לפרופסור אפי זהבי, דיקן הפקולטה להנדסה באוניברסיטת בר אילן, אין בעיה להודות ש"ברגע שיש גבר ואישה עם נתונים דומים, אעדיף לצרף אלינו את האישה. אבל אם הגבר יותר טוב ממנה, אקח כמובן אותו. אנחנו לא עושים אפליה מתקנת בצורה גורפת. המטרות שלנו הן לבצע מחקר ברמה בינלאומית, להוציא סטודנטים ברמה גבוהה, תוך שילוב נשים באחוזים משמעותיים".
נשים יכולות למלא כל תפקיד בהצלחה רבה, ולא פחות טוב מגברים. עם זאת, יש עדיין מקצועות שמרתיעים אותן. לפי ממצאי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לגבי אוניברסיטאות ומכללות אקדמיות בשנת 2013, ישנם מקצועות לימוד שהביקוש להם הוא מגדרי. להפרעות בתקשורת, ריפוי בעיסוק, חינוך עיוני ומחקרי, דיאטטיקה, עיצוב טקסטיל, מחול, עיצוב תכשיטים, עיצוב אופנה ועיצוב פנים היו בעיקר מועמדות (בין 90% ל–96%). היו גם מקצועות שבהם הביקוש הוא בעיקר על ידי גברים, כמו הנדסת מכונות, הנדסת בניין, הנדסת מחשבים, הנדסת חשמל, הנדסה אזרחית (מעל ל–85% מהנרשמים היו גברים). מקצועות ההנדסה הללו עדיין רחוקים מלהיות משאת נפשן של נשים, על אף פוטנציאל ההשתכרות הגבוה הטמון בהם.
בפקולטה להנדסה באוניברסיטת בר אילן החליטו לצאת למבצע כדי לנסות לשנות את המצב הקיים. הם החלו לתור במרכזים הבינלאומיים אחר חברות סגל פוטנציאליות, בתקווה שהן גם ישמשו דוגמה לבחורות צעירות שאולי שוקלות ללמוד תחומים אלה, אך עדיין נרתעות. לקראת יום האישה הבינלאומי בשלישי הקרוב, ארבע נשות סגל מהפקולטה להנדסה בבר אילן החליטו לסנגר על המקצוע שבטעות נחשב עדיין לגברי, ולהסביר שעדיין, לצערנו, לא מספיק נשים מעיזות לדחוף עצמן קדימה.
"אנחנו מנסים להגדיל את מספר הנשים בפקולטה, הן סטודנטיות והן נשות סגל", מספר זהבי. "לנשים יש דעה קדומה לגבי הנדסת חשמל ומחשבים. הן מתמקדות יותר בתעשייה וניהול, ואילו חשמל ומחשבים נראים להן כמקצוע גברי, מקצוע קשה. ייתכן שיש גם פחד שהן יהיו 'אובר קווליפייד' וזה ישפיע עליהן בחיי הנישואים. אולי יש נשים שחוששות שגברים מעדיפים אותן חלשות. אגב, ברוסיה נשים לא התביישו ללמוד מקצועות הנדסה כמו הנדסת מכונות, גשרים ורכבות".
זהבי מאמין שחיבור בין נשים למקצועות האלו יביא גם לחברה טובה יותר. "בהנדסת חשמל ובמחשבים המשכורות הן גבוהות", הוא מסביר, "וברגע שיהיה איזון משכורות בין גברים ונשים יהיה יותר שוויון, ונשים גם יגיעו לתפקידי מפתח. למשל, בעולם הפיננסי בארץ יש כיום הרבה יותר נשים מאשר היו לפני 20 שנה".
"גם לנשים עם הנתונים המתאימים יש הרבה פעמים חסמים תרבותיים, שזה מקצוע גברי", מוסיפה דינה ימיני, ראש מינהל הפקולטה להנדסה באוניברסיטת בר אילן. "לצערנו, אחוז הנשים כיום בפקולטה הוא לא מרשים. יש לנו כ–600 סטודנטים להנדסה לתואר ראשון, ומתוכם רק כ–18% נשים. ומתוך 32 חברי סגל, רק 5 נשים".
ללכת עם הראש בקיר
ד"ר כרמית חזאי, 39, ראש מסלול סייבר במחלקה להנדסת מחשבים. נשואה, אמא לשניים, ממודיעין
חלום ילדות: "להיות רופאה".
