20 שנה לפיגוע בדיזינגוף: "מדכא, כאילו אובדן הבנות היה לחינם"

הראשונה שהתעוררה בשעות הצהריים של יום שני, 4 בחודש, הייתה דנה. תוך דקות התמלא הבית בקולות צעירים וקולניים. הדס מדדה אין ספור בגדים, בת חן שרה תוך שהיא מתלבטת האם לאסוף את שערה, ודנה צחקקה עם נילי. בעדשת המצלמה נתפסה הדס כשהיא לובשת חולצת טריקו לבנה ומכנסיים בצבע שמנת, בת חן בחרה בג'ינס ושלפה מתיקה של הדס חולצה כחולה ומחמיאה.

ארוחת הבוקר של הנערות הסתכמה בלחמנייה ובשוקו שהכינה הדס לכולן, והרביעייה תפסה מונית לכיוון דיזנגוף סנטר. בדרך החליטו ספונטנית להישאר בתל אביב לילה נוסף כדי לנסוע למחרת לרחוב שינקין ולנחלת בנימין. לרגע לא שיערו כי חייהן הקצרים והמאושרים עומדים להסתיים. הדס, בת חן, דנה ונילי עוד הספיקו להיכנס לחנות דיסקים ברחוב קינג ג'ורג', ואחר כך עמדו יחד ליד מעבר החציה בפינת הרחוב עם דיזנגוף, כשגבן מופנה לכניסה לחניון התת־קרקעי.

הן התלבטו האם לקפוץ לאחת מחנויות הבגדים שבתוך הקניון או לחפש חנות מוזיקה נוספת, כאשר הרמזור להולכי הרגל התחלף לירוק. הנערות החלו לחצות את הכביש ונילי השיגה אותן מעט כשהיא מתקדמת בדילוגים עליזים. אף אחת מהן לא הבחינה כי לידן, בין האזרחים התמימים והילדים המחופשים, צועד גם מחבל של חמאס. מתחת למעילו התפוח הסתתר מטען נפץ רב עוצמה במשקל של 20 ק"ג, שהכיל גם חלקי מתכת ומאות מסמרים קטלניים. עוצמת הפיצוץ הרעידה את מרכז תל אביב. הרחוב הצבעוני קיבל באחת מראה של שדה קרב. עשן אפור וסמיך כיסה את הצומת ורסיסי בטון מהקניון צנחו אל הקרקע. לשנייה אחת היה שקט ומיד אחריו מילאו את האוויר זעקות של פצועים. בת חן, הדס ודנה נהרגו במקום ביחד עם עוד עשרה אזרחים. נילי ניצלה בנס.
 

20 שנה לאחר הפיגוע שהחריד את תל אביב, חוזרים הוריהן של בת חן והדס, צביקה ואיילת שחק ונחום (חומי) ויעל דרור אל הרגעים שבהם השתנו חייהם לבלי שוב.
 

בת חן והדס הכירו בכיתה ד', בבית הספר היסודי "שלנו" בתל מונד, והפכו מיד לחברות טובות. בכל יום הן חזרו יחד מהלימודים, התיישבו בגן השעשועים הסמוך לביתן ורק לאחר דקות ארוכות פנתה כל אחת לביתה. שעות ספורות אחר כך נפגשו שוב כדי להכין בצוותא שיעורי בית או לצאת לפעילות בצופים. הן בגרו לשתי נערות גבוהות ומרשימות, שלמדו יחד בחטיבת הביניים רופין בעמק חפר. בת חן, ג'ינג'ית סוערת, הפגינה כישרון כתיבה ויכולת ביטוי יוצאי דופן, ואילו הדס החייכנית, בעלת עיני התכלת הממגנטות, התאהבה עד כלות נשימתה במחול. למרות גילן הצעיר שתיהן עסקו גם בפעולות חברתיות, כאשר בת חן בחרה להשתתף בפרויקט לקירוב לבבות בין ישראלים ופלסטינים, ואילו הדס התנדבה בארגון יע"ל (יד עזר לחולה) בבית החולים תל השומר.
 

החברות גדלו בתקופה לא פשוטה של טרור. בינואר 1996 חוסל "המהנדס" יחיא עייש, אחד מבכירי חמאס, צעד שהוביל למתקפת פיגועים בישראל. יום לפני הפיגוע בדיזנגוף סנטר, פוצץ עצמו מחבל מתאבד באוטובוס קו 18 בירושלים ורצח 19 אזרחים. למערכת הביטחון נודע כי במקביל למכה הקשה, יצא מעזה מחבל נוסף כשפניו למרכז הארץ. תל אביב התמלאה שוטרים ומאבטחים, שאיישו את הכניסות לקניונים וסיירו במקומות הומי אדם. על פי ההערכות, המחבל תכנן להיכנס לתוך דיזנגוף סנטר, אולם כאשר הבחין באבטחה המוגברת בחר לפוצץ עצמו על מעבר החציה. 
 

