משפחת סלמסה יוצאת לקרב: "אי אפשר לחיות במדינה בלי צדק"

"כשהיה בן 4 קנה לו בעלי תחפושת של שוטר", היא נזכרת במרירות, כשמבטה עדיין נעוץ בנקודה נעלמה. "אבא של יוסף האמין אז שהמשטרה שומרת על התושבים והיא סמל לטוב שקיים בארץ ישראל. מי היה מאמין שכמעט 20 שנה אחר כך התחפושת הזאת תלמד אותנו שיעור חשוב. בגלל השוטרים הפסקנו להאמין במדינה שלנו. הם אלה שרצו לעצור את יוסף אף על פי שלא עשה שום דבר רע. הם אלה שחשמלו אותו באקדח טייזר ואחר כך זרקו אותו כבול באזיקים על הכביש מול התחנה. הם אלה שהגיעו אלינו הביתה ואיימו עלינו, ואני בטוחה שהם אלה שבגללם היום הוא לא בחיים". 

פרנוס היא אישה חזקה ומרשימה, שעמדה ב–25 השנים האחרונות בפני תלאות משפחתיות קשות מנשוא. את הבת הראשונה היא איבדה בדרכה מאתיופיה לישראל, ואת השנייה שכלה בארץ מיד לאחר לידתה. בשנים האחרונות קיוותה כי הסבל נשאר מאחוריה, אולם אז הגיעה פרשת יוסף סלמסה, שגרמה לעדה השלווה לצאת בזעם לרחובות, והדיה מסעירים עד היום את הציבור בישראל. 

בחודש האחרון נחתו על פרנוס ובעלה טדלה שתי בשורות קשות נוספות. הראשונה הייתה ההודעה של מח"ש שלפיה לא נמצאו היבטים פליליים במעשיהם של השוטרים, זאת אף שהגישו דוח שקרי לאחר האירוע. השנייה הייתה של ועדת המשמעת במטה הארצי, שהחליטה ביום חמישי שעבר כי על אף מסקנות מח"ש והשקרים שנחשפו, לא יעמדו השוטרים גם בפני דין משמעתי, בנימוק שפעלו כהלכה. 

טדלה חשק את שפתיו בזעם, פרנוס הגיבה בבכי. היא ירדה לחצר שמתחת לבניין וישבה במשך דקות ארוכות על ספסל העץ החדש הנושא את שמו של בנה. בידיים רועדות ליטפה את קורות העץ החומות, רפרפה באצבעותיה על שלט ההנצחה ממתכת. כמו במין חיזיון ראתה מולה את יוסף, הצועד מבין עצי האקליפטוס העתיקים, ומבקש ממנה לא להתייאש. 

פרנוס חזרה לביתה חדורת רוח קרב. היא וטדלה החליטו כי יילחמו לעד על שמו של בנם. באמצעות עו"ד דרור מתתיהו הם יפנו החודש ליועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, ויגישו לו ערר מפורט על ההחלטה של מח"ש. בהמשך יוגש ערר נוסף בדרישה לפתוח את חקירת מותו של יוסף בנימוק כי הוא נרצח ולא התאבד. פנייה שלישית תיעשה לבג"ץ, בעקבות החלטתה של ועדת המשמעת שלא להעניש את השוטרים ששיקרו. 

"כמעט שנתיים עברו ולא נעשה צדק עם הבן שלי", אומרת פרנוס בזעם. "אני מרגישה שהרשויות מסתכלות עליך אחרת כשאתה אתיופי. איך יוסף הגיע ברגל למחצבה הרחוקה? איך הצליח בכלל לטפס למעלה לצוק? למה לא מצאו שברים ברגליים או בראש אחרי שנפל מגובה של יותר מ–20 מטר? מדוע לא נתנו לטדלה לזהות את הגופה? איך נמחקו פתאום כל שיחות הטלפון של יוסף? בסיפור הזה יש הרבה שאלות ואין תשובות. עד ליום מותי אלחם בשביל הבן שלי. לא אוותר ולא אכנע, כי אי אפשר לחיות במדינה שאין בה צדק. במצב כזה עדיף לנו לחזור לאתיופיה. הסיפור של יוסף הוא לא רק שלנו, זה סיפור על החברה הישראלית". 

