הקצין שלכד את קונטאר: "המחבל הזה היה פחדן גדול"

פיגוע הטרור בנהריה, שהתרחש ב–22 באפריל 1979, נצרב לנצח בתודעה הציבורית של עם ישראל, כמו פצע פתוח שמסרב להגליד. ארבעה מחבלים הצליחו לחדור דרך הים אל החוף הצפוני בעיר, חמקו בחסות הלילה אל בתי המגורים הסמוכים, רצחו בדרכם את השוטר אליהו שחר ולקחו איתם באיומי נשק את דני הרן ואת בתו בת ה–4 עינת. עד לשעות הבוקר ניהלו המחבלים קרב יריות מול כוחות צה"ל. רק כאשר הפציעה השמש הם נכנעו, לא לפני שרצחו באכזריות את שני בני הערובה. 
 

עוזר, אז מ"פ צנחנים, היה הראשון שהגיע לזירת האירוע. יחד עם חייליו הוא פתח באש על המחבלים, ריתק את קונטאר ואת שותפיו אל הסלעים ומנע מהם לברוח. במשך שנים קרא וצפה באין ספור ראיונות של לוחמים ושל קצינים לשעבר, המגוללים כיצד לחמו לכאורה מול המחבלים, דוחקים לאחור עד טשטוש מוחלט את חלקה המכריע והמרכזי של כיתת הכוננות בפיקודו. עד עתה מילאו הלוחמים את פיהם מים, אף על פי שהגעתם המהירה סיכלה את משימתם של המחבלים להעביר בני ערובה ללבנון לצורכי מיקוח. 
 

 

כעת, חודש לאחר הסיכול הממוקד ברב המחבלים קונטאר, שב עוזר לאותן שעות ארוכות על החוף, מספר על ההתלבטויות שליוו את קרב היריות ובוחן את השפעתו על חייו. "כל מי שנכח באותו לילה בנהריה, יזכור אותו תמיד", הוא אומר, "ההצלחה של המחבלים לחדור לישראל מתחת לאף של חיל הים, והרצח הנורא, הפכו את הקרב לאירוע מעצב. הייתה דרמה גדולה מסביב, אבל גם המון חוסר בהירות, היעדר מודיעין ובעייתיות בתקשורת בין המשטרה לצה"ל". 

אלה הסיבות לכך שלא חיסלתם באותו לילה את קונטאר?
"לא יכולנו לדעת בוודאות כמה מחבלים יש וכמה בני ערובה הם מחזיקים. במהלך הלילה התלבטתי כמה פעמים אם יהיה נכון להסתער עליהם, אבל בדיעבד טוב שלא פעלנו כך. אם בטעות הייתי הורג בן ערובה, זה היה יושב על המצפון שלי לנצח. בנוסף, העובדה שקונטאר נשאר בחיים והפך לקלף מיקוח אפשרה למדינה להחזיר את גופות החיילים אלדד רגב ואהוד גולדווסר. לו הייתי צריך לחזור לאחור, הייתי נוהג היום בדיוק אותו הדבר". 

"לא נפגשתי איתה מעולם. ואם הייתי רואה אותה, מה הייתי אומר לה? שמילותיו האחרונות של דני נבעו מהניסיון להציל את עינת? שהסגן שלי חזה במו עיניו ברצח של בתה?".
 

"הגיע למחבל הזה למות. המוות שלו מבחינתי הוא סגירת מעגל, גם אם נעשתה באיחור". 

ביום שישי בבוקר, כ–45 שעות לפני הפיגוע, הוכרזה כוננות בפיקוד הצפון בשל חשש לחדירה של מחבלים. פלוגה א' של גדוד הצנחנים 450 מבית הספר למ"כים נשלחה לפעילות בט"ש, שכללה סיורים והצבת מחסומים ומארבים לאורך הגבול, מראש הנקרה מזרחה. חלק מהפלוגה, בפיקודו של עוזר, התמקמה בשלומי, לא רחוק ממפעל הבשר של זוגלובק. ביציאה מהיישוב הקימה הפלוגה מחסום, ובסמוך אליו נערך כוח כוננות שמנה 12 חיילים. 

השבת הייתה רגועה, ללא פעילות חריגה, עד שלפנות בוקר נעצרה ליד המחסום ניידת משטרה. בין אחד החיילים, גדי, לבין השוטרים התפתחה שיחה שגרתית, שהופרה בעקבות דיווחים בהולים בקשר המשטרתי על יריות בנהריה ועל השערה שמדובר במחבלים. 
 

