עד ראשית שנות ה־70 הייתה פרשת "עסק הביש" כמעט בגדר תעלומה, כשהצנזורה מנעה במשך שנים רבות פרסום פרטים רבים על הפרשה. אחת ההדלפות הראשונות בפרשה הייתה דווקא מקורית, בעלת ממד פואטי־לירי. ב־12 בפברואר 1955 פרסם נתן אלתרמן בטורו השבועי בעיתון "דבר" את המקאמה "הדף הפתוח" על חשיפת חברי רשת הריגול במצרים.
"ישראל, רוחקים והולכים המשפט ועשן העולה
אך הדף - עוד פתוח הוא תחת ידך.
דף אשר לצעירי יהודי גולה
שבאו שעריו של מוות בעדך.
עוד פתוח הדף, ועינו צופיה דוממה...
משום ככה אולי הוא תוהה בשמעו...
כי חרפה היא שכך נשפך דם יהודי...
הוא שומע כזאת והסבר אינו שואל...
כי ידך - היא הייתה בהם בין המצרים...
עוד פתוח הדף, הוא שותק...
אך מתוך שתיקתו...
הוא שואל אם היה זה ראוי ונחוץ
שיגיעו דברים לידי כך..."
אלתרמן יותר מרומז לכשלים שהיו וממשיך לשאול ולהאשים בשם "הדף":
"הוא שואל - ועמו לו גם אנו נדרוש
אם אמנם אין עלינו ליתן את הדין
על מידת קלות יד ומידת קלות ראש
שצמחו את הסבך המופרך ומדהים"
ולסיום גם דורש אלתרמן הסבר וחקירה:
"עוד פתוח הדף...
לא תשובה מבקש הוא כי אין זה טיבו,
אך דורש הוא אולי מסקנה מעשית.
איך היה הדבר, איך? יוסבר ההבדל
בין אותם קצוי־עול וקצוי־אחריות
לבין פחז אשר מקצה?...
כך שואל זה הדף.."
טורו של אלתרמן היה אז בבחינת "מדורת השבט" של המנהיגות הישראלית, ובאמצעותו לובנו גם הסוגיות המרכזיות בהתנהלות ההנהגה. "הדף הפתוח" קרע במידה רבה את מסך הוודאות מעל הפרשה שהייתה עדיין בחיתוליה. רק שבועיים קודם לכן, ב־31 בינואר 1955, הוצאו להורג בקהיר שניים מ"אסירי ציון" במצרים שנעצרו על רקע אירועי "עסק הביש": ד"ר משה מרזוק ושמואל עזר ז"ל.
אלתרמן היה מיודד מאוד עם בנימין גיבלי, אז ראש אמ"ן. אך לפי הסופר והעיתונאי שבתי טבת ז"ל, היה אלתרמן מקורב עוד יותר לנחמיה ארגוב, מזכירו הצבאי של ראש הממשלה (שרת, ולפני כן ואחריו גם בן־גוריון). ארגוב הוא ככל הנראה זה שתדרך את אלתרמן במפורט על ההתרחשויות מאחורי הקלעים סביב "עסק הביש" כשבוע לפני פרסום הטור, כולל על הקמת ועדת אולשן־דורי, שקיומה החשאי מודר מרבים, כולל רוב שרי הממשלה.
הדלפה זו לאלתרמן, לוותה בהמשך בהדלפה נוספת לכתב המדיני של "למרחב", שפרסם מאמר על ועדת אולשן־דורי, והמאמר קורא להדחתו של לבון. טבת כותב בספרו "עונת הגז", כי ההדלפה בוצעה על ידי איש אמ"ן בשמו של גיבלי על מנת להכפיש את לבון. אלא שכבר בשלב זה חשוב להבהיר כי צדיקים רבים אין בפרשה הזו. הייתה זו מלחמת הכל בכל. לעומת זאת, קורבנות אמיתיים וקורבנות בעיני עצמם היו וישנם בשפע.
