כל פיגוע ירי, דקירה או מטען חבלה פותחים מחדש את אותו פצע ישן שמסרב להיעלם, ואז חוזרים החרדות והפחדים. אמירה גנץ הולכת מדי פעם לפגישה עם פסיכולוג כדי לאזן את הבלמים.
לפני 20 שנה בדיוק, ב־25 בפברואר 1996, עזב בעלה, פרץ ז"ל, את הבית בשכונת בקעה בירושלים ונסע כמדי בוקר לעין כרם, לבית הספר החקלאי שבו עבד. באותו בוקר עלה לאוטובוס מספר 18 גם מחבל מתאבד, איש חמאס, ובשעה רבע לשבע, בצומת הרחובות יפו ושרי ישראל, הפעיל הרוצח מטען חבלה רב עוצמה. 24 נוסעים נהרגו במקום, שניים נפטרו לאחר מכן. בין ההרוגים היה גם פרץ גנץ בן ה־60.
אבל מי יכול היה להתמקד אז באבלה של משפחה אחת מירושלים. אותם ימים היו עקובים מדם. כעבור שבוע, באותו קו אוטובוס, שוב מחבל מתאבד. הפעם לקח איתו 19 חללים. בדיזנגוף סנטר בתל אביב נהרגו 13 בני אדם. באותם ימים ספרו ברחבי המדינה עשרות הרוגים ומאות פצועים.
“יש לנו שלושה ילדים, הקטן היה אז בן 15, הגדול התחתן חצי שנה לפני האסון", מספרת אמירה. “זו הייתה תקופה מאוד קשה, כי הייתי צריכה להראות לילדים שהכל בסדר, אנחנו נתגבר וכמו שאני אומרת להם עד היום, ‘יש לנו מולדת וחייבים לשמור עליה’. אם הייתה לי נקודת נחמה היא הייתה בעובדה שבעלי, ניצול שואה, זכה להקים משפחה, עם כל החיים הקשים שעבר".
לא הוציא רגשות
פרי גנץ נולד ב־22 ביולי 1935 בעיר רוטנברג שבדרום גרמניה. כשהיה בן 3 אספו הגרמנים את יהודי העיר ושלחו אותם למחנות הריכוז. למזלו, הוא ניצל. הוא התגלגל בין מנזרים בימי מלחמת העולם השנייה עד שהתגלה במנזר בצרפת ומשם עלה לבד לכפר הנוער בן שמן. כבר בכניסה לארץ שינו את שמו לפרץ.
“אמו ואחיו הקטן נרצחו במחנות ההשמדה, ואביו התגייס לצבא הבריטי", מספרת אמירה. “רק אחרי המלחמה, בעזרת חיפוש קרובים, התברר שהאב חי בארצות הברית. בעלי התכתב עם אביו, אבל בקיבוץ שובל, שם חי, לא אפשרו לו לצאת. התפיסה הקיבוצית הייתה מאוד נוקשה. מה היו צריכים? עבודה, זה הכל. המוות של אביו, בתחילת שנות ה־60, שבר אותו. הם אומנם לא יצרו קשר נפשי, אבל בכל זאת הילד רצה לדעת מי הוא היה".
על הימים בזמן המלחמה הוא סיפר?
“בעלי לא היה מאלה שמוציאים רגשות. ביום השואה היה מסתגר בחדר. אני קראתי ספרי שואה, רציתי לדעת מה קרה שם, והוא לא רצה לדבר על הנושא. זו הייתה טראומה בשבילו".
אמירה ופרץ נפגשו בקיבוץ שובל. היא הייתה אז בגרעין נח"ל, הוא ביקש שתעבור לגור שם, היא הסכימה. באחת השיחות הראשונות שאלה - אם היו לו הורים, מה היה רוצה? הוא ענה “ללמוד פסנתר". מאוד אהב מוזיקה, אבל החיים במנזרים ובפנימיות לא אפשרו לו. הוא התגלגל לעסוק בחרטות. “באותה תקופה יותר היה חשוב לעבוד ולא למצות את עצמנו", אמירה מסבירה. “לא היה מושג כזה ‘פינוק’".