 

"גדי שמע את הדיווח ממש במקרה והפגין ראש גדול כאשר הציע לשוטרים לגשת לכוח הכוננות שהיה ערוך להזנקה מיידית", משחזר עוזר את תחילתו של הלילה הארוך, "משום מה השוטרים לא עצרו אצלנו והמשיכו בדרכם, וגדי היה זה שדיווח לפלוגה על מה ששמע. הקפצתי את כוח הכוננות ושלחתי אותם לנהריה במשאית ובנגמ"ש, ובלי לדעת אם מדובר באירוע אמת. בדרך יצרתי קשר עם החטיבה המרחבית, אבל אף אחד מהם לא קיבל דיווח על חדירה של מחבלים. המשכתי לנהריה מתוך מחשבה שמקסימום זו תהיה קריאת שווא". 
 

המ"פ עוזר והחיילים התייצבו בנהריה תוך כעשר דקות. הציר הראשי, שדרות הגעתון, החוצה את העיר, היה שומם. הם התקדמו לכיוון הים, ובקצה הכביש הבחינו בניידת ובקצין משטרה. "שאלתי אם אכן יש מחבלים, והוא הפנה אותי ימינה לכיוון החוף. השארנו את המשאית ואת הנגמ"ש ורצנו לשם ברגל כמו מטורפים". 
 

"היה שקט מוחלט, אבל תוך כדי ריצה ראינו מרחוק ארבע דמויות רצות לכיוון החוף. הדמויות התקרבו אל הסלעים שעל שפת המים ועדיין לא היה ברור אם מדובר במחבלים או באזרחים. הוריתי לחיילים לא לירות והרמתי באוויר פצצת תאורה. הדמויות התכופפו מאחורי הסלעים ומטח של כדורים נורה לעברנו. נשכבנו על החול, השבנו אש והתכוננו להסתערות. לפתע התרומם ראש מעל הסלעים ומישהו צעק בעברית 'אל תירו, אל תירו, יש כאן בני ערובה'. רק אחר כך הבנתי שמדובר בדני הרן". 

"לא, היה חושך מוחלט. ראיתי רק צללית של ראש ושמעתי קול". 

עוזר ירה פצצת תאורה נוספת וזיהה לצד הסלעים סירת גומי עם מנוע. הוא הבין כי ללא כלי השיט יימנע מהמחבלים לברוח בחזרה לים, ופקד על שני חיילים לירות לכיוונה. תוך שניות חוררה הסירה ונותרה על החוף ללא אוויר ועם מנוע מנוקב". 

"קודם כל ידעתי שהרסנו להם את אמצעי המילוט ושאין להם לאן לברוח. מאחר שלזירה לא הגיעו עדיין קציני צבא בכירים, והכוח שלי היה מיומן בקרבות אך לא בעימות מול מחבלים עם בני ערובה, העדפתי לרתק אותם בתחילה לסלעים עד שנחליט על דרך פעולה".

החוליה שיצאה מצור בלבנון לכיוון ישראל מנתה ארבעה מחבלים מהחזית לשחרור פלסטין - מפקד הכוח סמיר קונטאר בן ה–16, אחמד אברס, מוחמד עלי ומאג'יד חסן. רגע לפני שיצאו למשימתם, הכינו המחבלים צוואה, ואחר כך הצטלמו כשהם לוחצים ידיים ואוחזים בתת–מקלעים וברימונים. 

ההפלגה בסירת הגומי ארכה ארבע שעות, עד שנעצרו סמוך לחוף הדקל בנהריה. בתחילה ניסו המחבלים לפרוץ לאחת הווילות ליד הים, אולם הבעלים אמנון סלע ירה עליהם מנשקו האישי. למקום הוזעקה ניידת, אולם כאשר הבחינו הארבעה בשוטר אליהו שחר יוצא ממנה בנשק שלוף, הם ירו לעברו והרגו אותו. 
 

לאחר שמשימתם הראשונה סוכלה, המשיכו המחבלים בדרכם עד שהגיעו לבניין בן שלוש קומות ברחוב ז'בוטינסקי 61. הם בעטו באחת הדלתות בקומה הראשונה, והדייר צ'ארלי שפירא יצא עם אקדח והצליח לחסל את המחבל מאג'יד חסן. קונטאר וחבריו נכנסו לדירה ממול ובאיומי נשק הורו לדני הרן, שאחז בעינת והיה בדרכו למקלט, להתלוות אליהם. סמדר ויעל בת השנתיים התחבאו בבוידעם, אולם שם אירעה טרגדיה נוראה. יעל נחנקה למוות בשוגג במהלך ניסיונה של אמה להסות את בכיה. 
 

