אלמנתו ובתו של הניצול האחרון מטרבלינקה מתכוונות להגשים את חזונו

הוא זכה להניח את אבן הפינה בקיץ 2013, ראה את התוכניות שהכינה בתו, האדריכלית אורית וילנברג־גלעדי, ואפילו נפגש עם נשיא פולין לשעבר, ברוניסלב קומורובסקי, אבל לא ראה את המבנה שעליו חלם עומד על תלו ומארח קבוצות תלמידים מישראל.
 

ובכל זאת, החלום הזה מבחינתו הפך לסוג של צוואה: היום לא מעט אנשים נחושים להוציא את הפרויקט הזה לדרך, ויהי מה. אם לא מחר, אז מחרתיים.

"הסיפור של טרבלינקה הוא יוצא דופן וייחודי יחסית", מספרת בתו. "הוא היה מחנה ההשמדה היעיל ביותר של הגרמנים. מקום מפלצתי שרצחו בו כמעט מיליון יהודים בתוך פרק זמן קצר מאוד. בשנת 1943 התחולל שם מרד ולמעשה מאותו רגע  המחנה לא המשיך לפעול. הגרמנים מחקו את המקום מעל פני האדמה. חרשו אותו ופשוט השמידו כל ראיה, ואפילו הגדילו לעשות והושיבו שם איכר אוקראיני. נתנו לו את השטח כחווה. 
 

"אז הפולנים הקימו אנדרטה מאוד מרגשת ויפה, וקבוצות נוער או אנשים שמגיעים עם הכנה מוקדמת, יודעים מה הסיפור ואת גודל הזוועה ולמה לא נשאר זכר. רבים אומרים שדווקא בגלל שאין זכר, זו חוויה מאוד מרשימה. אבל כשבאים תיירים שלא מכירים את ההיסטוריה ורואים קרחת יער ולפעמים גם מזג האוויר פסטורלי ויש דשא מסביב, הם לא מבינים. אבי חשב שצריך להקים מעין מרכז מידע למבקרים".
 

עדה, אלמנתו, סיפרה: "נסענו עם קבוצות אולי 30 פעם ובדרך כלל זה היה בחורף, בסתיו או אפילו באביב, שזה עדיין קר מאוד. בעלי היה מספר את סיפורו. הפעם האחרונה הייתה כשהוא כבר היה בן 93. שמנו לב שכשמזג האוויר קשה, הנוער עומד ומוכן לשמוע רק בגלל שמדובר בבן אדם שמספר מהלב שלו. עכשיו יבואו ההיסטוריונים שקוראים מהכתובים, יודעים את החומר, אבל זה לא אותו הדבר. לכן הוא אמר שלהם צריך לתת את התנאים. אם אותו בקושי היו מוכנים לשמוע, אז שם צריך להפעיל את כל הדמיון. זה לא כמו באושוויץ או במיידנק, שם רואים את הצריפים מול העיניים".
 

נשיא פולין לשעבר, ברוניסלב קומורובסקי, אירח את וילנברג ומשפחתו כדי לשמוע מהם על התוכניות.
 

בניגוד לרבים שעברו את השואה, וילנברג אהב את פולין וחש בה כבן בית. עוד כנער נלחם במסגרת הצבא הפולני וספג כדור שכמעט הרג אותו. על חזהו ענד לא מעט אותות כבוד.
 

הנשיא הפולני הזמין את שמואל וילנברג ואת רעייתו עדה באופן אישי לפתיחת מוזיאון יהדות פולין בוורשה. השגריר הפולני גר במושב אודים, בבית הסמוך לבית שבו התגורר וילנברג במשך שנים ושבו מתגוררת כיום בתו, אורית, עם משפחתה.
 

"היה לו כדאי למות בשביל לראות את הלוויה שלו", צוחקת עדה, "בעלי אהב שנותנים לו כבוד".

 

באותו מפגש עם נשיא פולין על הפרויקט בטרבלינקה, הראה הנשיא נכונות לסייע. "הם אמרו לנו שזה פרויקט התלוי בגיוס משאבים", סיפרה הבת, אורית. "הממשלה הפולנית תהיה מוכנה לתחזק לאורך השנים, שגם זו הוצאה נכבדת, אבל הסבירו שאין לה תקציבים ומקורות מימון. אמרו: 'עם כל הכבוד, בואו תוכיחו שיש רצינות מצדכם'. לא כל מי שבא וחולם על רעיון, ישר כל העולם צריך להתרוצץ אחריו".
 

