בגלל הפרשה ההיא: הבעלים של "רמדיה" מספר על השנים הקשות שעבר

פרשת רמדיה, שנחשפה ב־7 בנובמבר 2003 בעקבות הגעתם של תינוקות רבים לחדרי מיון בבתי חולים בישראל עם ליקויים בהתפתחות מערכת העצבים, הייתה אחת הפרשיות המתוקשרות ביותר שהסעירו את המדינה. במסגרת הפרשה, שיווקה החברה הישראלית רמדיה תרכובת צמחית של מזון לתינוקות, על בסיס חלבון סויה, מתוצרת החברה הגרמנית "הומנה". עקב חסרונו של ויטמין B1 בתרכובת, שנחשב קריטי להתפתחות תינוקות, נפטר פעוט אחד ו־23 תינוקות נפגעו באורח קשה. שבע שנים לאחר חשיפת הפרשה נפטרה ילדה נוספת שצרכה את הפורמולה כשהייתה פעוטה. בעקבות הפרשה נסגרה חברת רמדיה.
 

מילר, 72, נשוי, אב לשלושה וסב לשבעה נכדים ותושב צפון תל אביב, היה חבר דירקטוריון ומבעלי החברה. הוא זוכה לפני כשנתיים מגרימת מוות ברשלנות בפרשה זו. בספרו הוא פורש כעת בפני הקורא אוטוביוגרפיה עסקית, שבה הוא שוטח את גרסתו לאירוע שבעקבותיו חוסלה חברת המזון המשגשגת וטוען ששרשרת הכשלים שהביאה לתוצאות הטרגיות חלה בעצם בחברת "הומנה", שאף הודתה באחריותה למוצר הפגום ולתוצאותיו הרות הגורל.
 

"רציתי לספר לציבור את האמת, שלדעתי הוטעה במהלך הפרשה וקיבל מידע מאוד לא מהימן. לא יכולתי לעשות זאת כשהייתי בחקירות ובמשפט במשך עשר שנים, ועכשיו הגיע הרגע לספר. כמו כן, רציתי גם להנציח את מקימי המפעל, שכבר אינם בחיים, וגם את המפעל עצמו שהעסיק כ־420 עובדים שאיבדו את פרנסתם ביום בהיר אחד. כשסיימתי לכתוב את הספר, הרגשתי שירדה לי אבן מהלב".
 

"אני לא חושב. כשיצאתי זכאי, הדבר שהכי ריגש אותי זה שצלצלה אלי האמא של התינוקת הכי פגועה ואמרה לי: 'משה, אני נורא שמחה שיצאת זכאי ותמיד ידעתי שאתם אנשים הגונים'. תמיד ריחמתי על הקורבנות של הפרשה, שהם ההורים והתינוקות, ואם הייתי חושב שהספר יפגע בהם, לא הייתי כותב אותו. אגב, ההורים יודעים את האמת יותר מאשר הציבור הרחב. בהתחלה הייתה הרבה רוח רעה, ראו בנו רוצחים, אבל באיזשהו שלב ההורים הבינו את השתלשלות הדברים. לכן גם לא חשבתי שהספר יפגע במישהו או יפתח פצעים. אני לא שוכח את אותם הורים לרגע. הם אומנם קיבלו פיצויים מאוד גדולים, אבל שום סכום שבעולם לא יכול להחזיר ילד למצב בריא שבו היה קודם".

"לא שוכח את ההורים לרגע". אמו של אבישי זיסר, פעוט שנפטר בעקבות הפרשה. צילום: ראובן קסטרו 
 

מפעל רמדיה הוקם בשנת 1964 על ידי ד"ר ליביו לנדס ורעייתו אריקה. לנדס, עולה חדש מרומניה ורוקח במקצועו, היה דודה של נעמי, רעייתו של מילר. בהתחלה היה זה מפעל תרופות עם קו של דייסות לתינוקות, ובשנת 1974 הצטרף מילר למפעל בתור מנהל ומאוחר יותר הפך גם לבעל מניות. אחרי מותו של המייסד, ניהל מילר את המפעל יחד עם האלמנה אריקה. בשנת 1982 נהרג ד"ר סטפן לנדס, קרדיולוג בכיר ובנם היחיד של הזוג לנדס, במלחמת שלום הגליל. בעקבות מותו איבדה האם כל עניין במפעל, והיא נפטרה בשנת 1987.