משפחת סלמסה התגוררה בכפר סמן מלטה שבהרי אתיופיה וחלמה על מדינת היהודים. לראשונה ניסו להגיע לישראל במהלך שנות ה–80, אולם בדרכם לגבול סודן נפטרה אחת הבנות הקטנות והם חזרו על עקבותיהם. רק בשנת 1991 עלו בני הזוג ארצה, ונשלחו למרכז קליטה באשקלון, שם נולד יוסף. מיד אחריו נכנסה פרנוס להריון נוסף, אולם למחרת הלידה נפטרה הפעוטה לאחר שלא שרדה ניתוח לתיקון מום מולד בדרכי הנשימה.   

"עשרה ילדים הבאתי לעולם, והיום אני מגדלת רק שבעה", דומעת פרנוס. "יוסף היה האור של הבית. תמיד מחייך, תמיד שמח, כולם קראו לו סמיילי. הוא נתן כבוד לכולם, לא משנה אם היה שחור, לבן או נכה. הפריעו לו גזענות ושוטרים שמכים אתיופים". 

לאחר שסיים את לימודיו בפנימיית כפר גלים התגייס יוסף לצה"ל, אולם שוחרר כעבור שנה בשל בעיות גב ותת–משקל. הוא החל לעבוד כפועל פס ייצור ביקב בנימינה, ולאחר שעות העבודה הלך לשיעורי תורה או ישב עם חבריו בגינה הסמוכה לביתו, הסובבת סביב מעון נעמ"ת בשכונה. 

יוסף, בן 22 במותו, לא היה עולה לתודעה הציבורית לולא התקרית הדרמטית עם המשטרה במוצאי שבת, 1 במרץ 2014. "הילדים הגיעו לארוחת שישי וכרגיל אכלנו ושרנו מזמורי שבת", נזכרת פרנוס. "יוסף רצה שאשב ועזר לי להגיש אוכל. במוצאי שבת הוא ביקש לנשום אוויר וירד לחצר עם כוס קפה ביד. הרגשתי בעיטה בבטן, כאילו משהו רע עומד לקרות". 

אין חולק כי יוסף וחברו, אברהם, ישבו בתחילה על הספסל שמול הבית, אך אחר כך עברו לצד השני של הגינה וישבו על ספסל אחר כשגבם למעון נעמ"ת. הם שתו בירה וצחקו, עד שאחת השכנות התקשרה למשטרה בנימוק שראתה אדם המנסה לפרוץ למעון. למקום הגיעו שני שוטרים מתחנת זכרון יעקב, ומאותו רגע הגרסאות הפוכות לחלוטין. 

לטענת אברהם ושלושה עדי ראייה נוספים, השוטרים הגיעו עם אקדח טייזר שלוף. כאשר יוסף ביקש להתרומם מהספסל, הם ירו בו חצים חשמליים. הוא נפל בעוצמה אל הקרקע ונגרר על ידי השוטרים אל הניידת כשהוא מטושטש. אלא שעל פי השוטרים, יוסף היה שיכור, תקף אותם באגרופיו ולכן נאלצו להשתמש בטייזר, וזאת לאחר שהזהירו אותו. דיווח זה הוא שנקבע כשקרי.

פרנוס וטדלה לא שיערו מה קורה לבנם עד ששכנה קרובה התדפקה על דלתם. "נסענו מיד לתחנת זכרון, וכשהגענו רצתי קדימה", מספר טדלה בקול מרוסק. "ראיתי את יוסף שוכב בחניה בחוץ כמו כלב, עם אזיקים בידיים וברגליים. הייתי בטוח שהוא מת".  

פרנוס: "התכופפתי ליוסף והחזקתי את הראש שלו קרוב ללב שלי. הוא היה קר כמו קרח. קראתי לו, בכיתי, אבל הוא לא ענה". רק כעבור 35 דקות פונה יוסף לבית החולים הלל יפה בחדרה.   

האירוע וההשפלה השאירו את חותמם על הצעיר. הכוויות מהטייזר הגלידו עם הזמן, אבל הפצעים הנפשיים צרבו את גופו. יוסף סירב לצאת מהבית ועזב את עבודתו ביקב. לאחר שלושה שבועות מצא עבודות מזדמנות במכירת גלידה פלאפל, שאליהן הגיע רק בשעות הערב וכשכובע מצחייה גדול מסתיר את פניו. 