לאמירה לא התאימו חיי הקיבוץ, והם עזבו והתגלגלו עד בית הספר האזורי ניסויי בעין כרם, שהציע אז מגורים בזול תמורת עבודה, מה שהתאים ליוצאי קיבוץ. שלושה בנים נולדו לזוג. הם עברו לגור בשכונת בקעה ובשנות ה־90 המצב הביטחוני רק הלך והידרדר. המדינה בערה לפני ואחרי רצח ראש הממשלה, יצחק רבין, בחודש נובמבר 1995.
“אמרתי אז לבעלי, כשאתה הולך לעבודה תמיד תסתכל אחורה, שלא יקרה לך משהו. הוא אמר לי ‘אל תדאגי, אני שומר’", היא נזכרת. “הפיגועים באוטובוסים היו מזעזעים. פתאום, באמצע היום, בום עצום. כל החלונות מסביב נשברו והדם נשפך. היום למדנו להתמודד עם זה. התחסנו".
את יום הפיגוע היא זוכרת עדיין לפרטי פרטים: "פרץ יצא מוקדם לעבודה, הוא היה מאוד מסודר. אני יצאתי אחריו, עבדתי אז כגננת. כבר מחוץ לבית הרגשתי מתח באוויר. שאלתי שכן אם הכל בסדר, והוא ענה שהיה פיגוע. המשכתי לגן ואז התקשרו מבית הספר של הבן הצעיר ואמרו שהוא בוכה, חושב שאבא שלו מת. לא היו לנו טלפונים ניידים כמו היום. נסעתי להוציא את בני מבית הספר בדיוק התקשרו מבית הספר החקלאי סיפרו שבעלי לא הגיע לעבודה. אמרתי שאולי הוא מתעכב בגלל הכבישים החסומים".
מתי הבנת שקרה משהו?
"בעשר כבר לא היו לי כוחות והתחלתי להסתובב בבתי חולים, חשבתי שאולי הוא פצוע. הדסה, שערי צדק. באף מקום לא רצו לספר. 'שבי', אמרו לי. רק בערב הציעו לנסוע לאבו כביר. לא ידעתי מה זה. שם, לפי סימנים מזהים, ידענו בוודאות. התקשרתי הביתה לילדים ואמרתי 'קרה הנורא מכל'. בעדינות, גם במצב כזה רוצים לגונן על המשפחה".
לא כולם אויבים
בהתחלה שיתפה אמירה פעולה עם משפחת השכול שגדלה מסביבה, אבל די מהר החליטה להתנתק. “בהתחלה עשינו מפגשים, אבל כאב לי כל כך לראות ולשמוע צרות של אחרים. לא יכולתי להכיל את זה, אז עזבתי", היא מספרת. “קשה לי עם העצב. הרי לכל אחד יש חבילה. יש כאלה שטוב להם להיות ביחד. לי עוזר הטיפול הפסיכולוגי, שניתן לי בסיוע הביטוח הלאומי, שתמך בי לאורך כל הדרך. חשוב לציין גם שלמדתי בבצלאל אמנות ועם הציור והפיסול יכולתי להתגבר על הקשיים. לכן אפילו כשביקשו להקים אנדרטה, התנגדתי".
למה?
“אמרתי שבירושלים יש מספיק עצב ולא צריך להוסיף עוד אנדרטה. בסוף לא הקימו, אבל יש שלט במקום הפיגוע ועליו שמות ההרוגים, ומבחינתי זה מספיק. רק חבל שיש פח אשפה שמסתיר. מדי פעם, כשאני באזור, אני דואגת להזיז את הפח. אין כאן רגישות, ואם לא מכבדים שלט, אז עד כמה וכמה אנדרטה".
שלושת בניהם של פרץ ואמירה כבר לא גרים בירושלים. אחד גר בכפר ורדים, השני בעין גב, השלישי ברעננה. אמרו לה שזו עיר קשה מדי. אז או שהם באים עם תשעת הנכדים, או שהיא מגיעה אליהם. היא נשארה בשכונת בקעה.
“אנחנו חייבים לדבר עם השכנים הערבים שלנו ולא להתייאש מהמצב", היא מבקשת להדגיש. “תמיד היינו שמאלנים במשפחה, פעם אפילו יותר, קצת התאזנו. אני לא רואה את הערבים כאויבים. אני אומרת שחייבים לתת להם פרנסה אחרת תהיה קטסטרופה בארץ. לא לשפוך נפט על המדורה, אלא מים. גם הם סובלים".
