עבור קברנית מקיבוץ נחשון - המוות הוא חלק מהחיים

"אלה החיים", אומרת יואב, שמתוקף תפקידה כקברנית אחראית על החלקות, מנהלת את כל נושא הקבורה מול המשפחה, אחראית על חפירת הקברים באמצעות טרקטור וקבלנים ומורידה את הארון. בנוסף לשלל עיסוקיה יואב גם אחראית על הנדל"ן בקיבוץ. "כך או כך את מתעסקת בנדל"ן", אני צוחקת, אבל יואב לא מחייכת. זה שש שנים היא האחראית הבלעדית על הקבורה בקיבוץ שבו נולדה, וכבר לא סופרת כמה אנשים ליוותה בדרכם האחרונה. "על הקבורה עצמה אני מוכרחה לומר שזה אף פעם לא היה לי מוזר, ומעולם לא נכנסתי לסוג של הרגל", היא מספרת. "עד היום כל הלוויה היא הלוויה. אצלנו קוברים בארון, ומה שהיה חשוב לי הוא שהטקס יהיה יותר עדין. נכנסתי לתפקיד חודש אחרי שקברו את סבתי החורגת. באתי להלוויה, וזה היה פשוט מגעיל וגס בעיני. יש דברים שנורא חשובים לי: פעם היה נכנס האמבולנס, שם את הארון, והיו מתחילים את הקבורה תוך כדי שהוא עושה רוורס. אף אחד לא שם לב לזה ולי זה מאוד הפריע, כך שהכנסתי הרגלים חדשים, עדינים יותר. אני פוגשת את המשפחה, אני מראה להם איפה אני הולכת לקבור, מסבירה להם מראש איך עושים את זה. קודם כל מניחים את הארון מעל הקבר, מורידים אותו בעדינות למטה, מכסים ואז מתחיל הטקס. לא מדברים עם ארון פתוח. אם מישהו רוצה להביא רב, הוא מביא רב. אם מישהו רוצה להגיד קדיש – זה מה שהוא אומר. כל אחד מחליט מה מתאים לו. הטקס הוא של המשפחה. לא שלי". 
 

במרוצת הזמן, נרקמים יחסים שנעים על הציר העדין שבין החיים למוות. "היה פרופסור מירושלים שצלצל אלי ואמר לי שאשתו מאוד חולה והוא רוצה חלקה", מספרת יואב. "פעם בשבוע הוא היה מספר לי מה מצבה, מספר על התלאות שהוא עובר עם אהובתו. נוצר קשר שבועי ממש. ואז היא נפטרה, קברנו אותה. היה לי עצוב מאוד, אני מודה".
 

יואב נולדה וגדלה בקיבוץ נחשון. במשך 14 שנה חייתה בחו"ל, בלונדון ובניו זילנד, שם נישאה לבחור מקומי, ילדה את בנם הבכור אייזק ועסקה בעבודות מזדמנות. בניו זילנד התאהבה בגינון. כשהייתה בת 34, אחרי הגירושים, שבה ארצה לקיבוץ. במשך חמש שנים עבדה כאשת שיווק וגם הייתה שותפה לתהליך הפרטת מכבסת הקיבוץ. את בן זוגה השני, רועי אלוני, הכירה בארץ, ולזוג נולדו שני בנים: איתמר ואורי. בגיל 42, כשתם פרק המכבסה, הבינה שהיא רוצה להיות הקברנית של הקיבוץ, וכך היה. יכול להיות שהזרעים נטמנו כשהייתה ילדה וקראה את "רומן רוסי" של מאיר שלו. "אני לא יודעת להסביר למה רציתי להיות קברנית", היא אומרת. "אצל מאיר שלו קראתי על הילד שגדל עם הזקנים וקובר אותם בחצר שלו. שם התחילו המחשבות. ביקשתי והיה ברור למדי שלא ייתנו לי להיות הקברנית. למה? כי זה תפקיד של גברים, של מכובדי הקיבוץ כביכול. האחראים על זה היו חברי קיבוץ מיושבים, כאלה מן השורה".
 