"יוסף התבייש במה שעשו לו השוטרים מול השכנים ואמר ששרפו לו את הלב", אומר טדלה. "רציתי להתלונן נגד השוטרים, אבל הוא פחד. בסוף אחרי חודש אני התלוננתי". 

באפריל 2014 נפתחה חקירת מח"ש, אולם יוסף סירב לשתף עמה פעולה, והחוקרים נאלצו לסגור את התיק. "בכל פעם שהתקשרו ממח"ש יוסף הזיע ורעד", מגוננת פרנוס. "הוא היה בטראומה ופחד שהשוטרים יתנכלו לו. מסתבר שצדק". 

ב–26 ביוני, לאחר מספר ניסיונות ליצור עמו קשר וכשבוע לפני שנמצאה גופתו, הגיעו שוטרים מתחנת זכרון יעקב לבית משפחת סלמסה ודרשו שיוסף יתייצב לחקירה. פרנוס טענה כי אינה יודעת היכן בנה ורמזה לבתה להקליט את השיחה. מההקלטה עולה כי אחד השוטרים איים על המשפחה כי "אין יום, אין לילה. אם אני לא ישן, גם אתם לא תישנו. כל שעה אני אדפוק אצלכם בבית". 

כשבוע לפני שנמצאה גופתו של יוסף, חלמה פרנוס כי סבתה מגיעה אליה ומבקשת ממנה קומקום. לאחר שהקשישה נמוגה באוויר, נותרו מאחוריה מכנסיים שחורים התלויים על חבל. "כשאמרו לי שהקומקום מסמל מוות, דאגתי בעיקר ליוסף", אומרת פרנוס. "כשראיתי שהוא משתפר, נרגעתי".

ואכן, בימים האחרונים לחייו, כארבעה חודשים לאחר התקרית עם המשטרה, נראה היה כי יוסף מתאושש. הוא חזר לחייך, נפגש עם חבריו ואפילו שב לעבודתו ביקב בנימינה. אבל למרות האופטימיות ששידר ופרצי הצחוק ששחרר, פרנוס לא הייתה שקטה. ביום שני בלילה, 1 ביולי 2014, היא ראתה את בנה בפעם האחרונה. "יוסף הגיע מאוחר כי היה בשיעור תורה", רועד קולה. "חיכיתי לו בסלון והסתכלתי עליו כשנכנס. הוא לקח כוס מים, אמר לי לילה טוב והלך לישון. למחרת, באופן חריג, התעוררתי מאוחר ולא ראיתי אותו יוצא לעבודה. הייתה לי הרגשה לא טובה. אבן ישבה לי על הלב והעצמות שלי היו קשות. אחר הצהריים התקשר הבן שלי, אשר, ושאל אם יוסף בבית. עניתי שהוא בעבודה, אבל אשר אמר שהוא לא שם. צרחתי. הייתי בטוחה שהמשטרה לקחה אותו". 

ב–2 ביולי נראה יוסף סלמסה בפעם האחרונה. ב–11:00 בבוקר הוא יצא להפסקת צהריים ועקבותיו נעלמו. במשך יומיים חיפשו אותו שוטרים ובני משפחתו, עד שגופתו נמצאה שרועה על מדרגת הסלע במחצבה. כמה ימים אחר כך הודיעה המשטרה כי יוסף התאבד, ובמקביל פתחה מח"ש בחקירה נוספת של הפרשה. אף על פי שנראה כי המעצר המשטרתי והמצב הנפשי הקשה שבו היה שרוי הובילו אותו ליטול את חייו, מתעקשת משפחת סלמסה כי יוסף נרצח. 

"לא הגיוני שהוא הלך למחצבה ברגל, מרחק של לפחות שעה הליכה", אומר טדלה. "אם רצה להתאבד, יש הרבה דברים שיכול היה לעשות קרוב לבית. אשר ואני ניסינו להגיע לצוק שממנו אמרו שקפץ, אבל אי אפשר כי הכל קוצים וסלעים. גם אם הצליח להגיע, איך טיפס על הגדר הגבוהה? אני מאמין שמישהו שם אותו במקום שמצאו אותו. ביקשתי לראות מצלמות מהאזור, אבל אמרו לי שהן לא עבדו באותו יום. נו, באמת. ברור שמישהו מנסה להסתיר מה קרה לבן שלי". 