בצוואתה הורישה למילר ולרעייתו את יתרת המניות במפעל. "הייתי עם אשתי הבעלים היחידים של המפעל", מספר מילר. "חיסלתי את נושא התרופות שכבר מזמן לא הכניס כסף והתמקדנו בתחום הדייסות לתינוקות. לחברה היה מוניטין כיצרנית דייסות לתינוקות, והיא גם תפסה את רוב השוק בתחום הזה. זו הייתה חברה מאוד משגשגת, והרחבתי את המותג גם לתחליפי חלב אם, מחיות, ביסקוויטים, תה לתינוקות. הצענו סל מלא למוצרי תינוקות. את הדייסות ייצרנו במפעל שלנו בארץ, ואילו תחליפי חלב אם, שהיו תחת המותג רמדיה, יוצרו ונארזו על ידי חברת 'הומנה' הגרמנית. 'הומנה' נחשבה ליצרנית ותיקה מאוד של תחליפי חלב אם והיא ייצאה להרבה מאוד ארצות. המוצרים שלה היו מעולים יחסית לחברות אחרות והיו לה מדענים רציניים. לצערי, בסופו של דבר היא זו שהכשילה אותנו". 
 

בשנת 1999 המחזור של חברת רמדיה היה כ־52 מיליון דולר, ומילר קיבל הצעה מקונצרן היינץ האמריקאי לרכוש את השליטה בחברה. "הם קנו 51%, ובהסכם היה כתוב שבתוך חמש־שבע שנים אעביר להם את יתרת המניות", הוא מספר. "אחרי העסקה רוב המוצרים עברו להיות מיוצרים במפעל של היינץ באנגליה, ורק הפורמולה הצמחית עדיין יוצרה בגרמניה. זה היה פשוט ביש מזל. גם הייתי בתהליך פרישה מהחברה באותה תקופה, גם המוצר הזה היה היחיד שלא עבר עדיין לייצור המפעל באנגליה, וגם בבית המשפט כל מיני מומחים אמרו שטעות כזאת יכולה לקרות פעם ב־100 שנה. ממש באד לאק".

ספר על הרגע שבו התפוצצה הפרשה. 
 

"הייתי אז בן 60, והייתי עם רעייתי וחברים בטיול באוסטרליה לרגל יום הולדתה ופרישתי המתוכננת מהחברה. קיבלתי טלפון, הרגשתי מבולבל מאוד, אשתי בכלל לא הבינה מה קורה. אמרתי לה שחוזרים לעולם אחר, וחזרנו מיד ארצה". 
 

"זו הייתה תקופה מאוד קשה. באופן בלתי צפוי אתה פתאום נופל לתהום כזאת, כשאתה עצמך משוכנע שלאורך החיים נהגת נכון. במיוחד היה קשה להתמודד עם התמונות של התינוקות שעברו לנגד עיני באופן קבוע. כמו כן, היה קשה להתמודד עם העובדה שאנחנו נשפטים, האנשים שלנו סובלים, ואילו את האשמים האמיתיים אף אחד לא רוצה בכלל להביא לדין. זה היה סבל נורא, אבל אני לא רוצה לשים עצמי כקורבן. הקורבנות האמיתיים הם התינוקות והוריהם. בתחילת הפרשה היו גם הרבה איומים על חיי. היו צריכים לשים שמירה בביתי, מכשירי האזנה לטלפון".
 

"הלכתי לפסיכולוגית, היא אמרה: 'בוא תספר לי מה שאתה לא מספר לאף אחד', ואמרתי לה שאין לי דבר כזה. היא נתנה לי ציפרלקס ושלחה אותי הביתה אחרי כמה ביקורים. הרבה לילות לא ישנתי, אבל עם הציפרלקס וכדורי שינה הצלחתי בסוף להירדם".
 