לאחר שתפסו שני בני ערובה, נמלטו קונטאר ושני המחבלים אל הים, שם התגלו על ידי עוזר וחייליו. בעוד מפקדי פלוגה א' תרים אחר דרך פעולה, נשמעו לפתע יריות מכיוון בתי המגורים שליד החוף. "הבנתי שאלה מתנדבים במשמר האזרחי וצעקנו להם שיפסיקו, כי אנחנו שוכבים לא רחוק מהם על חול ויש בני ערובה בידי המחבלים", נזכר עוזר, "זה נשמע כמו הפלנגות בלבנון. פשוט פתחו חלונות וירו. לא היה עם מי לדבר, כי המפקדים הבכירים עדיין לא הגיעו, וגם לא היה קשר עם המשטרה". 
 

כשאזלה לאזרחים התחמושת ופסקו היריות, חזרו עוזר וסגנו יהודה ימאי אל הכביש כדי לתכנן כיצד לאגף את המחבלים. באותו רגע עצר לידם ג'יפ צבאי ובו שני קציני מילואים מחטיבת החוף. "רציתי לאסוף מודיעין והחלטתי לנצל את עמדת הפרוז'קטור הקטנה של חיל הים, שנקראה יונית. היא הייתה ממוקמת על החוף מדרום לסלעים, ובשלב הזה החלה להאיר אותם. במקביל, ימאי ואחד הקצינים צעדו בתוך המים, כשהזרקור מאיר מאחוריהם ומסנוור את המחבלים. כשהם חזרו אחרי כמה דקות, שמעתי מימאי סיפור מחריד. הוא הגיע כחמישה מ' מהסלעים וראה את דני, שעמד גלוי יחסית, ואת עינת שהייתה מופרדת ממנו. ימאי שמע שהילדה בכתה, ואחד המחבלים הכה אותה בכוח עם הנשק, והראש שלה נחבט בסלעים. הוא ירה לכיוון שלהם, הרג אחד מהם ופצע את קונטאר בכתף. באותו רגע הקצין השני הפנה את תשומת לבו לכך שהמחבלים לובשים חגורות נפץ ולכן הם זזו לאחור". 
 

 

לאחר שחיסל את מוחמד עלי ופצע את קונטאר, חזר ימאי מזועזע לפלוגה, וגילה שלחוף הגיעו סוף–סוף גם קציני צבא בכירים. הוא סיפר להם על הילדה שנרצחה ועל כך שהמחבלים עדיין פעילים. 
 

"ואז קרה משהו מדהים", אומר עוזר, "במקום לתכנן כיצד לתקוף את המחבלים, עמדו מפקד חטיבת החוף ומפקד החטיבה המרחבית 300 והתווכחו למי שייכת הגזרה, ומי אחראי על האירוע. אמרתי להם שהוויכוח חסר טעם, כי ממילא הכוח היחיד בשטח הוא שלי, וביקשתי שיגידו לי איך להמשיך. הם החליטו להזניק למקום את לוחמי סיירת גולני, שמיומנים בלחימה בתנאים כאלה, אבל לא הצליחו ליצור איתם קשר. הסיירת כאילו התאדתה. רק אחר כך התברר שהלוחמים היו במסיבת שחרור". 
 

לקראת השחר הציעו המפקדים לעוזר לעלות על הנגמ"ש ולהסתער איתו על המחבלים. בעוד הוא וחייליו התארגנו למשימה, הגיעו לזירה לוחמי סיירת גולני. באותו רגע הרים קונטאר את ידיו והתרומם מאחורי הסלעים. הוא רכן עם ברכיו על החול ולא אמר מילה. 

במהלך השנים השתדל עוזר לא לעקוב יותר מדי אחר קונטאר ושותפו שנותר בחיים, אחמד אברס, שהשתחרר מהמאסר בשנת 1986 במסגרת עסקת ג'יבריל. רק פעם אחת מאז אותו לילה הוא חזר שוב ביוזמתו אל החוף בנהריה. "אחרי חודש הגעתי לזירת הפיגוע לבדי. הסתובבתי על החול, הסתכלתי על האזור שבו שכבנו מול הסלעים, בדקתי את האיגוף שימאי עשה כדי להגיע למחבלים, ובעיקר ניסיתי לעכל את מה שעברנו. תהיתי אם אפשר היה לעשות משהו אחרת כדי להציל את חייהם של דני ועינת". 