"יש הרבה הומור שחור. בהתחלה זה הביך את חברי הקיבוץ והם שתקו. לאט־לאט הם רואים שזו עבודת קודש. ממש כך. להביא אדם למנוחה אחרונה בצורה מכובדת ועדינה זה חשוב מאוד לדעתי". 
 

לא רק בקיבוץ עמדו משתאים מול הקברנית. "אישה קברנית?" שואל הרב דוד סתיו, יו"ר ארגון רבני צהר. "אין מניעה עקרונית שאישה תהיה קברנית. בפועל נשים עוסקות בעיקר בטהרה ובקשירת התכריכים לנשים. יש כמה סיבות לכך שנשים לא עוסקות בצדדים אחרים של הקבורה: האחת – משום שבמסורת בכלל נשים היו ממעטות ללכת לבתי קברות. השנייה – כנראה כתוצאה מטעמי צניעות. יש צורך בצניעות ובהפרדה יתרה בין נשים וגברים בבית הקברות. השלישית – הקושי הפיזי".
 

ההתמודדות של יואב עם סוגיית המוות הפכה מוחשית יותר במהלך מבצע צוק איתן, כאשר בנה אייזק נכנס לעזה. "בחיים לא דמיינתי שיהיה לי ילד במלחמה", היא מספרת. "זה כל כך לא קשור אלי. איכשהו קרה שהמפקד שלו, רועי פלס ז"ל, נהרג לידו שני מטרים ממנו. פגע בו טיל ישיר. מאותו רגע היינו צריכים להתמודד עם מוות מבהיל, קרוב. כשאייזק היה בעזה, לא יצאתי מהבית. עניין המוות נראה לי אחר לגמרי. הקבלה שלי, ההבנה שלי - הכל השתנה. דפקו לי בדלת ופחדתי לענות מרוב בהלה. זה היה סיוט. חשבתי שאני חייבת להפסיק להיות קרובה למוות ודי להיות קברנית. פחדתי מזה בפעם הראשונה. אמרתי לעצמי: במה את מתעסקת? תתרחקי מזה. אני חושבת שזה שאני מקבלת את המוות מאוד השפיע על אייזק, שינה לו את מסלול הצבא והחיים, עזר לו בשיחות שלנו. אם אתה חי היום, סימן שמישהו רצה שתמשיך לחיות. אבל זה שאני קוברת לא אומר שאני מבינה דבר וחצי דבר על האובדן הזה. שתי האמהות המנטליות שלי - אשתו של אבי ואמא של בעלי לשעבר, שאליה גם הייתי מאוד קשורה - נפטרו בזו אחר זו לפני שנתיים ושלוש. אולי זה עזר לי להתמודד עם זה. החסר שאדם אהוב משאיר אחריו לנצח הוא חלל שהוא בתוך הנשמה שלך ואת צריכה להתמודד איתו, להשלים עם זה שהאדם איננו. אצלי החלל גדל".
 

"בכל הלוויה אני בוכה, איפשהו בצד, כשאני שומעת את מה שאומרים על האנשים. אני מכירה אותם רק אחרי שהם מתו, מתוך מה שאומרים עליהם. אני חושבת שזה לא סתם שאני קוברת. אני מחפשת את המקום העצוב הזה, את האופציה להרגיש את העצב הזה, כי זה עצוב נורא. פרידות הן עניין חזק. פעם הייתי הולכת לראות פרידות של אנשים בנתב"ג, הולכת ומסתכלת עליהם. אולי זה קשור". 
 

"בטח. בכל הלוויה אני אוספת ארבעה צעירים מהקיבוץ, שהם אלו שמורידים את הארון ומכסים אותו. בסוף אני שמה את השלט עם השם של האדם. זה המקום הסופי שלו. מפה הוא לא יזוז. אני מנסה לגרום לכך שעבור המשפחה, בית הקברות לא יהיה דבר נורא או מפחיד. הכל עם הרבה מאוד כבוד. יש בזה כוח וקשה לי להסביר לך איך. אנשים פוחדים מבית עלמין, מהלוויות, מגופות, ממוות, מאמונות תפלות. אני כביכול לא פוחדת. אני שם".