכו לסימן ההיכר של הפיגוע. עליהן הניח הרוצח את תיקו, וממנו שלף את הנשק והחל לרסס. גם נתי שקד, הבעלים של "הסימטא", הגיע בשעת בוקר מוקדמת כדי לנסות ולהניע מחדש. בפניו נראו היטב אותות של לילות ללא שינה ואבל כבד. אלון בקל ז"ל עבד שם ומצא שם את מותו.

הדוור השאיר לנתי מכתבים של עסק שחי ונושם, והבעלים הבהיר שלמרות השמועות שעלו בסוף השבוע, הוא לא מתכוון למכור או לסגור, אלא להפך: פאב "הסימטא" ימשיך לפעול ואמור להיפתח כבר במהלך השבוע הנוכחי. נתי הבטיח שהם יוציאו בקרוב הודעה מסודרת; אבל כרגע הם אוספים את השברים שיצרה הטרגדיה. "הטרור לא ינצח אותנו", הבטיח. "איבדנו חבר יקר, מנהל מדהים, בחור מקסים, וקשה עדיין לעכל את זה. אני אוהב את המקום, בנינו אותו במו ידינו. הוא היה שמח וימשיך להיות כזה".

קשה להתעלם מהחשש

תל אביב תחזור לאט־לאט לשגרה, אין דרך אחרת. היא כבר עברה פיגועים גדולים בעבר וידעה להתאושש מהם בדרכה. פאב "הסימטא" ייכנס לרשימה כמו הפיגוע הרצחני בקו 5, שאירע כמה עשרות מטרים משם, או הפיגוע המזעזע בדיזנגוף סנטר בפורים 1996 והטרגדיה בקפה אפרופו, בשדרות בן־גוריון, במרץ 1997.

גילי, צעירה תל אביבית, הראתה לי בסלולרי שלה איך גזרה בעזרת צילום משמה של מסעדת "ג'פאניקה", השכנה, את המילה "פאניקה", שמתארת היטב את מצבה העכשווי של העיר. "די אידיוטי להסתגר היום בבית עם הפחדים שלנו", אמרה. "הרי יש יותר סיכוי שיבוא מחבל חדש ויפתח באש מאשר אותו מחבל, שאם היה רוצה כבר היה יוצא ממקום המסתור שלו. אין סיבה שהחיים לא יחזרו למסלולם, למרות שעדיין לא ממש נעים להסתובב כאן".

גם אני מתגורר ממש ליד. ראיתי על ילדי את חוסר החשק לצאת בשבת מהבית, שמעתי את השאלות הקשות שלהם על מה יהיה והאם נעלתי טוב את הדלת, אבל אתמול שלחנו את שניהם לבית הספר, את הקטנה עם ליווי הלוך וחזור. עם כל הפאסון של "מוכרחים להמשיך בחיים" ו"אין לנו ארץ אחרת", קשה מאוד להתעלם מהחשש.