רק 22 שנה לאחר ההוצאה להורג, באפריל 1977, כחצי שנה לפני ביקורו ההיסטורי של סאדאת, הועלו גופותיהם של מרזוק ועזר לארץ ונקברו בטקס ממלכתי צבאי בהר הרצל בדרגת סא"ל.
לפני כשבועיים ב־ח' בשבט, התקיים בהר הרצל טקס האזכרה השנתי לזכרם בהשתתפות קציני וחיילי חיל המודיעין, בני המשפחות ועשרות בני נוער. גם הפעם לא היה שם אף נציג בכיר של מדינת ישראל. גם 61 שנה אחרי שמסרו נפשם למען המדינה, מדינת ישראל לא לגמרי זוכרת.
רשת הריגול
ראשיתו של "עסק הביש" ברעיון מבצעי־מדיני, שמתחיל להתגלגל ב־1951 אצל בנימין גיבלי כראש ממ"ן ובבסיסו עמדה החלטה להקים רשת ריגול של יהודים מצרים, שתוכל לפעול בשירות המודיעין הישראלי בעת מלחמה, שכן קיים חשש מסבב לחימה נוסף.
ב־23 ביולי 1954, על מדרגות קולנוע "ריו" באלכסנדריה, הפך מבצע סוזנה ממבצע חשאי שכלל גיוס של שמונה צעירים יהודים בני קהיר ואלכסנדריה (ביניהם אישה אחת, מרסל ניניו) למטרת ריגול, להסתבכות ולמעצרים, למשפט ול"עסק הביש" על כל השתלשלותו והסתבכויותיו: התפטרות שר הביטחון לבון, הדחת ראש אמ"ן גיבלי ובהמשך חזרתו של בן־גוריון מהמדבר, פרישתו של שרת והשלכות פוליטיות נוספות שהתפתחו ל"פרשת לבון".
הפעולה שנכשלה ב־23 ביולי 1954, הייתה הפעולה השלישית בסדרת פעולות שנועדה לעורר אי־יציבות במצרים, במטרה לסכל הסכם בריטי־מצרי לפינוי התעלה. לשם כך נקרא במאי 1954 ד"ר מרזוק, ראש התא בקהיר, לפגישה בפריז עם מפקד יחידה 131 בן צור שסירב לבצע את הפעולות, והזהיר מהשלכותיהן הקשות. לאור זאת, החליט בן צור להפקיד על המבצע את אברי אלעד. אלעד, שהודח גם מהפלמ"ח וגם כקצין בצה"ל, הורד בדרגה וישב במאסר לאחר שהיה מעורב במספר מקרי גניבה. למרות הכתם הכבד הוא גויס מחדש לצה"ל על ידי מפקד יחידת 131 ומיד מונה כמפקד על הרשת. בידיו גם הופקדו ובדיעבד גם הופקרו, חייהם של חברי הרשת והמבצע כולו.
הקרבה, ציונות, שרלטנות, חובבנות, כשל מבצעי, בגידה, הטיית עדויות, זיופי מסמכים, שקרים ונטישה, מוות ופאזל של טרגדיות, האשמות ותככים, מערכות יחסים עכורות, התחמקות מאחריות, ועדות חקירה, חשאיות לצד הפקרת חיילים בכלא: זהו על רגל אחת סיפורו של "עסק הביש".
מתנערים מאחריות
על אף שהיה מפקדו של ראש אמ"ן גיבלי, התנער הרמטכ"ל דיין מאחריות לאירועים בטענה כי שהה בזמן זה בחו"ל לתקופה של חודש. ראש אמ"ן, שהודח מתפקידו אך לא הודח מצה"ל, המשיך למלא תפקידים בכירים מאוד ואף הומלץ על ידי דיין לקבלת דרגת אלוף. מספר אנשים מעידים שבנימין גיבלי, ששתק פומבית במשך השנים, אמר מפורשות כי "דיין נתן את ההוראה".
