"למה לאף אחד לא אכפת אם הוא ישתחרר או לא”

"אני זוכר שחזרנו מהלוויה של אחותי, מיטל, שבורים, גמורים”, נזכר חיים כתב, היום בן 26, בפיגוע ההתאבדות שאירע ב־5 במרץ 2003 בחיפה. אז הוא היה נער אחרי חגיגות בר המצווה. “הבית היה מפוצץ באנשים, ואני לקחתי את עצמי ורצתי לחדר של הורי”, הוא מספר. “הסתכלתי מהחלון וקלטתי שמכוניות נוסעות ואנשים הולכים. בראש אתה שואל: ‘רבאק, אף אחד לא יודע שאתמול התפוצץ כאן מחבל ו־17 אנשים נרצחו?’ שם פיתחתי מנטרה שממשיכים הלאה והכל זרם עד שקראתי שיש סיכוי שהאיש ההוא ישוחרר והתחרפנתי. זה הוציא ממני את כל הרגשות הכי עמוקים. אני לא מסוגל לעבור על זה לסדר היום”.

13 שנים לאחר הפיגוע ההוא באוטובוס קו 37 של אגד בחיפה, הבוקר אמור היה מוניר רג’בי, תושב חיפה שהורשע בסיוע למחבל בפיגוע, לעמוד בפני ועדה בראשות שופט ולבקש ניכוי של שליש מעונש המאסר שנגזר עליו - 20 שנה מאחורי סורג ובריח. אלא שכרגע הדיון נדחה למועד לא ידוע. אבל היום הזה כנראה עוד יגיע, והמשפחות שאיבדו את יקיריהן בפיגוע חרדות ממנו.

“איתי או נגדי”

רג’בי נולד בחברון, ובמסגרת איחוד משפחות הגיע לירושלים וקיבל אזרחות ישראלית ותעודת זהות כחולה. בהמשך עבר לחיפה ועבד בעיר במשך שנים כרפד. עם הזמן התקרב לדת ומצא את עצמו נוסע בימי שישי לירושלים כדי להתפלל במסגד אל־אקצא. שם הוא גם הכיר את חבריה של חוליית חמאס מחברון.

ב־5 במרץ 2003 אחיו של רג’בי, חאפז, הודיע לו שהוא ומחבל מתאבד יצאו לדרכם מירושלים לחיפה בכוונה לבצע פיגוע. רג’בי לא סיפר לאף אחד, והפיגוע יצא לפועל. המחבל המתאבד, איש חמאס מחמוד עמדאן סלים קוואסמה, סטודנט בן 20 בפוליטכניקום שבחברון, פוצץ את עצמו באוטובוס בשדרות מוריה בעיר, וחייהם של 17 בני אדם נקטעו. רג’בי, כאמור, נידון ל־20 שנות מאסר אחרי שהורשע בחיפוי על פשע ובקשירת קשר סיוע לאויב בזמן מלחמה. שלושה ממתכנני הפיגוע - מעאד אבו שרח, מג'די עמרו ופאדי ג'ועבה - שוחררו באוקטובר 2011 בעסקת שליט.

במאבקו נגד שחרורו של רג’בי בחר כתב לשתף פעולה עם יוסי צור, שאיבד באסון את בנו אסף בן ה־17 וכבר שנים עומד בחוד החנית של מאבק המשפחות השכולות. “אנחנו עושים ככל שביכולתנו שקיצור העונש לא יצא לפועל”, אומר כעת צור. “המעורבות שלנו לא החלה עכשיו. כמה ימים אחרי הפיגוע גילינו שהולכים לעשות איתו עסקת טיעון נוראית והתערבנו בהליך.

“אכזבה גדולה”

קרמן וחבריו לצרה ישבו השבוע וכתבו מכתבים לוועדת השחרורים, שבהם ביקשו להיות צד בדיון. הם אפילו עירבו את משרד המשפטים האמריקאי מאחר שאחת הנרצחות בפיגוע הייתה בעלת אזרחות אמריקאית.

בד בבד אנשי המאבק כבר הגישו בקשות לשר הפנים לשלול את אזרחותו של רג’בי כדי שאם ישוחרר, לא יחזור לרחובות חיפה. השר לשעבר סילבן שלום, מי שהחזיק עד לא מזמן בתיק הפנים, השיב להם שהנושא בבדיקה, וקודמו השר גלעד ארדן אמר שהוא יבדוק מה ניתן לעשות.

אלא שלמרות זאת, המשפחות הללו חשות שהן נמצאות לבד במאבקן. “יש אכזבה גדולה”, אומר צור. “במהלך השבעה נכנסו אנשי ציבור ואמרו: ‘אל תהססו להתקשר’ ו’מה שאתם צריכים’ ו’אנחנו לרשותכם’, ובסופו של דבר אתה מגלה שכולם הלכו ושכחו ונשארת לבד עם המלחמות. לאף אחד לא אכפת אם הוא ישתחרר או לא. לכן צריך להפעיל לחץ על הפרקליטות ושב”ס כדי שיעשו את העבודה. לוודא שהדברים לא נופלים בין הכיסאות”.

“למה אני צריך להילחם נגד שחרור מחבלים?” מוסיף קרמן. “למה כל אחד אחר שיש לו משפחה שלמה לא עושה את זה? אמרו שזו הנקמה שלי, הפכו את זה לעניין אישי. זה לא ביני לבין הרשות הפלסטינית, זה בין ישראל לאזרחיה ולאויביה. אני לא שופט אחרים, כי אולי אם טל הייתה היום בחיים, גם אני הייתי ממשיך לחיות את חיי בשקט. עד שאתה חוטף את השכול על הראש, אתה לא קולט. אני בא ואומר: זה לא תפקיד המשפחות השכולות. לנו יש מספיק דברים לסחוב על הגב”.

לאחר מותה של טל נולדה לקרמן בת נוספת, אבל כמובן שדבר לא יצליח למלא את החלל שהותיר אובדנה. “התפרסמה עכשיו תמונה מהפיגוע שאף פעם לא ראינו, וזה ריסק אותנו”, הוא מספר. “אתה שואל אותי מה שלומי? על הקנטים. החיים לא ממשיכים כמו שהיו. אני מקדיש הרבה זמן לדבר, ביודעין ושלא ביודעין. היום, 13 שנה אחרי, אני עדיין לא מפנים את העובדה שטל איננה. זה קשה להורה להבין, ובטח כשזה קורה בנסיבות פוליטיות”.

“בכל פעם כשיש פיגוע בדיזנגוף, או בצומת כזה או אחר, אני רואה ראיון עם אביו של המנוח או עם אמו ואני יכול לדמיין את מסלול חייהם”, אומר גם צור. “איך הוא נזרק ממה שהיה בעבר למה שעומד להיות בעתיד. לצערי, הם עדיין לא יודעים בפני מה הם עומדים”.