"השאלה שתמיד מנקרת לי בראש, במיוחד לאחר השחרור של קונטאר, היא האם היה נכון יותר להסתער על המחבלים ולחסל אותם. מאוד קל להשיב היום בחיוב לאור העובדה שבסופו של דבר קונטאר רצח את בני הערובה בדם קר. אלא שעד לרגע שבו הוא נכנע חששנו שהוא מחזיק באזרחים נוספים, למעט דני ועינת. גם עכשיו, כחודש אחרי שהוא חוסל, אני באותה הדעה. נהגנו בשיקול דעת. עם זאת, יש לי עדיין כמה שאלות פתוחות. למה השוטרים שהגיעו למחסום בשלומי לא הזעיקו אותנו אף על פי שהתבקשו לעשות זאת? מדוע המשטרה לא הודיעה לצבא על החדירה? איך קרה שלחיילי גולני לקח כמעט לילה שלם להגיע? ולמה לא הוגדרו במפורש גבולות הגזרה של החטיבות המרחביות? יש סיכוי שהיום פיגוע כזה היה מסתיים אחרת". 

"היום, כשהעם שלנו למוד פיגועי התאבדות, אני יודע שהוא היה פשוט פחדן גדול. אי אפשר לחשוב אחרת על אדם שרוצח ילדה בת 4 ואחר כך נכנע. בשום שלב באותו לילה לא חשבתי שזו תהיה התוצאה. שיערתי שהוא יהרוג את בני הערובה וינהל קרב עד מותו או ישחרר אותם וייכנע". 

"הייתה שנייה אחת שבה העיניים שלנו נפגשו. ראיתי נער צעיר עם שפם, שנראה מותש ומבוהל. אחר כך לקח אותו קצין האג"ם של הפיקוד, יוסף מישלב, לימים האלוף הדרוזי הראשון בצה"ל, והוא זה שתחקר אותו ראשון ליד הבית של משפחת הרן".  

"המחבל הזה היה פחדן ושקרן, וטוב שהוא חוסל. ברגע שדני צעק שיש בני ערובה, הפסקנו את הירי. אין סיכוי שהוא נפגע מאש כוחותינו. לאחר הפיגוע התקיימו שני תחקירים, אחד בפיקוד הצפון ואחד בקריה בתל אביב, ובשניהם נקבע שקונטאר היה זה שירה בדני בגב פעמיים". 

מאז השתחרר מצה"ל עשה הרצל עוזר דרך ארוכה במשק הישראלי. הוא שימש ככלכלן בבנק ישראל, כמנהל שיווק בחברת סוגת, כמנהל מטה השיווק וכמנהל המכירות בעלית וכמנכ"ל של חברת הקוסמטיקה קרליין. לעולם התקשורת ולחברת בזק הגיע אחרי קדנציה כמנכ"ל רשת המזון שקם. 

בתפקידו כסמנכ"ל לשיווק, מכירות, שירות ופיתוח עסקי בבזק תיקן עוזר את מדיניות התעריפים הידועה לשמצה, ייסד את מערך הגלישה האינטרנטית, היה ממקימי חברת הלוויין YES, וביצע את רכישת וואלה!. משם הוא עבר לתפקיד מנכ"ל מפעלי המלט נשר, לאסם, ואף ייסד והוביל את AllJobs, אתר הדרושים הגדול בישראל. אלא שעוזר תמיד ייזכר כמנכ"ל חברת HOT, תפקיד שמילא מסוף 2008 עד תחילת 2014. 
 

"את HOT רציתי לנהל עוד לפני שהוקמה, בימים שבהם היו שלוש חברות כבלים: תבל, מת"ב וערוצי זהב. למעשה YES הוקמה כדי ליצור תחרות ולמנוע מהשלוש להיכנס לעולם הטלפונים, ורק ב–2005 הן אוחדו לחברה אחת תחת המותג HOT. ניהול HOT היה שיא בקריירה שלי. לקחתי חברה בהידרדרות, עם רמת שירות ירודה, שהייתה חברת התקשורת מספר ארבע בארץ, והפכתי אותה למצליחה, לרווחית ולמספר שתיים בענף". 

"מאז שנכנסתי לתפקיד השירות השתפר באופן הדרגתי. הכנסנו ממירים חדשים, שיפרנו את עבודת הטכנאים ומיפינו את כל הלקוחות והבניינים. לא הייתי רוצה להיכנס למה שקורה היום בחברה, אבל אני מניח שנעשו פעולות מסוימות מתוך כוונה טובה. בטווח הקצר השירות שוב נפגע". 
 

עד אפריל 2015 שימש עוזר כיו"ר דירקטוריון HOT ופרש כדי להתרכז ב־AllJobs, בשתי חברות הסטארט–אפ שהקים, בהתנדבות כיו"ר חבר הנאמנים של המסלול האקדמי במכללה למינהל בראשון לציון ובבית איזי שפירא ברעננה, ובעיקר בחברה החדשה JINI, שתשמש כמועדון לקוחות לתיירים ולעולים חדשים מצרפת.