"הייתי מאוד בטוח בעצמי, כי ידעתי שאני עם האמת שלי. החקירה הייתה מאוד מגמתית, והמגמה הייתה להגיש כתבי אישום נגד רמדיה. אלה היו שלוש שנים של חקירות, שפתאום לא מאמינים לך, עושים ממך שקרן. זאת הרגשה נוראית. נדמה לי שכל החיים עשיתי דברים טובים, שירתי בצבא, עשיתי מילואים עד גיל 51, פיתחתי עסק, נתתי עבודה ל־420 משפחות, שילמתי המון מס הכנסה, לא הסתרתי שום דבר, אז למה פתאום אני צריך לעמוד מול חשדות וחקירות כאלה?".
 

"לא אגיד לך שהיה לה קל יותר ממני, אבל היא החזיקה מעמד ועזרה לי מאוד. אשתי באה מגזע מאוד חזק". 
 

"בוודאי, מאוד. הסיכום שלי עם היינץ בחוזה שנערך בשנת 1999 היה שהם קונים את 49% האחוז הנותרים לפי נוסחה שקשורה לתוצאות החברה בעוד חמש שנים. אבל הוגדר גם סכום מינימום שהיה בזמן הקנייה. הפסדתי חלק גדול מאוד מהכסף, אבל זה לא מה שציער אותי. הרבה יותר ציער אותי שכשנה לאחר המשבר היינץ קיבלו את ההחלטה לחסל את החברה בישראל, ושהחברה, שהייתה אז בשיא פריחתה, נסגרה".
 

"כמעט ולא. אולי איזה שניים נפלטו, אבל בסך הכל החברים שמרו אמונים, כי הם ידעו עם מי יש להם עסק. הרבה מהם גם דאגו לנו במשך התקופה הזאת בכל מיני צורות".
 

"התינוקות שנפגעו. במשך כל כך הרבה שנים היה לנו שם של חברה שדואגת לתינוקות ולהורים. היה לנו שירות לקוחות נהדר ומועדון לקוחות מצוין, כל כך היינו טובים בעניין הזה. ופתאום מחברה שכל כך אוהבת תינוקות נהפכנו לאויב של ההורים. כמו כן, זה היה מפעל חיים שרצינו שיהיה לו המשך, 

ופתאום הכל התמוטט".
 

"אשתי נפגשה בהתחלה באופן קבוע עם ההורים, ובאיזשהו שלב, כשנציגי 'הומנה' הגיעו ארצה להתחיל משא ומתן עם ההורים, עורכי הדין ביקשו מאיתנו להימנע מהקשר הזה. שילמנו בהתחלה להורים כדי לעזור להם, שכרנו עבורם גם עובדת סוציאלית, אבל הורו לנו להפסיק את הקשר. חוץ מהאמא שהתקשרה אלי בסוף המשפט, לא היה קשר עם אף אחד אחר".
 

"לפעמים יוצא לי לראות כל מיני פרסומים. כפי שאמרתי כבר, זהו החלק הקשה בכל הסיפור".

 

אנחנו נפגשים בבית קפה במרכז תל אביב, האזור שבו גדל מילר. הוא מוקפד בלבושו ורהוט בדיבורו, וניכר עליו כי הספר הזה מהווה עבורו מעין סיום סופי לפרשה שבאופן רשמי הסתיימה ב־13.12.2013. ביום זה זיכה בית משפט השלום בפתח תקווה את מילר (נאשם מספר 3) ואת מנכ"ל רמדיה, גידי לנדסברגר, שהיו שתי הדמויות הבכירות בפרשה זו, מאשמת גרימת מוות ברשלנות של הפעוט אבישי זיסר, שנפטר כתוצאה מאכילת מזון התינוקות ששיווקה רמדיה בארץ. טכנולוג המזון של רמדיה, פרדריק בלק, הורשע בעברה זו. בית משפט השלום גזר עליו שנתיים וחצי שנות מאסר בפועל ו־13 חודשים מאסר על תנאי. עונשו הופחת בבית המשפט המחוזי ל־15 חודשי מאסר בפועל.
 