לימודים: "עשיתי בגרות במחשבים ובכימיה והיה ברור לי שאני לומדת את אחד משני המקצועות האלה. למדתי מדעי המחשב ומתמטיקה, ואת כל התארים עשיתי בבר אילן. את הפוסט–דוקטורט עשיתי בדנמרק בחישוב בטוח (חישוב מבוזר ברשת של מחשבים הנמצאים תחת התקפה). למדו איתי מעט מאוד נשים. לא מספיק מעודדים בנות ללמוד את מקצועות המדעים, החברה משדרת להן ללמוד מקצועות יותר הומניים. הן סופגות את זה מגיל ינקות".
רגעי שיא: "סיימתי את הדוקטורט בהצטיינות. הורי לא סיימו אפילו בית ספר יסודי, גדלתי בבית קשה יום, אבל הם כן ידעו לרשום אותי לחוגים או לתת שיעורים פרטיים. קראתי המון ספרים והיה ברור לי שאני רוצה ללכת ללמוד".
קשיים: "במהלך התואר הראשון היו בעיקר קשיים כלכליים ועבדתי במקביל. אחר כך כבר היה יותר קל, כי קיבלתי מלגה. חוץ מזה, במחקר תמיד יש את התסכולים הרגילים. עובדים על בעיה ולא ברור בכלל אם יש לה פתרון או פתרון שאנחנו מחפשים. זה כמו ללכת עם הראש בקיר".
אישה נערצת: "פרופ' שפי גולדווסר, מדענית במכון ויצמן וב–MIT. היא אחת מאלה שהמציאו מחדש את תחום הקריפטוגרפיה המודרנית".
פמיניזם: "אני נמצאת בסביבת עבודה שבה אני לא מרגישה צורך להילחם על הזכויות שלי. אבל אני מאמינה שזה לא המצב בכל מקום, ואני תומכת בשוויון זכויות בין גברים לנשים. אין ספק שיש לנו עוד דרך ארוכה, את לא רואה כיום מספיק נשים בתפקידים בכירים. השאלה היא האם זה בגלל אפליה מכוונת, או שנשים מלכתחילה נמנעות מלהגיע לעמדות כאלה.
"הכרתי בנות שמבחינתן יציאה לפוסט–דוקטורט הייתה בלתי אפשרית. הן פסלו את זה על הסף בגלל שחשבו על המשפחה, על בן הזוג שייאלץ לעזוב עבודה. זה באמת לא פשוט. בעלי (אלון, עוסק באבטחת מידע) היה צריך לקחת חל"ת. הוא עשה את זה מכל הלב, אבל עדיין עזב עבודה מאוד רצינית בארץ בלי לדעת אם בכלל ימצא עבודה בדנמרק".
קריירה ואמהות: "זה היה קשה, זה לעבוד הרבה בלילות, ובדרך כלל זה גם ריצות מסביב לשעון כדי להספיק הכל. ביני ובין בעלי יש חלוקה מסודרת של ימים לגבי מי מוציא את הילדים ממוסדות החינוך, ומי שמוציא את הילדים גם אחראי על הטיפול השוטף באותו יום. בעלי גם אחראי על עניינים פיננסיים, וגם על כל נושא הבישול בבית. כל השאר זה אני".
חלום: "לשפר את החינוך למדעים בפריפריה".
טיפ: "בסופו של דבר, תמיד המשפחה היא הכי חשובה. תמיד אפשר למצוא דרך, להיות יצירתית, כך שהיא לא תיפגע. חוץ מזה, אל תוותרי אף פעם".
המצפון תמיד עובד
פרופ' אורית שפי, 47, ראש מעבדת מחקר בתחום הביו–הנדסה. נשואה, אמא לשלושה, מראש העין
חלום ילדות: "להיות מוזיקאית או רופאה".
לימודים: "אמא שלי פסנתרנית ואבא פיזיקאי ומהנדס. למרות שגם ניגנתי בחליל, הכיוון של לימודים ריאליים היה די ברור בבית. כבר בתיכון אהבתי את המקצועות הריאליים. אמרתי שאלמד גם משהו שאני אוהבת וגם שזה יהיה מקצוע שיפתח בפני אפשרויות של עשייה ותעסוקה. הייתי עתודאית, למדתי תואר ראשון בפיזיקה, ושירתי כמה שנים במודיעין. המשכתי לתואר שני ושלישי והתחלתי להתמקצע בפיזיקה של רשתות עצבים. כיום המעבדה שאני עומדת בראשה עוסקת בפיתוח כלים הנדסיים לשיקום עצבי.
