איך יתמודד אהוד אולמרט נפשית ופסיכולוגית עם כניסתו לכלא?

הבוקר נסגרו שערי הברזל של כלא מעשיהו ברמלה מאחורי אהוד אולמרט, שכיהן כראש הממשלה ה-12 של מדינת ישראל והורשע בקבלת שוחד בפרשת הולילנד ובשיבוש הליכי משפט בפרשות הולילנד וטלנסקי. על אולמרט נגזר מאסר של שנה ושבעה חודשים, אך כמו כל אסיר אחר, יוכל לקבל ניכוי של שליש מהתקופה בגין התנהגות טובה.

אולמרט, בן 70, ירצה את עונשו באגף 10 של הכלא, אגף מיוחד ששופץ לפני כליאתו, ובו שישה תאים ו־18 אסירים. בכל תא שלוש מיטות, מקלחת, שירותים, ארון לציוד, שולחן, כיסאות וטלוויזיה. במסדרון יש טלפונים ציבוריים והאגף עצמו, שהאסירים בו מופרדים מכלל האסירים בכלא, כולל שירותים נוספים כמו מרפאה, חדר כושר וחדר אוכל לאסירי האגף.

מעבר לקושי הפיזי שמצפה לראש הממשלה לשעבר, הוא ייאלץ גם להתמודד עם קושי נפשי, כמי שניהל את המדינה ונפגש עם שועי עולם וכעת ייאלץ ככל הנראה לחלוק מקלחת ותא עם חבריו לאגף. “החוויה של כל אדם שנפרד מחירותו היא איומה ואפילו אכזרית”, אומר עו”ד ציון אמיר, מי שייצג לא מעט בכירים, ביניהם נשיא המדינה לשעבר משה קצב שהורשע בעברות אונס, ביצוע מעשה מגונה בכוח והטרדה מינית, והשר לשעבר גונן שגב שהורשע בניסיון להברחת סמים, זיוף דרכון והונאה בכרטיס אשראי. “יש להניח שהחוויה של אסיר שהיה מספר פעמים בכלא לא דומה לזה שחווה אותה בפעם הראשונה.

כאשר מדובר באישיות בכירה, כמו ראש ממשלה, זה תהליך שקשה מאוד לשרוד אותו. אני יודע ששירות בתי הסוהר מגלה בנסיבות האלה רגישות גבוהה ודואג הקפדה יתרה על דרכי השמירה והפיקוח, שמא בכירים כאלה יפגעו, חלילה, בעצמם. הגורמים המקצועיים מבינים את הטלטלה שאדם עובר בירידה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. הסכנה קיימת באופן מוחשי. בהתחלה יש בושה, תדהמה וקושי לרדת מרום המעמד לתהומות הנשייה. אבל לאחר מכן אתה משלים ומסתגל לסיטואציה, מבין שהעניין גמור וחתום. הקושי שתעמדו בפניו כעת הוא להסתגל למיטה החדשה. זה כבר לא הבית החמים והנעים ולא האישה שאוהבת ומחבקת. אתה תתקלח, ואולי מישהו יראה אותך. אתה צריך לבשל לעצמך, לסגל מיומנויות אחרות. מפקחים עליך. סופרים אותך ובודקים שאתה ישן בזמן וקם בזמן”.

"אין הנחות"

אולמרט התייצב היום בכלא. עשרות לוחמים של יחידות מצדה ונחשון של שב"ס יאבטחו את הגעתו. כניסתו לכלא היא תקדים בתולדות המדינה מאחר שזו הפעם הראשונה שבה ראש ממשלה בישראל נכנס לבית הסוהר. האם אולמרט יצליח לבצע את המעבר החד ממנהיג לשעבר לאסיר מן המניין?

“לדעתי, אהוד אולמרט יסתדר”, אומר פרופ’ יחיאל קלר, מבית הספר למדעי הפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב. “הוא אדם שיודע לארגן את עצמו מחדש. יש לו גמישות נפשית ויכולת לעבור ממצב למצב. הוא כבר ידע מצבים קשים. יש לו יכולות של עורך דין. אחד הדברים שאפיינו אותו, לפחות עד המשפט, הייתה מעטפת החברים שתמיד הייתה סביבו. השאלה אם תהיה גם מערכת משפחתית שתתמוך בו כעת”.

גם עו"ד אמיר חש שאולמרט ימצא את מקומו בכלא ויסתגל למצב. “בסך הכל אלה אנשים עם כוחות מיוחדים”, הוא אומר. “אולמרט בטוח עובר חוויה נפשית קשה וצער גדול, לו למשפחתו, אבל אנחנו רואים איש מאוד חזק שמנהל מאבק ארוך מול מערכת לא קלה של תביעה ופרקליטות. הוא הוכיח שהוא עמיד, ולכן אני מניח שאחד כמוהו ידע להתמודד ואולי אפילו יצא מחוזק במובנים מסוימים”.

גונדר משנה בדימוס, ד”ר אילי גולדברג, שעבדה בבתי סוהר במשך 35 שנה ומלמדת כיום במכללה האקדמית בית ברל, אומרת שראתה לא פעם קשרים משפחתיים שמתהדקים בזמן המאסר, אבל גם משפחות שמתפרקות אחרי השחרור - תלוי איך משמרים את הקשר בתקופה הלא קלה שהמשפחה עוברת. בכל מקרה האסיר זוכה לליווי נפשי, בלי קשר לזהותו. “אי אפשר להכריח אדם ללכת לטיפול פסיכולוגי, אבל כל אסיר מגיע לפחות לשיחה אחת עם עובדת סוציאלית וזה נמשך במעקבים לאורך זמן”, מספרת ד”ר גולדברג. “כל שבוע בוחנים אם האסיר עובר איזו מצוקה, ואם כן - יש עליו מעקב. סופרים אותו לפחות ארבע פעמים ביום. אם יש שינוי במצב הרוח או דיכאון, העובדים הסוציאליים נמצאים. דווקא בכלא הזמינות של אנשי טיפול היא גבוהה. הרבה פעמים האסירים האלה צריכים את התמיכה הנקייה בארבע עיניים, עם אדם בלתי מעורב. השיחות האלה חשובות כי אתה יכול בשקט, בצורה מכובדת, להתפרק, להתייעץ ולטפל גם בעניינים משפחתיים”.

