בערב מאובק אחד, בנובמבר 1948, נפגשו בבית נטוש בשכונת מוסררה משה דיין ועבדאללה א־תל, מפקדי הצבאות הישראלי והירדני, לדון בתנאי הפסקת האש. על גבי מפה בקנה מידה של 1:20,000, שהייתה פרושה, כך מספרים, על שולחן מחוספס ומתנדנד, סימנו דיין וא־תל בעפרון שעווה - אדום לקו הישראלי, ירוק לקו הירדני. אלא שהעפרונות היו עבים והשולחן היה רעוע, ומה שעל המפה נראה כרווח או כסטייה של כמה מילימטרים בין הקווים, יצר במציאות שטחים ריקים של עשרות מטרים (“שטחי ההפקר"), והפך לקו הגבול העירוני הבעייתי בין ישראל לירדן, למשך 19 שנה.
“יש אינסוף סיפורים כאלה - של שרטוטי גבול ביד גסה, בלי התחשבות בהשלכות על המרחב", אומר האדריכל יהודה גרינפילד־גילת, מומחה לתכנון עירוני באזורי סכסוך. “מחומת ברלין, שקרעה את העיר באגרסיביות לשניים, ועד לגדר ההפרדה, שהפרידה ביד גסה בין תושבים לבין השטח החקלאי שלהם. תראי את מפת הסכם אוסלו, שנראית כמו גבינה שווייצרית עם חורים. ברור שלנגד עיני הגנרלים עומדים מושגים כמו עומק ביטחוני ושטחי שליטה - אבל אני תוהה אם הם חייבים להיות כרוכים גם בהזנחה רשלנית וחורבן של המרחב. מה היה קורה אילו לצד דיין, או אלה ששרטטו את מפת הסכם אוסלו, היה יושב גם אדריכל, או מישהו קצת יותר רגיש לתכנון ולמרחב? אולי ההסכמים האלה היו יכולים להתקיים באופן יעיל ויציב יותר?".
גרינפילד־גילת (39), טיפוס יוצא דופן בנוף האדריכלי ובכלל - דתי ליברלי, אדריכל ויזם חברתי, בוגר הטכניון ובית הספר לממשל של אוניברסיטת הרווארד, לשעבר יועץ של ציפי לבני (כשרת החוץ). הוא לא רק תוהה אלא גם עונה, בספר מרתק המשלב פילוסופיה, אמנות ותרבות פופולרית, ועוסק כולו בהשפעת המרחב על בני אדם (“צאצאי הזמן ודיירי המרחב", הוצ' רסלינג) - מהשאלה למה כל שדות התעופה והקניונים דומים זה לזה, ומדוע כל עיירות הפיתוח נראות אותו הדבר (ואיך זה קשור לתוכניות הריאליטי בטלוויזיה), ועד לשאלה מדוע מקורם של כל גיבורי־העל הוא בניו יורק דווקא, ומה מקורן של “אגדות אורבניות" שכולנו מכירים.
אבל לב לבו של הספר הוא בעצם הצעה לתכנון אדריכלי מושכל (עליו עמלים גרינפילד וצוותו כבר שנים), שיכול לסייע לחלוקה טריטוריאלית אנושית יותר באזורי סכסוך, כולל החלוקה הבלתי נמנעת, לדעתו, של ירושלים. “בפועל כבר עכשיו מדובר בשתי ישויות נפרדות שחיות בעיר הזו, ואם כבר חלוקה - לאדריכלים חייב להיות חלק בשיח הזה. אני טוען שתפקידם של האדריכלים איננו רק לעצב וילות ברישפון או מבני ציבור מתוחכמים, אלא גם להיות שותפים ממשיים בחשיבה פוליטית ומדינית. מהבחינה הזו אני חושב שהאדריכלות הלכה לאיבוד, הפכנו למקצוע לא רלוונטי למה שקורה בשטח. את זה אני מנסה לשנות".
אין זו אגדה
את האופן שהמרחב שבו אנו חיים משפיע עלינו, ממחיש גרינפילד־גילת דווקא בסיפור ממחוז אחר לגמרי, שהסעיר בזמנו את המדינה - ילדה ישראלית שנחטפה, לכאורה, ב"דיסני וורלד". הסיפור התברר תוך זמן קצר כעורבא פרח.
מקורן של אגדות אורבניות, מסביר גרינפילד־גילת (ופרויד לפניו), בפחדים ובחרדות קולקטיביים וקמאיים של כולנו, בחשש מפני מה שנמצא "שם בחוץ", במרחב המאיים והלא מוכר. המעבר בעקבות המהפכה התעשייתית מהכפר לעיר, רק החריף אותם. “הסיפורים האלה והצורך להעביר אותם מפה לאוזן, הם מנגנוני התמודדות עם הפחדים העמוקים שלנו", הוא מסביר, “ולא במקרה הם תמיד תערובת של דמיון ומציאות".