"כשלמדתי לתואר ראשון, היינו כ–20% בנות. השנה הראשונה הייתה קשה, ממש שוק, למדתי סביב השעון. את כל התארים עשיתי באוניברסיטת תל אביב, ולקראת סוף הדוקטורט עלו הדילמות אם לארוז את המשפחה ולנסוע לפוסט–דוקטורט בחו"ל. נסעתי לאוניברסיטת קליפורניה, סן דייגו, שם התמחיתי בחקר מערכת העצבים. בנסיעה בעלי (יותם, איש הייטק, כיום טייס באל־על) מאוד תמך בי, עזב את העבודה שלו ונסע איתי. מאוד חשוב שיש פרטנר".
רגעי שיא: "כשמגלים תוצאה מלהיבה. פתאום מכמה ניסויים את מגיעה למסקנה חדשה. למשל, כשהצלחנו לכוון גדילה עצבית בפלטפורמה חדשה שפיתחנו, שמיועדת להשתלה".
קשיים: "הסביבה האקדמית היא מאוד ביקורתית, וגם את ביקורתית כלפי עצמך. הקושי זה לדעת לעצור ולהגיד 'רגע, זה בכל זאת טוב, זה בכל זאת מצליח' ולא לשקוע בלחצים הרבים שמופעלים עלייך. את כל הזמן מחפשת עוד השראה מדעית, וגם צריכה להיות עם תחושת ביטחון שאם עד עכשיו הצליח לך, אז זה בסיס טוב להמשך".
אישה נערצת: "פרופ' סולאנג' אקסלרוד ז"ל, שהייתה המנחה שלי לתואר השני. אישה חכמה, חזקה, שהראתה שאפשר לשלב מחקר עם משפחה ואהבת חיים. אני גם מאוד מעריכה את מדונה. אני אוהבת את הדברים שהיא עושה ואת העובדה שהיא גם ממציאה עצמה כל פעם מחדש".
פמיניזם: “אף פעם לא עצרתי את עצמי ולא ויתרתי משום שאני אישה. אבל אני כן רואה שלנשים יש לפעמים קשיים או מעצורים. זה בא לידי ביטוי בעיקר בהחלטות של קריירה, האם למשל להמשיך לפוסט–דוקטורט או לא, כי הן חוששות שזה יבוא על חשבון המשפחה. אני מנהלת הרבה שיחות עם דוקטורנטיות שמתלבטות, וגם מנסה לחשוף ילדות בגילים הצעירים לעולם המדע על ידי הרצאות וסיורים במעבדה.
"בישראל חלק מהבעיה הוא גם החינוך שלנו, הנשים, כלפי עצמנו. לא הרבה נשים דוחפות עצמן או מעמידות עצמן למבחן לתפקידים בכירים. מצד שני, קשה לנשים לפרוץ למערכות שבהן יש רוב גברי. יש מסגרות עם הגמוניה גברית, ולדעתי במקומות כאלה נוצרת אפליה".
קריירה ואמהות: "אני מנצלת את הגמישות היחסית שיש בעולם האקדמיה מבחינת שעות העבודה כדי להיות עם המשפחה ברגעים חשובים, כמו למשל טקס כלשהו או ללכת עם הילדים לרופא. הדינמיקה משתנה עם השנים, תלוי בגיל הילדים. ההחלטה שלי הייתה שבגילים המאוד צעירים לא אפגע בזמן עם הילדים, ואת חופשות הלידה לקחתי באופן מלא. אין לי בעיה להכניס עבודה הביתה. אחרי ארוחת ערב אני ממשיכה לעבוד. כשיש לחץ מאוד גדול בעבודה, הילדים יודעים שאמא לא יכולה להתפנות לדברים אחרים, אבל כשיורד המתח, אני נותנת לבית יותר. מה שכן, המצפון תמיד עובד, תמיד את מרגישה שאת לא עושה מספיק למען הבית".