את הפעם האחרונה שבה ראתה את הדס זוכרת האם יעל כמו אתמול. "בבוקר יום ראשון היא יצאה מהבית בתחפושת של שמש שתפרתי לה. הייתה לה גלימה בצבע לימון וזר עם קרניים צהובות. הכנו יחד משלוח מנות והדס מיהרה להסעה לבית הספר. הסתכלתי עליה לרגע, עם השיער הארוך והגולש שלה, ויצאתי לעבודה. אחר הצהריים היא נסעה עם החברות לתל אביב ובערב התקשרה לספר לי על החוויות שלהן. למחרת, ב־14:00 בצהריים, הדס התקשרה אלי לעבודה במעבדת המחקר באוניברסיטת תל אביב וסיפרה שהן בדרכן לדיזנגוף סנטר. היא הדגישה כי ייקחו מונית וביקשה שאאסוף את בת חן בסביבות חמש בערב, מאחר שהיא צריכה להגיע ליום ההולדת של אחיה הקטן, עופרי. הסכמתי והמשכתי לעבוד, כאשר זו הייתה הפעם הראשונה שהרדיו על השולחן היה פתוח. ככה למדתי על הפיגוע".

 

יעל נזכרה בתוכניותיהן של הנערות ונבהלה מהדיווחים על מספר הנפגעים הרב. מאחר שלהדס לא היה סלולרי, היא התקשרה לבעלה, נחום, אך לא הצליחה להשיג אותו. "לרגע לא חשבתי שמשהו קרה להדס", רועד קולה. "ידעתי שהיא באזור הפיגוע, אבל תיארתי לעצמי שהבנות לא מצליחות להתקשר כי כל הקווים נפלו. לא היה לי ספק שברגע שתוכל, הדס תתקשר מטלפון ציבורי, אבל לרגע לא שיערתי כי בשעה 15:45 הבת שלי כבר לא הייתה בין החיים".
 

האב נחום שמע לראשונה על הפיגוע בעת שעמד ברמזור בצומת רעננה, בדרכו לתל מונד, ולידו עבר אמבולנס בצפירת סירנה חזקה: "אני זוכר שבאותו רגע חשבתי על מצב שבו באמבולנס שוכב פצוע וברכב ליד נמצא נהג שמכיר אותו, והם בכלל לא יודעים זה על זה. רק כשהגעתי הביתה אמרה לי ניצן, הבת שלנו, שלמתנ"ס של היישוב הגיעו ידיעות שהדס ונילי נפצעו בפיגוע".
 

הדיווחים על מתקפת הטרור לא פסחו גם על משפחת שחק. יום קודם יצאה בת חן מהבית כשהיא מחופשת לכלה ולבושה בשמלת הכלולות של אמה, איילת. ביום הפיגוע שוחח האב צביקה עם בתו ותכנן לאסוף אותה בצהריים ליום ההולדת של אחיה, אולם כאשר הגיע לתל אביב ביקשה בת חן שיחזור על עקבותיו ואמרה שתגיע בכוחות עצמה לאחר הבילוי עם חברותיה. "זו הייתה השיחה האחרונה שלנו, כי שלוש שעות אחר כך היא נהרגה", אומר צביקה, קצין לשעבר בחיל הים ובעל עיטור המופת. "סמכתי על הבת שלי וידעתי שאם היא מבטיחה להגיע למסיבה בזמן, זה מה שיקרה. במשך תקופה ארוכה תהיתי מדוע לא התעקשתי לקחת אותה הביתה באותו יום, כי אז הייתה נשארת בחיים. אחר כך הבנתי שההתחבטות לא תסייע. יותר חשוב שהיא הייתה מאושרת בימים האחרונים לחייה".
 

"הייתי בבית ונצמדתי לטלוויזיה. לא הצלחתי להתקשר לאף אחד אז הלכתי לאמא של נילי. כשהייתי שם הגיעה ההודעה שהיא נפצעה. כשתפסתי את צביקה בטלפון הוא נזף בי שאני מפריעה להם ברגע קשה כזה. לרגע לא שיערנו שקרה משהו גם לבת חן".
 