גיבלי אומנם סירב לדבר בפומבי, אך שתי עדויות חשובות בנושא נרשמו מפי שניים שנשכרו לחוד לכתוב את הביוגרפיה שלו: החוקר והעיתונאי אריה קרישק והחוקר בעז אפלבאום. שני הספרים שהיו בשלבי כתיבה מתקדמים נגנזו על ידי גיבלי ורעייתו, וספק אם אי פעם יתפרסמו. שניהם מעידים באופן נחרץ שגיבלי אמר להם כי הרמטכ"ל דאז, דיין, ידע על ההנחיה והיה שותף לה בלי לעדכן את שר הביטחון.
"לא אסלח למשה על שסיבך אותי עם התאריכים... הוא זה שנתן את ההוראה ואני שתקתי במשך השנים והוא תקע לי סכין בגב. לא סתם סכין, שברייה...", היה הציטוט המדויק. כצפוי, לעדות זו קמו מתנגדים ובראשם פרופ' מיכאל בר־זוהר. כמו כן, האשמות רבות והכחשות ואף "קרבות" בין המומחים והפרשנים, אלא שאמת אחת עדיין אין. גם 61 שנה אחרי.
רוברט דסה, אחד משלושת אסירי "עסק הביש" שעדיין נותרו בחיים, אומר באצילות יוצאת דופן: "אין לי טענות נגד המדינה. יש לי טענות נגד אנשים שהיו שם. אלו שהתחמקו מאחריות והפקירו אותנו בכלא". אחד מהם הוא משה דיין ז"ל. דסה מספר כי בפגישתם הראשונה של משוחררי קהיר ב־1968 עם שר הביטחון משה דיין (שהיה הרמטכ"ל ב־1954), מיד לאחר הגעתם ארצה לאחר 14 שנים בכלא, אמר להם האחרון: "כמעט ויתרתי עליכם כי רציתי להיפטר מהאסירים הערבים. החורף התקרב וזה היה עולה כסף רב להחזיק אותם".
ואכן, אלמלא אלוף מאיר עמית, אז ראש המוסד, ספק אם היו משתחררים גם הפעם. על דבריו של דיין, מספר דסה, לא הגיבו המשוחררים: "היינו עדיין תחת הלם השחרור". הפגישה הזו עם דיין התקיימה לאחר שבן־גוריון, אז ראש ממשלה לשעבר, אמר־לחש להם בפגישתם המטרידה עמו בשדה בוקר: "מישהו הסגיר אתכם, מכרו אתכם". גם כאן הם לא שאלו יותר מדי שאלות, ובן־גוריון לא הוסיף דבר.
כעת מתברר כי גיבלי התחמק מאחריות גם בפגישה האחת והיחידה שקיים עם אסירי "עסק הביש". אלא שלהם הוא אמר דבר אחר: "לבון נתן את ההוראה". רוברט דסה מתאר כאן את הפגישה שהתקיימה בינם לבין גיבלי בראשית שנות ה־70, לאחר שרעייתו של גיבלי יזמה אותה באירוע יום העצמאות אצל מאיר עמית. עד אז לא נטל גיבלי חלק באף לא אחת מהפגישות הביטחוניות שהתקיימו עמם וייתכן כי הורחק.
בפגישה, שהתקיימה בדירתו של דסה, נכחו רק חלק חברי הרשת. דסה מספר שהפגישה הייתה מאוד מאכזבת מבחינתם, מכיוון שגיבלי בעיקר רצה לשמוע על חוויית הכלא ותנאי המאסר, אך התחמק מכל שאלותיהם. "הוא אמר שהוא לא הכתובת לשאלות וכי הוא עצמו היה קורבן", מספר דסה.
גיבלי הלך לעולמו ב־2008, ומהמעורבים ב"עסק הביש" נותרו רק מעטים בחיים. שבע ועדות בדיקה/חקירה הוקמו מאז 1954 ועשרות מחקרים וספרים נכתבו ופורסמו על הפרשה, אך עדיין אין אמת אחת על "עסק הביש".
סוגיה מעניינת הנוגעת לסיפור הבגידה של אברי אלעד, "האדם השלישי", שלכאורה היה ברור ומוצק, נוספה השנה. זמן קצר בטרם הלך לעולמו אמר לי אל"מ בדימוס איזי רהב, לשעבר מבכירי יחידה 131 (ובהמשך מפקד שייטת 13 וסגן מפקד חיל הים), שנועד להיות ב־1952 מפקד רשת הריגול במצרים לפני אברי אלעד: "אברי אלעד לא בגד! אני יודע. הוא לא בגד".