חלום: "שנגיע במעבדה להישגים ולתובנות שבאמת יתרמו ליכולות של ריפוי אנשים אחרי פגיעות חמורות ושיקדמו את עולם הרפואה".
טיפ: "אל תהיי הקטגור של עצמך, אל תחליטי מראש שאת לא מתאימה. תני לאנשי מקצוע ולוועדות הקבלה להחליט. תעשי את המקסימום ותביאי את עצמך לשולחן הדיונים".
אוורסט, סלפי ותרופה לסרטן
פרופ' רחלה פופובצר, 43, ראש המסלול לביו–הנדסה וראש המעבדה לננו–רפואה. נשואה, אמא לארבעה, מגבעת שמואל
חלום ילדות: "להיות מדענית".
לימודים: "למדתי תואר ראשון בפיזיקה ובפילוסופיה בבר אילן ותואר שני ושלישי בהנדסת אלקטרוניקה בתל אביב. כיום זהו מסלול שבו לפחות 80% גברים, ובעבר היינו רק שתיים–שלוש בנות מתוך 150 סטודנטים. תמיד ידעתי שאני רוצה ללמוד תחום מדעי אנליטי ולא הייתה לי התלבטות לגבי זה. את הפוסט–דוקטורט עשיתי באוניברסיטת מישיגן בנושא של ביופיזיקה.
"בלימודי הנדסה, מדעים ומדעים מדויקים אחוז הבנות הרבה יותר נמוך מהרצוי. אולי הכל מתחיל בסיפורי ילדים. חסרים לנו ספרים שבהם יש מדעניות ונשים פורצות דרך, כדי שילדות יתחילו לשקול זאת גם בגיל צעיר. נשים לא רואות הרבה נשים אחרות שמתעסקות במקצועות כאלה ולכן הן גם לא יכולות לרצות לדמות להן".
רגעי שיא: "כשראיתי שהטכנולוגיה שלנו לזיהוי גידולים על בסיס מולקולרי עובדת על עכברים. יש הרגשה שאנחנו בדרך הנכונה ותקווה שזה יסייע מתישהו לזהות מוקדם יותר מחלות אצל בני אדם ויעזור גם למצוא מזור לסרטן".
קשיים: "המעבר לארצות הברית היה מאוד קשה. למצוא בתי ספר, גנים וחברים חדשים לילדים, לחיות בלי סביבה תומכת. גם מבחינה מקצועית זה היה להתחיל מערכת חדשה ולהתמודד עם מנטליות אחרת. זה הצריך הרבה מאמץ והמון משאבים".
אישה נערצת: "אני מעריכה את השחקנית ליא קניג על הכישרון, הכריזמה ושמחת החיים. היא נותנת לי תקווה לשנים שעוד יבואו".
פמיניזם: "כל אחד צריך להגשים את המקסימום שהוא יכול להגיע אליו, גם בחיים המקצועיים וגם בחיים האישיים, ולשלב בין שניהם. בשום אופן אסור להתפשר בגלל שאת אישה. גם ילדים קטנים הם לא סיבה לוותר.
"בסך הכל ישראל היא מדינה שכן נותנת אפשרויות לנשים ומאוד מקובל שהן יוצאות לעבוד ויכולות להגשים את עצמן. האתגר הוא לנשים עצמן, לשאוף להגיע לעמדות הבכירות. אנחנו רואים את זה למשל כבר היום בתחום הבנקאות וגם באוניברסיטאות. נשים צריכות להתאמץ ואז הן יגיעו לאן שהן רוצות".
קריירה ואמהות: "אפשר לשלב, צריך רצון, יכולת ונחישות, וגם תמיכה מהבית לא תזיק. בעלי, שגם הוא בעל קריירה (רופא, ד"ר אהרון פופובצר) מאוד תומך בי. כיוון שבעבודת מחקר באוניברסיטה הזמן שלך הוא גמיש, תמיד חזרתי הביתה בשעה סבירה לילדים, משום שאפשר לעבוד בלילה. הילדים תמיד היו במקום הראשון אצלי ואני לא מרגישה שחסר להם משהו. אגב, במשרות הטובות גם המשכורות הן בהתאם. לכן נשים שמרוויחות טוב גם יכולות להרשות לעצמן עזרה בבית, ובמקום לבזבז את הזמן בניקיונות הבית יכולות לעשות עבודה יותר משמעותית".
