המרוויח: ראש הממשלה בנימין נתניהו
 

אומרים עליו שהוא "קוסם" ושהוא הפוליטיקאי הממולח ביותר בפוליטיקה הישראלית, והוא אף העיד על עצמו ש"כל מה שאני רוצה אני משיג". שנה לאחר הבחירות שבהן הביס את יריביו אך נאלץ להרכיב קואליציית ימין־חרדים צרה וכמעט בלתי אפשרית, הנשענת על 61 חברי כנסת בלבד ונתונה לקפריזות של חבריה, יכול נתניהו להביט לאחור בסיפוק ולומר לעצמו: עד כאן הכל בסדר. הוא שרד את השנה הראשונה בשלום, ואם לא יקרו תקלות בלתי צפויות, הוא ימשיך להוביל את הממשלה אולי עד לסיום כהונתה.

אם מילת המפתח היא "הישרדות", יכול נתניהו, החולש גם על משרד התקשורת, המשרד לשיתוף פעולה אזורי, משרד החוץ ומשרד הכלכלה, להיות שבע רצון. שנה לאחר הבחירות לא נראה שום איום ממשי על שלטונו, וגם הדיבורים על הקמת מפלגת ימין־מרכז חדשה שתשים קץ לשלטונו הארוך הם בינתיים בגדר דיבורי סרק בלבד.
 
במישור המדיני, נתניהו, שהשליך את יהבו על מלחמה בגרעין האיראני, לא הצליח לבלום את ההסכם עם המעצמות שהסיר את הסנקציות על איראן, ואף הותיר בבית הלבן את ברק אובמה בשלהי כהונתו כנשיא פגוע, שלא לומר עוין, לאחר שנתניהו נאם בפני הקונגרס בניגוד לדעתו.
 

בזירה הביטחונית מתפאר נתניהו בכך שישראל היא אי של שקט לעומת המזרח התיכון הגועש שבו דאע"ש מקים אימפריית רשע בעיראק ועל חורבותיה של סוריה, והאסלאם הקיצוני משליט טרור ואלימות, אבל יחד עם זאת נאלץ נתניהו להתמודד גם מבית, עד כה בלא הצלחה של ממש, עם אינתיפאדת היחידים וגל טרור שגבה כבר את חייהם של עשרות ישראלים.
 
האבסורד הוא שהמצב הביטחוני והירידה בתחושת הביטחון של אזרחי ישראל לא פוגעים במעמדו של נתניהו, ואולי להפך. כשהתותחים רועמים וסכיני המחבלים נשלפות, רוב הציבור מתכנס לימין, וכך יכול נתניהו להביט משועשע ביריביו העיקריים, לפיד והרצוג, מתמרכזים ואף שוברים ימינה, והסקרים לא מלמדים, נכון לעכשיו, על שום קומבינה שתסכן את שלטונו. לכן הוא גם יכול להרשות לעצמו, למרות הפערים הכלכליים הגדולים במדינה, להציג לראווה את תלוש המשכורת שלו ולהלין על זקיפת הרכב הנרשמת לחובתו.
 
הסכנה היחידה האורבת לשלום הקואליציה, בסיום השנה הראשונה לכהונתה, היא לא הפיגועים והמצב הביטחוני, וגם לא הקפאת הבנייה בשטחים, אלא דווקא נושאי דת ומדינה, שם נתניהו מנסה להלך על חבל דק ולנווט בין הצורך לשמור על קשרים הדוקים עם יהדות ארצות הברית לבין הצורך לרצות את החרדים בשל סוגיות כמו "הכותל הרפורמי" וחוק המקוואות.
 
בתחום הפוליטי שמט נתניהו, שועל קרבות ותיק, את השטיח מתחת לרגלי יריביו בליכוד, אם היו כאלה, הקדים את הפריימריז וניצח כמתמודד יחיד. יריבו הפוטנציאלי גדעון סער, שנטל פסק זמן מהחיים הפוליטיים, ממשיך לגדל את הילד דוד ומסתפק בשלב זה בציוצים בטוויטר ובעקיצות לנתניהו מפעם לפעם, ויריבים פוטנציאלים כמו גבי אשכנזי ובני גנץ נמצאים בהקפאה עמוקה.
 
כך יכול נתניהו להמשיך ולהרהר גם בקול על תקופת כהונה נוספת. זאת משום שאם הכנסת תאשר בסוף 2016 את התקציב הדו־שנתי הבא, לאחר ההתקפלות של שר האוצר משה כחלון שהודיע השבוע כי למרות התנגדותו יחתום על התקציב הדו־שנתי, יוכל נתניהו ככל הנראה להמשיך להתגורר במעון הרשמי ברחוב בלפור עד אמצע 2019, להשלים עשר שנות כהונה רצופות ולאיים על שיא משך הכהונה שקבע דוד בן־גוריון
 

המפסידה: האופוזיציה
 

אם את הרשימה שהקימו סיעות בל"ד, חד"ש ורע"ם־תע"ל מכנים "המשותפת", את האופוזיציה ניתן לכנות "הרשימה המפוצלת". דווקא בשעה שבה המציאות הביטחונית בישראל הופכת לבלתי נסבלת, ורבים מאזרחי המדינה שואלים את עצמם "עד מתי" לנוכח גל הפיגועים המתמשך, לא מצליחה האופוזיציה להפגין אחדות, להתרומם בסקרים, לאתגר את שלטונו של נתניהו או להיות אלטרנטיבה שלטונית.
 