בשעות הראשונות שלאחר הפיגוע התעקשה יעל להישאר במקום עבודתה וחיכתה לשווא לשיחה מהדס. כשהבינה שאיילת ואמה של נילי נוסעות לבית החולים איכילוב, החליטה להצטרף. "כששמעתי שנילי נפצעה לא הייתי רגועה ומרוב לחץ לא זכרתי לאן לנסוע", היא משחזרת. "עצרתי סטודנט על אופנוע כדי שידריך אותי והוא נסע לפני עד לאיכילוב ואחר כך הרכיב אותי על האופנוע עד לחדר המיון, שם פגשתי את חומי. הובילו אותנו לאולם גדול עם עשרות אנשים מודאגים, ושמות פצועים בכל בתי החולים היו תלויים שם. כשלא מצאנו את השם של הדס, החלטנו לחפש את נילי. ניסיתי לדבר איתה, אבל היא הייתה בהלם ורק אמרה שקפצה קדימה. לא הבנו על מה היא מדברת. כשראינו שנילי נפצעה קל יחסית, התמלאנו תקווה".
 

באותו אולם מרכזי הם פגשו גם את צביקה ואיילת. בעיניים כלות הביטו שני זוגות ההורים בחדר ההולך ומתרוקן מבני משפחה מודאגים שמצאו את קרוביהם. לקראת השעה 21:00 הציע צוות בית החולים כי המשפחות שנותרו ללא מידע יפנו למכון לרפואה משפטית באבו כביר. איילת ויעל שמרו על אופטימיות ונסעו יחד לתל מונד, בעוד האבות נשארו במקום בניסיון לאתר מידע נוסף על הבנות. "בדרך עשיתי חישובי היגיון והסתברות ואמרתי לאיילת שלא הגיוני שנילי קרעה את עור התוף ושאר הבנות לא שרדו", אומרת יעל. "הייתי בטוחה שהדס כבר התקשרה הביתה כדי להרגיע אותנו".
 

כחצי שעה לאחר שהנשים עזבו, החליטו האבות לנסוע לאבו כביר. בעוד נחום עשה את דרכו לשם, סטה צביקה מהדרך ופנה למקום הפיגוע. "לא היה לי ספק שבת חן יושבת במקום כלשהו בדיזנגוף סנטר כשהיא המומה", הוא אומר. "כשראיתי שכל האזור סגור, ויתרתי ונסעתי לאבו כביר. עובדת של המכון תחקרה אותי על המראה החיצוני של בת חן והביאה צייר קלסתרונים. כשהוא שאל איך נראות האוזניים שלה, לא ידעתי מה לומר. השיער הארוך שלה תמיד כיסה אותן. חשבתי לעצמי שבפעם הבאה אסתכל על האוזניים של בת חן וגם אצלם אותה, כדי שתהיה לי תמונה בארנק. אחרי שסיימתי לתאר אותה הכניסו אותי לחדר, ומיד הבחנתי שזו בת חן מכוסה בסדין, ורק הפנים שלה גלויות. הייתה לה הבעה שלווה על הפנים ולרגע חשבתי שהיא רק ישנה. הסתכלתי עליה, נתתי לה נשיקה על המצח ויצאתי החוצה".
 

גם נחום עבר תשאול לגבי תיאורה של הדס, והוא ביקש מיעל שתשלח בפקס תמונה למכון. כעבור כמה דקות הוא הוכנס לאחד החדרים, שם זיהה את בתו וזכה להיפרד ממנה. "יצאתי מאבו כביר כשאני בהלם", הוא מספר. "התקשרתי ליעל ואמרתי לה רק 'זהו זה, אין לנו ילדה'. לא ברור לי איך הצלחתי להגיע הביתה".
 

צביקה בחר שלא להודיע לאיילת על מותה של בת חן וכיבה את שני המכשירים הסלולריים שלו ואת האיתורית: "לא רציתי שישאלו אותי מה קרה לה לפני שאגיע הביתה. שמתי באוטו את הקלטת של השירים שלאחר רצח רבין ונהגתי. כשנכנסתי הביתה, איילת הביטה בי ומיד הבינה מה קרה".

הדס, בת חן ודנה נקברו בשלושה קברים צמודים.
 