אם בוחנים בפריזמה הזו את החברה הישראלית, מקבלים, לשיטתו של גרינפילד־גילת, “אגדה אורבנית קולקטיבית" בריבוע, המוזנת על ידי כל מה שנמצא "שם בחוץ" - גבולות, גדרות, שטחי אש, מחסומים, שטחים כבושים, “הנפש הקולקטיבית שלנו כל הזמן מאוימת, מפני הזר, הנוכרי, האויב שבא לנכס לעצמו את המרחב שלנו", הוא מסביר, “האיום שטמון בפחדים העתיקים האלה יוצר מעגל סגור של אגדות אורבניות".
גם בפוליטיקה, טוען גרינפילד־גילת, יש אגדות שאנחנו מספרים לעצמנו, ומציאות חלופית שאנחנו מייצרים כדי להדחיק את פחדינו, “אחת ההדחקות הגדולות בעיני היא היעלמות של הסוגיה הישראלית־פלסטינית מהשיח הציבורי, לטובת התעסקות אובססיבית בנושאים אחרים - ממתווה הגז ועל לאיום האיראני - לא שאני מבטל את חשיבות הנושאים האלה, אבל האם ניתן להשוות אותם לאיום שצפוי לנו אם לא יימצא פתרון ישראלי־פלסטיני? אני טוען שזו עוד הדחקה, כדי שלא להתמודד עם הדברים שמאיימים עלינו באמת".
איש של ניגודים
גרינפילד־גילת (ירושלמי, נשוי ואב לשלושה, פמיניסט שאימץ את שם משפחתה של אשתו) הוא דור שני למשפחה שאיננה עונה על שום סטריאוטיפ מוכר: בנה של צביה גרינפילד (שכיהנה לזמן קצר כח"כית מטעם מרצ), חרדית מירושלים ואם לחמישה, פעילת שמאל ידועה, מקימת מכון “מפנה לחינוך לשלום" וחברת בצלם. אביו, רופא ילדים שגדל בבוורלי הילס (השכן ממול היה השחקן דני קיי), בנו של שופט העליון בבית המשפט של לוס אנג'לס, בוגר הרווארד, הגיע ארצה אחרי מלחמת ששת הימים וחזר בתשובה.
יהודה, השני מבין חמשת ילדי המשפחה, נולד בניו יורק, גדל בירושלים בשכונת הר נוף, ולמד בישיבת “מקור חיים" של הרב עדין שטיינזלץ. “גדלתי בבית מאוד יהודי וגם מאוד פוליטי", הוא מודה, “מצד אחד, היה להורי חשוב שהזהות היהודית שלי תהיה מושרשת, מצד שני, היה בבית קו מאוד ליברלי בסגנון האמריקאי, שמאפשר סגנונות שונים של חיים דתיים. סבי, למשל, היה דתי חרדי, אבל גם מהנדס חשמל. אמי חרדית, אבל היא גם דוקטור לפילוסופיה".
בציבור החרדי לא ידעו איך "לאכול" אתכם, קראתי שהיו איומים על אמך, שהחרדים נידו אותה.
“שרטו לנו את האוטו מדי פעם, פה ושם היו איומים בטלפון, אבל בהתחשב בעובדה שגרנו בסביבה חרדית, אני חושב שרוב האנשים כיבדו אותה ואותנו. זו אגב חוויה מאוד ירושלמית שאנשים מבחוץ לא מודעים לה: אף על פי שירושלים מצטיירת כקיצונית, חיות בה יחד קהילות שונות מאוד זו מזו - חרדים, חילונים, ליברלים, ימנים, ערבים - בצורה שרוב הזמן מתפקדת יפה. יש כמובן קיצונים בכל קבוצה, אבל לדעתי רוב הציבור הישראלי מוכן לקבל ולהכיל שונות, יותר מהמנהיגים שלו".
יש דבר כזה, "גם וגם", טוען גרינפילד בלהט, “אני עם מחויבות גדולה ליהדות - וגם לציונות, אורתודוקסי וגם ליברל. למדתי חמש שנים בישיבת הסדר, אבל חלק גדול של חיי ביליתי במעוזים חילוניים - הטכניון, הרווארד, שם נחשבתי כמעט לחייזר. אני בעד שיח חדש של דתיות, בעד כשרות קהילתית ולא של הרבנות, בעד גיור יותר ידידותי, מתפלל בבית כנסת אורתודוקסי בשכונת בקעה בירושלים, אבל נשים אצלנו עולות לתורה. אני בעד החזרת שטחים, כי לטעמי המחיר של אי היפרדות מהשטחים כבד מדי, אבל אני לא איש שמאל, כי השמאל אצלנו מספר רק את הסיפור הפלסטיני ומתעלם מהסיפור שלנו, הסיפור היהודי".