בחזית הפרלמנטרית יכול נתניהו להישאר רגוע כל עוד האופוזיציה מפגינה פיצול מרשים ומסוכסכת בתוכה. אף שהקואליציה נשענת על כרעי תרנגולת, 61 מול 59, מספר הפעמים שהאופוזיציה הצליחה להביך את הממשלה בהצבעות בכנסת יכול להיספר באצבעות יד אחת.
 
הסיבה לכך היא הרבה אגו ויריבות אישית, אך גם בנק מטרות שונה. האופוזיציה מתנהלת כאילו מערכת הבחירות לא הסתיימה אף פעם. יו"ר יש עתיד, יאיר לפיד, סימן לעצמו מטרה: להיאבק על ראשות הממשלה בבחירות הבאות, והוא עושה הכל, ועד כה בהצלחה לא מעטה, להגיע אל ציבורים חדשים, להתמרכז, לשבור ימינה ולנסות להתחבב אפילו על החרדים, תוך שהוא מתאמץ לעשות הבחנה ברורה בין יש עתיד כמפלגת מרכז ובין המחנה הציוני כמפלגת שמאל.
 
וכך קורה שבעת דיונים סוערים בכנסת, בעיקר בנוכחותו של ראש הממשלה, משקיעים לפיד והרצוג אנרגיות רבות בהתקפה איש את רעהו. הרצוג תוקף את לפיד אבל משקיע גם זמן בלתקוף את מרצ, וגם במרצ לא מחמיצים הזדמנות לתקוף את המחנה הציוני, שלא לדבר על יש עתיד, ולהדגיש את הצורך במרצ חזקה בשמאל.

חבר הכנסת יצחק (בוז'י) הרצוג. צילום: מרק ישראל סלם
חבר הכנסת יצחק (בוז'י) הרצוג. צילום: מרק ישראל סלם

 
האופוזיציה מפוצלת בין היתר משום שמרכיב חשוב בתוכה - ישראל ביתנו בראשות אביגדור ליברמן - בחר לאגף את הליכוד ואת הבית היהודי מימין, והוא מסגל לעצמו קו לאומי ומתלהם, המכוון בעיקר כלפי חברי הכנסת הערבים.
 
וכך, עם ליברמן מימין, לפיד במרכז, המחנה הציוני בתווך ומרצ והרשימה המשותפת משמאל, מתקשה האופוזיציה לשלב כוחות ולנצל את הבלגן בשורות הקואליציה – מרידות תכופות של אורן חזן (הליכוד), של בצלאל סמוטריץ' (הבית היהודי), של דודי אמסלם (הליכוד) ושל אברהם נגוסה (הליכוד) - לטובתה.

ועוד דבר. בעוד שלפיד האריך עד לבחירות לכנסת ה־22 את המנדט שנטל לעצמו לעמוד בראש מפלגתו ללא מתחרים, והוא יכול להתפנות למרוץ לראשות הממשלה, נאלץ הרצוג להתמודד עם יריבים מבית: אראל מרגלית שתקף אותו לעיני המצלמות, וגם פעילים שדעתם אינה נוחה מכך שטרם נקבע מועד לפריימריז לראשות התנועה.

הבולטת: שרת התרבות מירי רגב
 

אין ספק שהדמות הבולטת בפוליטיקה הישראלית בשנה האחרונה היא שרת התרבות והספורט מירי רגב, שהצליחה לקחת משרד קטן ודי שולי ולהפוך אותו למשרד שכולם מדברים בו, תוך שהיא מחוללת סערות חדשות לבקרים, משמיעה הצהרות בומבסטיות ומכריזה מלחמה על האליטות הישנות.

"מירי כפיים", כפי שכינו אותה בלעג בתקופת מערכת הבחירות, הפכה לאישה הראשונה בליכוד ולחביבת "השטח" הליכודי. היא לא מהססת לצאת למלחמת תרבות תוך שהיא מנופפת במזרחיות שלה ומאיימת לנתץ את ההגמוניה התרבותית האשכנזית של מי שכינתה "קפוצי תחת".
 
בין היתר, רגב קראה תיגר על הפלייליסט של גלגלצ ולא היססה להתעמת בעניין עם שר הביטחון בוגי יעלון; הודיעה כי תקדם חוק נאמנות בתרבות שידיר תקציבים ממוסדות תרבות שירצו להעביר מסרים אנטי־ציוניים, תוך שהיא דורכת על האצבעות של שר האוצר משה כחלון, הסמכות בעניין; איימה לקחת תקציבים מהאופרה הישראלית לטובת התזמורת האנדלוסית; ושמה פס על הדמות המלגלגת שהדביקו לה ב"ארץ נהדרת" ועל המתקפה עליה ברשתות החברתיות. כפיים למירי.