בת חן נהרגה בתאריך העברי של יום הולדתה ה־15. עוד במהלך השבעה גילו הוריה חמישה יומנים שכתבה בסתר מאז הייתה בכיתה ד'. בכתב עגול וילדותי, המנוגד לתוכן המפתיע בבגרותו, חיברה הנערה מאות שירים וברכות לחברים ובני משפחה. בנוסף מצאו ההורים מכתב תנחומים מרגש ללאה רבין, שיר על הנווט הנעדר רון ארד וכן עשרות חיבורים המפרטים את כמיהתה לשלום ולדיאלוג בין יהודים לערבים. עוד כשלמדה בכיתה ח' יצרה בת חן קשר עם נערה מכפר קאסם, והתכתבה איתה לאורך תקופה ארוכה על גבי גלויות. מבחינת ההורים מדובר היה בצוואה של בתם, וב־20 השנים האחרונות הם מנציחים את בתם וכישרונה ופועלים למען דו־קיום. בתחילה הוציאו את הספר "הוא עובר לידי", המכיל חלק מכתביה של בת חן, ובמקביל הקימו עמותה הנושאת את שמה, המעודדת תחרויות כתיבה יוצרת ומארגנת מפגשי הידברות בין ישראלים ופלסטינים. לפני כעשר שנים הוציאו ספר נוסף, "לכתוב בשבילי זה דבר נהדר", המכיל את כל חמשת היומנים של בת חן. הוא תורגם לשבע שפות, כולל יפנית, הולנדית וערבית.
 

"בזכות ההנצחה וההרצאות שאנחנו מעבירים, אני מרגיש שלא איבדנו את בת חן", דומע צביקה. "אני לא צריך להיזכר בה באופן מיוחד כי היא תמיד איתנו. איילת אפילו עושה עכשיו תואר שני בחינוך על היומנים ועל כתביה של בת חן".
 

צביקה: "זה היה סוג של דה־זה'־וו. שום דבר לא השתנה בארץ".

איילת: "למרות שעברו כבר 20 שנה מאז הפיגוע בדיזנגוף סנטר, כל תהליך השלום מוסמס. עד לרצח של בת חן לא היינו פעילים פוליטית, אבל היום אנחנו מאוד מעורבים ומקדמים מפגשים בין משפחות שכולות משני העמים. אני מודה שכיום לא קל להטמיע את הדו־קיום, והמיקוד בימים אלה הוא על חיבור בין משפחות יהודיות למשפחות ערביות ישראליות ועל פעילות משותפת עם העמותה החינוכית 'אחריי', שבה אנחנו מארגנים תחרויות כתיבה ומעניקים לזוכים מלגות על שמה של בת חן".

צביקה: "אני מרגיש שהבת העבירה אלינו את השרביט. הייתי בעבר ממייסדי פורום המשפחות השכולות הישראלי־פלסטיני, וחשוב לנו להראות שלמרות ששכלנו את בת חן לא איבדנו את הראש".
 

"אני רק יודע שמכיתה א' היא הייתה עקבית בדעותיה, ופגשה בנוער ערבי הרבה לפני שאנחנו חשבנו על כך". 
 

איילת: "צביקה יגיע לטקס, אבל אני מוותרת. בשנים האחרונות אנחנו לא עולים לקבר של בת חן ובמקום זה מעדיפים לקחת חלק בפעילות על שמה. טקסים לא תורמים להמשך דרכה הערכית של בת חן".
 

גם יעל ונחום אינם זונחים את הנצחתה של הדס, שהייתה כבת 14.5 במותה. הם הוציאו ספר על חייה, הנקרא "ניחוח ההדס", והקימו על שמה קרן התומכת בהפקות של החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. ההצגה הנבחרת מועלית פעם אחת בערב סגור, המיועד להורים ולמוזמניהם, שבמהלכו נושאת יעל דברים לזכרה של הדס ומוקרן גם סרט מרגש על חייה הקצרים.
 

לפני כמה חודשים השיאו ההורים את בנם הצעיר, ארז, ועל אף השמחה, קשה היה להימנע מלהבחין בחסרונה של הדס. "אני לא פעם חושב כמה הפסדנו", אומר נחום. "רק התחלנו לגדל אותה ולא נהנינו ממנה מספיק. החוסר של הדס מורגש כל הזמן והוא לא נעשה קל עם השנים. פשוט לומדים לחיות איתו". 
 

"זה מדכא. כאילו האובדן של הדס היה לחינם. שום דבר לא השתנה ולא השתפר בארץ. חשבנו שהיא מתה במהלך מאבק לשלום, אבל מסתבר שאחרי כמעט דור, המדינה בדיוק באותו מקום. כשאנחנו רואים בטלוויזיה משפחות אבלות המקבלות את העובדה שהקורבן הוא חלק מהמאבק של העם, ברור לנו שעוד לא נפל להן האסימון".