הצלחת לבלבל אותי.
היום אתה או יהודי או דמוקרט, או שאתה בנט, או שאתה מרצ. אבל איפה המקום של אנשים כמוני? אנחנו קול מושתק. כשהייתי יועץ של ציפי לבני, כל המאבטחים זיהו אותי מיד, בגלל הכיפה. איפה יש אנשים דתיים במפלגות השמאל? רק ביש עתיד, ועם כל זה שאוהבים לרדת על יאיר לפיד, אני חושב שהוא הבין את העניין - שרוב הישראלים, גם אם הם לא מניחים תפילין כל בוקר, מחוברים מאוד לסיפור היהודי שלהם. לא בצורה דורסנית, כפי שזה היום, אבל כשילוב טבעי, במרקם החיים, ועד שבמחנה השמאל לא יבינו את זה, הם לא יתרוממו לעולם".
אפקט הגדר
את ההתמודדות האדריכלית הראשונה שלו עם “הדברים שמאיימים עלינו באמת" התחיל גרינפילד־גילת כבר בעבודת הגמר שלו בטכניון. “בשנה ה' של הלימודים בדיוק בנו את גדר ההפרדה, והדהים אותי שאף אחד לא דיבר על זה בתחום שלנו. החלטנו, אני והאדריכליות קרן לי בר־סיני ואיה שפירא ז"ל, לעשות פרויקט גמר על מעבר גבול בירושלים כחלק מהסכם עתידי - גם כסוג של מחאה, לא הבנתי איך זה שאדריכלים לא מתייחסים לפרויקט הבנייה הכי גדול והכי חשוב במדינת ישראל.
ואיך אתה מסביר את זה?
“אני חושב שהאדריכלים חוששים, שהם מרגישים שזה לא מקומם לעסוק בסוגיות פוליטיות, שעדיף להם לתכנן וילות ולשמור על ראש קטן. אני אומר להפך, זה בדיוק מקומם של האדריכלים - להיות מעורבים בדבר הזה".
הפריעה לך הגדר עצמה, או האסתטיקה שלה?
“כולנו, כבני אדם, זקוקים לגבולות, גם אנחנו והפלסטינים, אבל צריך לעבוד בחוכמה, עם המציאות ולא נגדה. הביצוע היה איום ונורא, אני לא מדבר כרגע על האסתטיקה, אלא על חיתוך שכונות ושטחי חקלאות באמצע, בדורסנות ‘סיפוחיסטית', בלי טיפת חשיבה אורבנית. זה לא חייב להיות ככה".
פרויקט הסיום של גרינפילד־גילת, שפירא ובר־סיני היה מעניין כשלעצמו - מעבר גבול בשער שכם, שהוא גם טרמינל של תחבורה ציבורית, עם מעבר מבוקר לשני הצדדים (תרתי משמע), ש"מרכך" את התחושה של מעבר גבול באמצע העיר. הפרויקט גרר ויכוחים לא מעטים, “מרצים אמרו לנו, ‘זה לא אדריכלות, זו פוליטיקה'. לי זה נראה מופרך לגמרי, כי בעיני פוליטיקה ואדריכלות הן לא קווים מקבילים, אלא כלים שונים לעיצוב המציאות ולפתרון בעיות. לאדריכלים יש התבוננות ייחודית משלהם על המרחב, לכן כל כך חשוב שגם הם ישבו ליד שולחן מקבלי ההחלטות".
מכאן, קצרה הייתה הדרך לקשר עם יוסי ביילין ויוזמת ז'נווה, “שם אמרו לנו, ‘אם כבר, אז בואו תכננו איך ייראה הסכם ההפרדה של ירושלים, אם וכאשר ייושם'. השלושה קיבלו תקציב ובדיוק פתחו משרד משלהם, כשפקד אותם אסון - השותפה השלישית, איה שפירא, בת 28, נהרגה בצונאמי בתאילנד, יחד עם בן זוגה, עוזי שגיא. גופתה זוהתה רק לאחר שלושה שבועות. “בא גל ופשוט לקח אותה. זה היה מזעזע. החלטנו לקרוא למשרד על שמה, ‘סאיה', ולהמשיך במה שהתחלנו יחד".