אין לך שנאה אחרי מה שקרה?
“במקרה אני מוכרת כעת מקרר. הראשון שהצעתי לו הוא ערבי ששיפץ לי את הבית. הוא כזה בחור טוב, שרק רוצה לפרנס את המשפחה. לא כולם אויבים. יש איזה פחד והוא יישאר, החשדות מצד שני הצדדים. אבל גם אין לנו ברירה. חייבים למצוא דרכים, להגיע לפשרות. חבל על הדורות הבאים. אני חושבת על הילדים והנכדים שלי, מה יהיה איתם. תמיד יישפך דם? אני מאוד אוהבת את העיר".
אמירה בחרה להישאר לבד, אבל ממשיכה לשמור על הקשר עם פרץ, בעלה המנוח. לא פעם היא דואגת לשוחח איתו, לעדכן אותו במה שקורה. “מספרת לו שהכל בסדר, שיהיה רגוע", היא אומרת. “הוא תמיד מאוד דאג לילדים, אפילו יותר ממני. הוא היה איש משפחה, אז אני מעבירה לו מסרים בכל פעם שנולד נכד, העיקר שיהיה בעניינים".
בכל שנה עורכת המשפחה אזכרה. השנה היא תהיה קצת יותר מושקעת וגדולה בגלל ציון 20 שנה לפיגוע הרצחני, אבל כמו שאמירה אומרת, עם כל הכאב ממשיכים קדימה, אין ברירה: “כמו תמיד אנחנו נופלים, אבל מיד קמים".
חיוך מלא בעצב
איפה שלא תשימו אצבע במשפחות קו 18, תמצאו שבר גדול, אבל עושה רושם שאצל זהבה ורחמים נחום, הוריה של מרב ז"ל, הטרגדיות מלוות את מסלול חייהם. מרב הייתה חיילת בת 18 כשהמחבל המתאבד שם קץ לחייה. מספר שנים לפני כן נפטר אחיה, רונן, שהיה קטן ממנה בשלוש שנים, במהלך ניתוח לב פתוח.
רס"ן חגי ביבי ז"ל, אחיינו של רחמים, אבי המשפחה, נהרג בדצמבר 2003 בקרב באיזור כיסופים שבדרום, וממש לפני חצי שנה איבד אחיין של זהבה את עינו במהלך שירותו הצבאי, שוב בעימות עם פלסטינים.
“כששמעתי שהוא איבד עין לא האמנתי, הכל שוב חזר אלי", מספרת זהבה. “אבל הוא בסדר ואמרתי לאחי שיתעודד, יכול היה להיות יותר גרוע. אנחנו חיים בימים שבהם אי אפשר לדעת מה יהיה מחר. אין ברירה. או שאתה מתאבד, או שאתה חי עם זה".
במשך שנים היה קשה לזהבה לצאת מהבית לשמחות ולאירועים. משלושה ילדים נשארה רק רננה, בתה הצעירה שנולדה חמישה חודשים אחרי מותו של הבן רונן, ובעצם נקראה על שמו.
רננה הייתה בת 8 כשאחותה נהרגה. בכל אזכרה היא כותבת ושרה. היום היא אמא לשני ילדים, אלה ורועי. זהבה אומרת שהם אלה שדואגים להחזיר את הניצוץ לחייהם.
“הנכדים שינו לי את החיים, יש תעסוקה, משהו לחיות למענו", היא אומרת. “זה חיוך מלא בעצב. הייתה הברית של הנכד ובעלי שימש כסנדק וזה לא היה פשוט. יש חוסר תמידי בשמחות- ובאירועים".
את נזכרת במרב?
“כל דבר מזכיר. כשנהרגה לוחמת מג"ב בת 19 שהייתה בסך הכל כמה חודשים בצבא, אמרתי שזה בדיוק כמו הבת שלי. גם היא הייתה בתחילת דרכה בשירות. רננה אמרה שהתרגלנו לחיות עם המצב. אמרתי לה שאין דבר כזה התרגלנו, למדנו לחיות