טדלה מספר כי חשדו התעצם לאחר שהמשטרה סירבה לאפשר לו לראות את גופת בנו. גם במכון לרפואה משפטית לא נתנו לו להיפרד מיוסף, בנימוק שמצב הגופה אינו מאפשר זאת. "רציתי לראות רק פה, שיניים, שפתיים. הבאתי את יוסף לעולם וגידלתי אותו, אז אני יכול לזהות אותו גם לפי אצבע. אחר כך ראיתי בדוח הפתולוגי שיוסף לא נפצע בכלל בראש ובפנים. הכל נראה לי כאן מסריח". 

מאז שהמשטרה הודיעה למשפחת סלמסה כי החליטה שלא להעמיד לדין משמעתי את השוטרים, חזרו החלומות להציף את פרנוס. שוב היא רואה את יוסף צועד ליד המתנ"ס בבנימינה, לבוש מדי צה"ל, ומבקש ממנה ומטדלה להמשיך להילחם עד שישחררו אותו מהכבלים שעוטפים אותו. "לא היו עליו אזיקים בחלום", היא אומרת, "אבל אני מרגישה שיוסף רוצה שנמשיך את המלחמה על השם שלו. אנחנו כמו הסיפור של תאיר ראדה, אף אחד לא יודע את האמת. אולי זה בכלל לא יוסף בקבר?". 

דווקא ביום חמישי שעבר התעוררו פרנוס וטדלה עם תקווה. אומנם מח"ש המליצו שלא להעמיד את השוטרים לדין פלילי, אבל לא היה להם ספק כי יעמדו לפחות לדין משמעתי. לשיחה שהתקיימה במשטרת מחוז חוף נסעו הילדים בנצ'י ואשר, משום שההורים התקשו לעמוד במתח. האחים ישבו מול סגן ראש אח"מ במטה הארצי, תנ"צ חיים איפרגן, מפקד אח"מ במחוז, דוד אוסמו, והדובר ערן שקד, ושמעו לראשונה על החלטת ועדת המשמעת. שלושת הקצינים טענו כי לאחר מעצרו הושאר יוסף מחוץ לתחנה משום שהשתולל והקיא. כמו כן ציינו כי השוטרים שחיפשו את יוסף בביתו ואיימו כי יגיעו בכל שעה, פעלו על פי הנהלים והפעילו לחץ סביר על משפחה של אדם הדרוש לחקירה. 

בנצ'י ואשר זעמו, פרשו מהשיחה בהפגנתיות כשהם משאירים בחדר רק את עו"ד מתתיהו. 

"זו הייתה אכזבה גדולה", ניכר הכעס בקולה של פרנוס. "המוות של יוסף גמר אותנו. כל לילה אני רואה אותו מול העיניים, שוכב על הרצפה מול המשטרה ובוכה על מה שעשו לו. מאז אני לא נותנת לילדים הקטנים להסתובב בחוץ אחרי השעה חמש. לפעמים אני מצטערת שהגשנו את התלונה במח"ש, כי אולי המשטרה לא הייתה מציקה לנו ויוסף היה חי. לשוטרים יש כוח, והרבה משפחות מאתיופיה מפחדות מהם. תראי, אפילו נזיפה לא נתנו להם". 

טדלה נזעק ומרעים בקולו: "הגשתי תלונה נגד השוטרים ואני לא מצטער. חשוב לי לדעת מה קרה לבן שלי ולא אתן למשטרה לדרוך עלי". 

פרנוס: "ומה יצא לך מזה? זה עזר במשהו? אתה יודע היום יותר על איך הבן שלך מת?