קודם כל הניחו אבן פינה גדולה ליד המחנה, לאו דווקא במקום שבו המבנה אמור לקום. אבן שבולטת למרחוק ומראה על נכונות לביצוע.
 

לאחר מכן תכננה אורית, בעלת משרד האדריכלים הגדול "אוקא", את המבנה. היא אדריכלית מוכרת, שתכננה לא מעט מבני ציבור, בהם שגרירות ישראל בברלין, שהחזית שלה מורכבת משישה אלמנטים שמסמלים את ששת מיליוני היהודים שנספו בשואה.
 

היה ברור למבקשים כבר מההתחלה שהמבנה המתוכנן לא יוקם בתחומי המחנה אלא מחוצה לו, משום שהאדמה שם מקודשת, ספוגה בדמם של כמיליון יהודים שנרצחו.
 

"הייתה לנו דילמה מאוד גדולה מה עושים", מספרת אורית על התוכניות. "להקים בניין בטרבלינקה זה משהו לא טבעי, כי מה שמאפיין את המקום הוא שאין שם דבר. אז הרעיון הוא לחפור בור גדול, ובבור נטפל כך שלא יצמח בו דשא, מין אדמה מקוללת. מעל הבור הצבנו מבנה שהוא בצורת קשת הפוכה מבטון, כשהמחשבה היא של מבנה שנוגע באדמה רק בנקודות מסוימות. אנחנו לא רוצים מבנה נטוע בקרקע או משהו יציב עם שורשים. הבחירה בקשת ההפוכה היא בגלל שקשת בענן זו ההבטחה של אלוהים לנח שלעולם לא יהיה יותר מבול, כאילו לא תהיה השמדה של המין האנושי".
 

עדה, שהקשיבה בסבלנות, אמרה שזוהי הפעם הראשונה שהיא שומעת את ההסבר, אבל אורית תיקנה שהיא כבר שמעה אותו פעמים רבות והמשיכה: "הקשת היא מבטון ולא צבעונית, ובכלל, החוויה תהיה שכשאתה נכנס, אתה הולך על סוג של שיפוע וההליכה היא לא יציבה, כי הקרקע לא יציבה. אתה שוהה בבור ואז יוצא ממנו. החוויה תהיה חזקה מאוד. עוד מחשבה שהייתה לנו היא שמהבור יעלה כל הזמן סוג של עמוד עשן. יש לנו תמונה, אחת הבודדות מטרבלינקה, ביום המרד, אז המחנה נשרף. הרבה פעמים שאלתי את אבי: 'האנשים בסביבה לא ידעו מה קורה שם?'. איך אפשר היה לא לדעת אם במשך שנה שלמה, יומם וליל, עלה עמוד עשן מהמקום והיה ריח של גופות. אז על ריח הגופות נוותר בפרויקט, אבל מרחוק ייראה עמוד העשן".
 

"חשבנו שצריך להיות מעין מרכז חווייתי אינטראקטיבי שבו יכולים לשמוע את אבא מספר, כי יש עשרות סרטים תיעודיים שבהם השתתף. יש פסלים שלו, שמוצגים היום במוזיאון קיבוץ לוחמי הגטאות. יש ממצאים של ארכיאולוגית בריטית שחפרה במקום. אנשים יהיו שם 20 דקות, חצי שעה. מקום שירכז את כל המידע וייתן את האינפורמציה. אחר כך ייצאו לאנדרטה ויבינו את המשמעות".
 

אורית מעריכה שפרויקט כזה יעלה כעשרה מיליון דולר, אבל מיד הוסיפה שהיא מתמחה בתכנון ולא בגיוס כספים. לכן הוחלט להקים שתי עמותות שיעבדו במקביל למען הוצאת השרטוט אל הפועל.
 

בפולין פועלת כעת עמותה בראשותו של פרופ' פאבל שפייבק, מנהל המכון להיסטוריה יהודית בוורשה, ותפקידה לפעול לקבלת האישורים להקמת המבנה - הקצאת קרקע, רישיונות בנייה.
 