לזיכוי של מילר קדמו כאמור שנים ארוכות של דיונים בבית המשפט. בספרו כותב מילר לא מעט על ניהול המשבר מצד כל הגופים. "ברגע שפרץ המשבר, היו בעצם מעורבים בו שלושה גורמים, שניים ענקיים (הקונצרן הבינלאומי היינץ וחברת "הומנה") ואחד קטן יחסית, רמדיה", הוא מספר. "היינץ ו'הומנה' הודו שזו אשמתן המלאה ושזו הייתה שרשרת של טעויות שקשה אפילו להבין אותה. במהלך הייצור של הפורמולה החליטו בחברת 'הומנה' להפסיק להכניס לתערובת ויטמין B1, זאת מתוך הנחה של 'הומנה' שלפיה יש מספיק ויטמין B1 במרכיב הסויה הטבעי.

הם הודו בכך אחרי יממה, אבל פה בארץ כבר הייתה שערורייה שלמה. כולם התלבשו ישר עלינו. על האריזה אומנם כתוב רמדיה, אבל באותיות קטנות היה כתוב שם היצרן. ואז כבר באו בלילה לרמדיה חוקרים עם משטרה, עם טלוויזיה, והתמונות האלה שודרו חודשים. לקחו את המנכ"ל ואת הטכנולוג לחקירות. זה היה שוק גדול".
 

מילר מוסיף ש"גם כש'הומנה' באה והודתה, כמעט אף אחד לא התייחס לזה. קונצרן היינץ כבר שלח לפה משלחת שלמה לניהול משברים, ומאותו רגע גם להיינץ וגם ל'הומנה' הייתה מטרה עיקרית שהמשבר לא יזלוג מחוץ לגבולות ישראל, כי לשניהם היו עסקים רחבי היקף. כל אחד מהם שכר יחצני צמרת והטילו עליהם תפקיד אחד: תעצרו ככל הניתן את הופעת השם שלנו בתקשורת. 'הומנה' גם שילמה פיצויי עתק לנפגעים. ואילו המשטרה והפרקליטות התמקדו ברמדיה ולא עניין אותן מה קרה בגרמניה או בהיינץ".
 

 "בוודאי, אני כועס על הצורה שהפרקליטות והמשטרה ניהלו את זה. 'הומנה' והיינץ עשו מה שטוב להן. עשו חקירה בגרמניה שהסתיימה בכך שפוטרו ארבעה מדענים של 'הומנה' והוטל עליהם קנס, ואילו הציבור בישראל כבר שפט אותנו ועשו מאיתנו פושעים פר־אקסלנס ואויבי הציבור מספר אחת. לכן חשוב לי להסביר לציבור שהאשמה הייתה על 'הומנה' ולא על רמדיה, ושהיינץ ניהלו את המשבר לטובתם והצליחו בכך מאוד". 
 

"מה אני אגיד לך, שהרגשתי טוב? כמובן שהרגשתי טוב. לאורך המשפט השופטת הייתה פוקר פייס. לא יכולתי לדעת לאיזה כיוון זה הולך ומה יהיה הסוף. חשבתי שמגיע לי לצאת זכאי, והתרגשתי מאוד כשיצאתי זכאי. אשתי חיכתה לי בחוץ, כלתי סימסה לה שזוכיתי, היא התחילה לבכות וככה זה נגמר".
 

למדת איזשהו לקח מהפרשה הזאת?
"אין פה לקח, ואין לי שום רעיון איך הייתי עושה את הדברים אחרת. לאורך השנים בכל פעם הרמנו בדרגה את נושא האיכות, אף פעם לא חסכתי בדברים האלה".
 

"הפרשה הזאת תמיד נמצאת איתי באיזשהו מקום, אבל כן, הצלחתי לחזור לעצמי. החלטתי להפסיק לעסוק בעסקים, לא להיענות לשום הצעה שהציעו לי ופשוט לחיות את החיים".