מירי רגב. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
מירי רגב. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

המפתיעה: שרת המשפטים איילת שקד
 

סקר שנערך במלאת שנה לפריימריז בבית היהודי העלה כי רמת התמיכה הגבוהה ביותר בקרב מצביעי הבית היהודי היא באיילת שקד. 64.8% הציבו אותה במקום הראשון, ואילו יו"ר הבית היהודי, נפתלי בנט, הגיע רק למקום השני אחריה, עם 51.6% מהקולות.
 
שקד החילונית נבחרה ל"אשת השנה" על ידי המגזין "ליידי גלובס" והיא זוכה להערכה רבה במערכת המשפט ומחוצה לה. שקד אומנם פועלת לשנות את שיטת בחירת השופטים ואת הרכב בית המשפט העליון על מנת להביא לאיזון שלא מתקיים שם כיום לדעתה, ולצמצם את האקטיביזם השיפוטי שלו, אך בניגוד למירי רגב היא עושה זאת במתינות, תוך הידברות, ללא הצהרות מתלהמות ובלי "רעש וצלצולים" המאפיינים למשל את פעילותה של רגב.
 
שקד, שהעבירה את מינויו של אביחי מנדלבליט לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, מקדמת שורה של רפורמות, ובהן פיצול סמכויות היועץ המשפטי לממשלה. עד כה הצליחה שקד לייצר יחסי עבודה קרובים עם נשיאת בית המשפט העליון השופטת מרים נאור, אך לעומת זאת יחסיה עם ראש הממשלה בנימין נתניהו ובמיוחד עם רעייתו שרה הם צוננים, בלשון המעטה. בראיון ל"מעריב סופהשבוע" אמרה שקד על יחסיה עם נתניהו: "זה עובד בסדר גמור, כי ראש הממשלה ואני לא סחבקים. שנינו אנשים מאוד ענייניים. כשאני צריכה לדבר איתו בעניינים מקצועיים, אנחנו מדברים".

איילת שקד. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
איילת שקד. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

המאכזב: יו"ר הרשימה המשותפת ח"כ איימן עודה
 

ח"כ איימן עודה, יו"ר הרשימה המשותפת, הוא הדמות המאכזבת בפוליטיקה הישראלית בשנה האחרונה. הרשימה המשותפת זכתה בבחירות להישג נכבד, 13 מנדטים, ורבים, בעיקר בציבור היהודי, סברו שעודה בעל החזות וטון הדיבור המתון יוביל את ערביי ישראל למסלול של השתלבות במדינת ישראל, אבל שורה של אירועים לימדו כי הרשימה המשותפת בהנהגתו היא לא יותר מאשר בלוק טכני שהוקם בעקבות הצלחתו של אביגדור ליברמן להביא להעלאת אחוז החסימה בבחירות לכנסת, ולא בשורה של ממש.
 
עודה משלם בעיני הציבור הישראלי את המחיר על תעלולי מפלגת בל"ד, בעיקר בעקבות הפגישה של חברי הכנסת שלה עם משפחות של מחבלים שנהרגו על ידי כוחות הביטחון במהלך גל הפיגועים האחרון. הרושם שנוצר הוא שעודה נגרר אחר הקו הקיצוני של בל"ד. רושם זה התחזק עוד יותר בעקבות הגינוי שפרסמה הלשכה המדינית של חד"ש, המפלגה שעודה משתייך אליה, להחלטת מדינות המפרץ ואחר כך הליגה הערבית להכריז על חיזבאללה ארגון טרור.

ההחלטה עוררה סערה. עודה הסתפק תחילה בהבהרה בכתב, ורק כעבור שבוע הופיע על המרקע והציג הסברים לא משכנעים למהלך, שזכה לגל של גינויים מכל קצוות הקשת הפוליטית. המהלכים האחרונים גרמו למשבר פנימי בתוך חד"ש ולוויכוחים על המשך דרכה של המפלגה. 

ח"כ איימן עודה. צילום: יונתן סינדל, פלאש 90
ח"כ איימן עודה. צילום: יונתן סינדל, פלאש 90

סיכום: עם הפנים לעתיד
 

ראש הממשלה בנימין נתניהו פוסע בבטחה אל תחילת השנה השנייה לכהונת ממשלתו כשהוא מלא ביטחון עצמי ויכול להביט בלא חשש אל עבר האופק הפוליטי הנשקף לו. בליכוד אין לו יריבים של ממש, הניסיונות להקים גוש חדש שיחליף אותו בהנהגת הליכוד או בהנהגת המדינה לא צולחים בשלב זה, את מתווה הגז הוא הצליח להעביר, האופוזיציה לא נושפת בעורפו מלבד עלייה של יש עתיד בסקרים, שר האוצר הסיר למעשה את התנגדותו לתקציב דו־שנתי ועוד מעט שנוא נפשו נשיא, ארצות הברית ברק אובמה, יפנה את כיסאו בבית הלבן לטובת נשיא אוהד יותר, אולי דונלד טראמפ.