בנוף האורבני הם הופכים לעתים למתקני משחק. ביערות הם משתלבים בסביבה ולעתים המטיילים והנופשים מדמיינים כי הם משחקים עמם במחבואים. גם במדבר נטמעים הפסלים בנוף, אך לא פעם הם מוסיפים לו חן וקסם ומאפשרים לטבע לפרוץ אל העין בדרכים חדשות.

הפיסול הסביבתי בישראל סובל לא פעם מחוסר התייחסות. הפסלים המעוצבים לרוב על פי דרישת גוף מממן, מקבלים לא פעם את צביונו ומגבילים את האמנות עצמה. ברוב המקרים גם לא מצוי בקרבת הפסל שלט המציין את שם היצירה ושם האמן. כך, לעתים, נכשל המתבונן בהבנת המשמעות של העומד מולו ובהבנת ההקשר.
על עצם קיומם כמעט ואין עוררין. אם נחזור לרגע אל הילדים המשחקים למרגלות הפסלים, מטפסים עליהם, מחליקים מהם ונדמיין את צחוקם מתגלגל, הרי שבכל נקודת מפגש, מדובר באמנות שמוצאת את דרכה אל הקהל ומעשירה את הנהנה ממנה.