איך התנהגותו של אולמרט צפויה להשפיע על הסתגלותו בכלא?
“כל דבר שאתה מביא איתך מבחוץ עשוי לעזור או להפריע. אם אתה סימפתי ובעל תקשורת טובה עם האחר, אז סביר להניח שתהיה ביחסים טובים עם הסביבה. אם מדובר באנטיפת ואגואיסט, יהיו תאקלים”.

אין הנחה לראשי ממשלות, נשיאים?
“גם אם נשיא המדינה יתחצף לסוהר, הוא יקבל דוח משמעת. הוא יצטרך להתייצב בפני מפקד בית הסוהר לדין משמעתי. אין הנחיות מיוחדות לגבי האנשים האלה, אבל כמובן כמו עם כל אסיר אחר, אם דברים נאמרו בעידנא דריתחא, הסוהר יכול לא להגיש דוח. יש כאן שיקול דעת. מבינים שאנשים נמצאים פה במצבי רוח. אני נתקלתי לעתים באסירי צווארון לבן שלא הבינו שהם בבית סוהר. הם שכחו שהם מקבלים הוראות והתחילו לתת. אז יבוא אליהם מישהו ויגיד: ‘שמע חביבי, אני מזכיר לך שאתה אסיר’. זה קורה לקצינים בצבא, למנהלים בכירים ולשוטרים שנכנסים לכלא. אלו אנשים שניהלו מערכות ופתאום בא סוהר ואומר: ‘עכשיו תצא מהתא’”.

לטענתה של ד”ר גולדברג, אחד האתגרים המרכזיים שעומדים בפני המערכת הוא להצליח “לשמור על כבוד האדם וחירותו בכלא ועל זכויות האדם”.

“חוויה מכוננת"

אחד האסירים בבית הכלא מעשיהו הוא הנשיא לשעבר קצב, שמרצה את עונשו זה ארבע שנים באגף התורני. לאורך השנים עלו לכותרות קשיי התאקלמותו של קצב, ובהם סירובו בתחילה ללבוש את מדי האסיר, ויתורו לאחרונה על ביצוע בדיקות רפואיות על מנת שלא יצולם במדים, וטענותיו על כך שהוא סובל מהתנכלויות מצד חבריו לאגף. כל אלו נתנו את התחושה שקצב התקשה להשלים עם מעמדו החדש. “אנחנו מופיעים בחודש הבא בוועדת שחרורים, שם אטען את טענותי”, אומר כעת עו”ד אמיר שמייצג אותו. “אני רק יכול להגיד שחוויית המאסר שלו הייתה סבל אחד מתמשך”.

אלא שיש מי שטוענים שהמאסר יכול להפוך דווקא לתקופה של למידה, התחזקות והתפתחות. “דווקא האנשים האלה בדרך כלל יודעים להעסיק את עצמם”, אומרת ד”ר גולדברג, שהוציאה לאחרונה את ספרה “בית סוהר: האתגר בניהול אנשים מאחורי הסורגים”. “יש להם תחומי עיסוק והניתוק הוא לא דרמטי. יש טלפונים, ממשיכים לנהל את העניינים מבפנים. מאסר זו חוויה מכוננת. אין דבר כזה שאסיר לא עובר שינוי. יש אנשים שעברו עברה, כמו כל מיני מנכ”לים, והם לא חוזרים יותר לכלא. הם קיבלו את השוק, יוצאים ומתפקדים כרגיל”.

ד”ר גולדברג מספרת כי יש בעלי מעמד בכיר שהפכו לאסירים ולא פעם החלו ללמד, כתבו ספרים ומצאו דרך חיובית לניצול הררי השעות הפנויות שלפתע עמדו בפניהם.

זו לידה מחדש?
“יש אנשים שהמאסר נותן להם פרופורציות אחרות ויש כאלה שלא. תלוי באופי. אם האסיר מנצל את התקופה נכון, זו יכולה להיות חוויה מצמיחה. הרבה פעמים דווקא בכלא אתה עושה חשבון נפש. השאלה מאיפה אתה מגיע אליו. האם אתה לוקח אחריות או שאתה בא ממקום מתנשא: ‘אני בסדר, וכולם דפקו אותי’. אדם שלוקח אחריות ובודק איפה טעה, היכן החלה הבעיה ואיך איבד את הבושה - דברים טובים קורים לו אחרי”.

אלא שעו”ד אמיר לא זוכר שלקוחותיו שהשתחררו יצאו עם הארה, אלא דווקא עם צלקת. “כל אחד מהאנשים היה מוותר ברצון על התקופה הזאת”, הוא אומר. “זו חוויה פוצעת ושורטת. היא משאירה חריצים עמוקים בנפשו של אדם. אני לא חושב שמישהו יוצא ואומר ‘איזה יופי’. שיטת המשפט לא מאפשרת לנו אלטרנטיבות אחרות, ואנחנו חייבים להסכים שלהפריד אדם מחירותו ולשים אותו כלוא בתא קטן - זו ענישה אכזרית מאוד”.