בפולין, מסתבר, יש שטח שנקרא "לאומי", שהוא באחריות הממשלה, ושטח "אזורי", באחריות המחוז. מחנה ההשמדה אושוויץ, למשל, הוא מתחם לאומי, ואילו טרבלינקה, שפעל 85 ק"מ צפונית־מזרחית מוורשה, הוא מתחם אזורי, ולכן מדובר בפרוצדורות אחרות.
 

בישראל הוקמה העמותה להקמת מרכז הדרכה והנצחת זיכרון טרבלינקה. למשימה גויס על ידי משפחת וילנברג אלון גולדמן, יו"ר ארגון יוצאי צ'נסטוחובה בישראל וסגן יו"ר הארגון העולמי.

 

צ'נסטוחובה היא עיר בדרום־מערב פולין. לפני המלחמה היו בה 35 אלף יהודים, יותר משליש מתושבי העיר. רוב היהודים נשלחו לטרבלינקה על ידי הגרמנים, רק 1,518 שרדו את השואה.
 

אביו של גולדמן גר בצ'נסטוחובה, בית ליד משפחתו של שמואל וילנברג. עם פרוץ המלחמה הוא הצליח לברוח עם חברתו, שנישאה לו מאוחר יותר, והשניים הגיעו לישראל בסופה של דרך ארוכה. 
 

גולדמן הוא סגן אלוף במיל' ובנקאי בפנסיה, שפועל רבות למען הנצחת יהודי העיר. "שמואל וילנברג השאיר צוואה שהיא לא רק הצוואה שלו אלא של 870 אלף איש שנרצחו בטרבלינקה", אומר גולדמן. "הם צועקים 'תקימו, שיהיה פה משהו לזכרנו'. הדור ההוא הולך ונעלם, אז שמואל השאיר אחריו ספר, פסלים, עשרות סרטים מתועדים והמון אנשים שפגשו אותו ושמעו את סיפורו, אבל רק עכשיו קראתי בעיתון שלמישהו נפל האסימון. איך נלך להדריך על השואה כשהם לא יהיו לצדנו? אני מסתכל על הנכדים שלי. הם ילמדו על התקופה כמו שאני למדתי על בר כוכבא. במונחים שלנו, מבנה כזה הוא משהו חיוני בשביל הזיכרון מאותו מחנה ארור".
 

לא קל לגייס כסף לפרויקט שלא נבנה בגבולות ישראל. היה זה איש אמיד מארה"ב שראה סרט על וילנברג והבטיח שאם יהיו תרומות נוספות, הוא יתרום מיליון דולר.
 

בשעתו וילנברג ורעייתו נפגשו עם דוד עזריאלי המנוח, הזמינו אותו לארוחת ערב וסיפרו לו על הפרויקט המתוכנן.
 

עזריאלי נולד בעיר מקוב מזובייצקי שבפולין והוריו נספו בשואה. תחילה אמר הפילנתרופ שהוא לא מוכן לתרום לפרויקט שיוקם על אדמת פולין, אבל רק אחרי שהסבירו לו על המטרה, הוא אמר שיהיה מוכן לסייע כספית.
 

"אנחנו מתכוונים לפנות לבתו ולברר איתה אם יש בכוונתם לסייע", אמרה אורית, והוסיפה: "עשינו חשבון שמיליון יהודים בערך נהרגו בטרבלינקה. אם על כל אחד שנרצח קרוביו יתרמו עשרה דולר, אז התקציב יהיה שם. אנחנו אפילו לא נצטרך תורמים מאוד גדולים".
 

"למה בעצם שלישראל לא יהיה אינטרס? אבל אין. זה לא באג'נדה של אף אחד. בטח לא על אדמת פולין. אף אחד לא ממש מרים את הכפפה אבל יש המון אנשים שמדברים. אולי חסר לנו משהו מלכד שיניע את המהלך".
 

כבר במהלך הלוויה גייסה המשפחה למשימה את ד"ר יצחק ארד, בעבר יו"ר הנהלת "יד ושם". כששר הבינוי והשיכון יואב גלנט בא לנחם את המשפחה האבלה, משום שווילנברג עבד במשרד השיכון במשך שנים, הציגו בפניו את התוכניות, אולי בכל זאת תגיע עזרה מהחלונות הגבוהים.
 