שבויים בססמאות
העיסוק בירושלים, אומר גרינפילד־גילת, נחשב לטאבו, “נדמה שאנחנו שבויים עדיין בססמה המפחידה של הליכוד משנת 96', ‘פרס יחלק את ירושלים'. אנחנו מספרים לעצמנו שירושלים בירת ישראל ‘מאוחדת לנצח נצחים', וזו עוד אגדה אורבנית, כי בפועל יש שם שתי ערים כבר עכשיו, שתי ישויות אורבניות מובהקות, עם אוכלוסיות נפרדות, שפות נפרדות, אפילו מערכת תחבורה נפרדת, מה גם שישראל לא נותנת שירותים לחלק הפלסטיני. אנחנו אומרים ‘בואו נשבור את הטאבו ונישיר מבט למציאות, הרי בסופו של דבר אין מנוס מסוג מסוים של הפרדה. אני רואה בזה אינטרס ישראלי־ציוני מובהק.
“ב–67' סיפחנו ‘על הדרך' כמות גדולה של כפרים מסביב לירושלים, כדי לייצר חומת מגן ביטחונית כמה שיותר רחבה, אבל מה לנו ולג'בל מוכבר, כפר עקד, עיסאוויה? אם מחברים אחת ועוד אחת, בסופו של דבר לא יהיה מנוס מפשרה טריטוריאלית, כי ישראל לא רוצה לאזרח שלושה מיליון ערבים. אז בואו נדבר על זה בינינו, קודם כל, ונראה איך עושים את זה בצורה הכי מושכלת, בלי לפגוע במרחב האנושי והפיזי, בלי חומות בטון וגדרות תיל. הייתה לנו כבר ‘עיר ובלבה חומה', וזו הייתה טראומה, כמו בבלפסט, ברלין וניקוסיה. אבל אין צורך לחזור על זה, יש פתרונות טובים יותר".
מודל ההפרדה המפורט של גרינפילד־גילת ושותפיו ב"סאיה", מבוסס על מה שמכונה "מתווה קלינטון", ומשתמש בכביש 60, הכביש העירוני המוביל מהעיר העתיקה לגבעה הצרפתית, ששימש לפני 67' כקו גבול - אלא שבמקום חומה, מציע גרינפילד־גילת להשתמש בכביש עצמו כבמחסום. “ממילא עולה השאלה מי יקבל את הכביש, מה עוד שאנחנו השקענו בו עם הרכבת הקלה - אז אמרנו, בואו נרחיב אותו לשני הכיוונים, נגדיל את העוגה ונהפוך אותו למכשול סואן שאי אפשר לחצות אותו, אלא במעבר מבוקר, עם דרכונים. באופן הזה תרגמת תשתית ביטחונית לתשתית עירונית, וזה כבר הרבה פחות מפחיד".
העיר העתיקה, מודה גרינפילד־גילת, היא עניין הרבה יותר מסובך, “כמובן שזה אגוז הרבה יותר קשה, כאן מדובר בליבת הסיפור, ‘האגן הקדוש' - בסך הכל קילומטר מרובע אחד, שאי אפשר, וגם אסור לחלק אותו. המודל שאנחנו הצענו, שאומץ על ידי יוזמת ז'נווה, הוא של התייחסות לכל המתחם הזה כאל מעין מוזיאון אחד גדול, או כטרמינל, בניהול משותף. השערים עצמם יוצרים מתחם סגור, עם כניסות ויציאות מבוקרות, ומעברים בשני הצדדים. מי שנכנס מהצד הישראלי, משער יפו, יוכל לשוטט בעיר העתיקה, אבל יצטרך לצאת דרך אחד השערים שבצד הישראלי - שער יפו, שער ציון או שער האשפות, וכנ"ל לגבי פלסטיני או תייר שנכנס דרך שער פלסטיני - שער שכם, שער הפרחים או שער האריות".
ומה עם הריבונות על הר הבית?
חלק מהפתרון
אף שאהוד אולמרט אינו שם פופולרי בימים אלה, גרינפילד־גילת מציין בגאווה שהמודל האדריכלי שיצרו הוא ושותפיו ב"סאיה" שימש את אהוד אולמרט בשיחותיו עם אבו מאזן, “למרות כישלון סבב השיחות ההוא, ואלה שבאו אחריו, עבורנו הוא מקור לעידוד, כהוכחה לכך שאדריכלים לא צריכים להיקרא לדגל רק כדי ליישם פתרון של מישהו אחר, אלא שהם יכולים להיות חלק מהותי מייצורו.
“בעיני, השפעת האדריכל גם בשדה הפוליטי היא הכרח מוסרי. יש לי שלושה ילדים, אדם בן 6, עמוס בן 3, ועמליה בת שנה, ואני אומר להם ‘עד שתגדלו יהיה הסכם', ומתכוון לזה. אני מקדיש לזה את חיי, חד וחלק. אין לנו שום הצדקה מוסרית להוריש לילדינו את ‘לנצח נחיה על חרבנו'. ברגע שנתניהו אמר את זה, הוא איבד אותי סופית".