חלום: "לראות את הטכנולוגיה שאנחנו מפתחים מתממשת ועוזרת לריפוי חולי סרטן. וגם לטפס על האוורסט ולעשות סלפי".
טיפ: "לא כל אחת רוצה קריירה, אבל מי שרוצה ולא תעשה את זה - תצטער כל חייה. נשים הרבה יותר ממוקדות מגברים, ומשום שהחיים לימדו אותנו לתפקד בעבודה וגם בבית, אנחנו הרבה יותר יעילות. לכן לא צריך לפחד, רק לשאוף הכי גבוה שאפשר".
הוכחות, תשובות ואנג'לינה ג'ולי
ד"ר ענליה סומך–ברוך, 44, מדענית חוקרת ומרצה בפקולטה להנדסה. נשואה, אמא לשלושה, מבית יהושע
חלום ילדות: "כשהיו שואלים אותי 'מה תרצי להיות כשתהיי גדולה?', הייתי עונה שאני עדיין לא יודעת".
לימודים: "מדעים מדויקים תמיד ריתקו אותי, הייתה לי משיכה לתחום הזה, בעיקר למתמטיקה. ראיתי בזה תחום מאוד מאתגר ומעניין, והקומבינציה הזו גרמה לי ללמוד הנדסת חשמל לתואר ראשון (באוניברסיטת תל אביב) ותואר שני ושלישי (בטכניון). זו רק סטיגמה שמדובר במקצוע גברי. מגוון האפשרויות של עבודה/מחקר כאן הוא עצום. לא מודעים לכך שאין שום יתרון לגבר על פני אישה בתחום הזה. בסיום התארים נסעתי לאוניברסיטת פרינסטון לעשות פוסט–דוקטורט בתחום תורת האינפורמציה. הנסיעה הייתה חוויה משפחתית אדירה. זה להכיר תרבות ומנטליות אחרות, אבל כמובן שהיו גם געגועים ארצה, געגועים למשפחה".
רגעי שיא: "הוכחות מתמטיות קשות שהצלחתי להוכיח. וגם זכייה במלגת מארי קירי של האיחוד האירופי".
קשיים: "כשאת עובדת על בעיה ופתאום מגלה שעוד קבוצה עובדת במקביל על כך, ואפילו כבר פרסמה תוצאות דומות לפנייך. זה קרה לי פעמיים, וזה היה מאכזב".
אישה נערצת: "אני מאוד מעריכה את אנג'לינה ג'ולי, בגלל החשיפה שלה לגבי הפרוצדורות הרפואיות האינטימיות שהיא עברה במטרה לעודד מודעות של נשים למחלת הסרטן".
פמיניזם: "אני מאמינה בהזדמנויות שוות, מאמינה שעניין המגדר לא צריך להיות רלוונטי בהקשר לאפשרויות שפתוחות בפני אדם. אני גם מנסה לחנך את הבנים שלי להתייחס לנשים בצורה שוויונית ולא להתבייש ברגשות שלהם.
"הסטטיסטיקה מראה במדדים האובייקטיביים, כגון שכר וקידום, שנשים מופלות לרעה. אני מעולם לא הרגשתי את זה. יש לנו עוד דרך לעבור כחברה בשינוי דפוסי חשיבה. אני חונכתי לשאוף להגשמה עצמית, וזו נראית לי דרך נכונה לחנך בנים ובנות כאחד".
קריירה ואמהות: "הילדים שלי מכירים מגיל צעיר את המושג 'דד־ליין'. בנסיעות לכנסים בחו"ל צריך להיפרד למספר ימים כשהם עוד קטנים, וזה לא פשוט. יש גם חלוקת עבודה ביני ובין בעלי (אורן, איש הייטק וחוקר). אני יותר דומיננטית בעניינים רפואיים של הילדים, אם צריך ללכת לרופא, ובעלי יותר מתעסק בעניינים אדמיניסטרטיביים".
חלום: "בתחום המחקר שלי יש עדיין הרבה דברים שאינם מובנים. החלום שלי הוא לפענח חלק מהתשובות לשאלות הפתוחות הללו".
טיפ: "חשוב שאישה תבין שזה מאוד תורם גם לילדים לדעת שלאמא שלהם יש עולם עשייה משל עצמה".