"אני עכשיו מעורב בהקמת מוזיאון בלטרון למיליון וחצי לוחמים יהודים במלחמת העולם השנייה", סיפר ארד. "המבנה כבר הוקם וממשלת ישראל התחייבה לתמוך רשמית. המדינה גם מימנה בזמנו את הקמת הביתן היהודי באושוויץ. עד היום היא משלמת על התחזוקה. אז מי יודע, אולי".
 

שמואל וילנברג חי את טרבלינקה עד יומו האחרון, אבל מצד שני הוא הדהים ואהב את החיים, בילה, נהנה. לא נתן לעצב ולדיכאון להשתלט עליו.

עדה מספרת שאף פעם לא היה משעמם איתו. כשם שחשב על מרכז המבקרים במחנה, היו לו אלף תוכניות אחרות. "הוא היה בלתי צפוי", צחקה. "היו לו רעיונות של בחור צעיר. כשהיה בן יותר מ־70 הוא התחיל לבנות סירת קטמרן. שאלתי: 'בשביל מה?'. אמר: 'נעשה טיול בים'. עניתי: 'אני לא יודעת לשחות'. אמר: 'אני אלמד אותך'. ישב וצייר מפות איך זה ייבנה".

 

אבל בעוד עדה רצתה כל חייה לגור בתל אביב, קרוב לבתי הקולנוע והתיאטראות שאהבה, וילנברג העדיף מגורים במושב. אמר ששם, במרחבים הירוקים, לא מסוכן כמו בעיר הגדולה. שם אפשר לשרוד בזמן מצוקה ולגדל ירקות בשדה אם תפרוץ שוב מלחמה.
 

"הוא חי בטרבלינקה בכל מקום בעולם", סיפרה בתו אורית. "הוא היה יכול להיות במקומות הכי שמחים והכי עצובים, אבל הוא היה בטרבלינקה והכל היה אסוציאציות מהמלחמה. היה אוכל תפוחי אדמה והייתה לו אסוציאציה איך קילפו תפוחי אדמה במחנה. זה היה אינסופי. לא נגמר אף פעם".
 

"ההורים שלי היו אחרים. זה בית שדיברו בו כל הזמן על השואה, אבל גם הייתה בו הרבה שמחה. ההורים שלי אנשים שמחים, אופטימיים. עם אהבת חיים. לא ברור לי מאיפה. גם אני חשבתי על זה הרבה פעמים, אבל לדעתי אחרי שאתה נשאר בחיים, אתה מבין מה המשמעות של לחיות. אתה נהנה מכל רגע, ועם התכונות האלה הם הצליחו לשרוד".

"אני חייבת להודות שכל חיי ניסיתי להיות לא לגמרי בפוקוס של העניין. עם ההורים שלי בקלות הייתי יכולה להישאב לזה במשרה של 120%. מאוד השתדלתי לשמור על דברים אחרים של שפיות ויומיומיות, ולא כל היום לעסוק בענייני שואה. הצלחתי. אני גם מתכוונת להמשיך ככה, אבל בנושא של זיכרון טרבלינקה והצוואה הלא כתובה של אבי, אני מגויסת במלוא כוחי".

 

הסיכוי שהצוואה תתממש הוא גבוה. אפילו במהלך השעה שישבנו לדבר הגיעה שיחת טלפון עם הבשורה שיש מי שמוכן לתרום סכום יפה, ובקיץ הם מתכוונים לטוס לפולין כדי לזרז את העניינים, למנוע סחבת, לדאוג שהעסק לא ידעך.
 

"אני בכלל לא מעלה בדעתי שהפרויקט לא ייצא אל הפועל", מדגישה הבת אורית. "מבחינתנו זו המשימה החשובה ביותר. הרעיון הזה צץ בראשו של אבי בשנים האחרונות, כשהבין שהוא עולם הולך ונעלם ולא יישאר מי שיעשה את זה כמוהו. זה מעלה את המחשבה מה יהיה אחרי שהוא כבר לא איתנו. הוא סיפר פעם שהחבר הכי טוב שלו, שנהרג לידו בזמן המרד, אמר לו: 'איגו, אתה מוכרח להישאר בחיים כדי לספר על מה שהיה'. אלה אנשים שעברו חוויות בלתי ניתנות לתיאור ומשימת חייהם הייתה לספר".