רהב, שפרש מיחידה 131 בזעם ב־1953 לאחר שהתריע על הכשלים החמורים בהתנהלותה, נפטר לפני מספר חודשים. מנגד, אלעד הורשע ורוברט דסה מדגיש: "רק מי שאברי אלעד הכיר נעצר, והם ידעו עלינו הכל". דווקא בשל כך, ציון 61 שנה להוצאה להורג, יותר מאשר סיבה לחקירה צולבת בעקבות "מי נתן את ההוראה?", מהווה הזדמנות להוקיר את זכרם של שני "נידוני קהיר" וחבריהם.
זו הזדמנות נוספת לשאול - האם ננטשו אסירי "עסק הביש" לגורלם בכלא הם ומשפחותיהם, והאם זכו ליחס מיוחד מהמדינה לאחר שעלו לארץ? המענה על השאלות הללו מורכב. למרות המכלול הקשה והמטריד של ההזנחה וההתנכרות של המדינה לשליחיה, הרי שעיון מעמיק במסמכים מגלה שכן נעשו מאמצים רבים אך חשאיים לשחררם מהכלא ואף למנוע את ההוצאה להורג.
לצד מסמכי ארכיון רבים מ־1955 ואילך, ישנה עדות של חיים ישראלי ז"ל, העוזר המיתולוגי של שרי הביטחון מתקופת בן־גוריון, שבמכתב מפורט למאיר עמית מ־1989 מונה חלק ממאמצי השחרור שננקטו מול גורמים שונים. על כך מעיד פרופ' אלכס בליי, דיקן הפקולטה למדעי היהדות במכללת אריאל, שבשנים האחרונות ערך מחקר על אופן טיפולה של המדינה בשבוייה לאורך השנים: "מדינת ישראל וראשיה נקטו מאמצים רבים לנסות לשחרר את אסירי 'עסק הביש' אך מאמצים אלו נבלמו על ידי המצרים".
61 שנה אחרי, נותרו בחיים שלושה מ"אסירי קהיר": מרסל ניניו, רוברט דסה ומאיר זעפרן. כולם בני למעלה מ־80, חלקם במצב בריאותי לא תקין, וכולם כואבים וזוכרים הכל ולא שוכחים. לצדם, גם בני המשפחות של חבריהם ושל מקס בינט ז"ל.
רוברט דסה היה אז בן 18. כיום, בן 81 (אב לשלושה וסב לשבעה נכדים), מצבו הבריאותי לא מזהיר, והזיכרונות אינם מרפים. 61 שנה אחרי מתריס דסה: "בארץ התעסקו עם השאלה הלא נכונה: מי נתן את ההוראה? השאלה הייתה צריכה להיות: איזו הוראה ניתנה? אותנו הכינו לריגול, לאיסוף מודיעין. לא לפעולות חבלה...". לדסה וחבריו תרעומת קשה על הממסד ועל ההתחמקות מאחריות ובעיקר על המחיר הגבוה והסבל של המשפחות; ועל כך שכשהגיעו בני המשפחה לארץ כשהוא בכלא, הם חשו כי "החברים בארץ לא חיכו ולא טיפלו".
רוברט דסה פעל במשך עשרות שנים כעיתונאי ואף חזר למצרים ב־1977 לבקר את בני משפחתו. בספר "בחזרה לקהיר" כלל גם ציורים שצייר תוך כדי המאסר והצליח להבריחם מהכלא.
מרסל ניניו הייתה האישה היחידה ברשת. היא בת 86 ומתגוררת כיום בדיור מוגן באזור השרון. מרסל אינה ששה לדבר על הנושא אך בראיונות בודדים שהעניקה גם אצלה בלט המוטו: "נטשו אותנו". גם היא שוחררה רק ב־1968. השלישי מהאסירים שנותרו, מאיר זעפרן בן ה־87, מתגורר כיום בנשר.