בא כוח המשפחה, עו"ד דרור מתתיהו: "שנה ועשרה חודשים עברו מאז הגישה משפחת סלמסה תלונה למח"ש. רק לאחרונה נמסרו לה מסקנות החקירה שלפיהן ירו השוטרים במנוח בניגוד לנוהלי השימוש באקדח טייזר, מילאו דוחות פעולה שקריים בניסיון להכשיר את מעשיהם, השאירו את המנוח שכוב על רצפת אספלט כשהוא אזוק ופצוע, ואיימו על בני המשפחה במהלך חיפוש בלתי מתועד שערכו בביתם. המנוח לא נתפס על ידי המשטרה בעת ביצוע עבירה ולא נמצא על גופו או במקום שבו ישב כלי פריצה או ציוד המקים חשד כי ניסה לבצע מעשה פלילי. אין בתיק החקירה כל ראיה לניסיון התפרצות למעון נעמ"ת. אף אם המנוח היה בגילופין, אין בכך כדי להצדיק את התנהגות השוטרים. בנסיבות אלה חלה עליהם דווקא חובת זהירות בשימוש בטייזר.       

"למרות ממצאים חמורים אלה, המליצו במח"ש להעמיד את השוטרים לדין משמעתי בלבד, ולהימנע מהעמדתם לדין פלילי. המשפחה אינה מקבלת את החלטת מח"ש ונערער עליה. בנוסף, בחרה המשטרה להתעלם מהממצאים העובדתיים. במקום להסיק מסקנות, היא מחפה על מעשיהם של השוטרים ומגבה אותם. אוי לה למשטרה שאלה הם מסריה לרבבות שוטריה ולציבור הרחב הרואה בה מגן. טענתה כי חקרה את נסיבות מותו של המנוח, ועל בסיס זה הגיעה למסקנה כי לא היה מעורב כל גורם חיצוני במותו, תיבדק משפטית לאחר שהמשפחה תקבל מהמשטרה את חומרי החקירה הרלוונטיים".   

המחלקה לחקירות שוטרים: "בעקבות בדיקה מחודשת בנושא המנוח, הוחלט על דעת פרקליט המדינה להעביר כמה מהסוגיות סביב מעצרו לבחינת מחלקת המשמעת של משטרת ישראל. מחומר הראיות עלה כי השוטרים דיווחו שהזהירו את יוסף סלמסה בטרם השתמשו נגדו בטייזר, אולם דוחות אלה לכאורה אינם משקפים דברי אמת. החלטת השוטרים להשאיר את המנוח מחוץ לתחנת המשטרה לאורך 35 דקות ועד להגעת האמבולנס נמצאה טעונה בחינה ברמה הפיקודית. לגבי התנהלות השוטר שהגיע לחפש את יוסף סלמסה בביתו: דבריו המוקלטים לא חצו את רף האיום הפלילי ונמצאו מצדיקים בחינה משמעתית ופיקודית. גם אם נפל פגם בהתנהלות השוטרים, הרי שסוגיות אלו אינן מגלות חשד לעבירה פלילית.

"בנוגע לשימוש בטייזר, נקבע כי השוטרים הגיעו למקום בעקבות דיווח על אדם שיכור הנושא סכין, משתולל ומנסה לפרוץ למבנה. מבלי להיכנס לנכונות הדיווח, אין חולק כי זה המידע שהיה בתודעת השוטרים עת הגיעו לזירה. מחשש לסכנה, ניתן להעריך כי השוטרים מיהרו לעשות שימוש בטייזר. גם בנסיבות אלו נמצא שאין די ראיות המבססות חשד לביצוע עבירה פלילית". 

ממשטרת מחוז חוף נמסר בתגובה: "מח"ש חקרו את הנושא ולא מצאו סימוכין לעבירה פלילית של השוטרים. בהמשך לבדיקה זו, גם משטרת ישראל ביצעה תחקיר מעמיק בנושא הטיפול ביוסף סלמסה ז"ל ולא נמצאו פערים משמעותיים שבגינם קיים צורך בנקיטת צעדים משמעתיים. כל הנושאים שעלו מול חקירת מח"ש, על פי טענות המשפחה, נבדקו לעומק ולא נמצא בהם פער אל מול דרכי הפעולה הנדרשים באירועים כגון אלה. 

"חשוב לציין כי השוטרים הוזעקו בעקבות קריאה למוקד 100 על פריצה למעון נעמ"ת וכי הפורץ חמוש כנראה בסכין. בהגיעם למקום, מר סלמסה סירב להיענות לבקשתם להתלוות אליהם ותקף אחד מהם באגרופים. עקב כך נאלץ השוטר להשתמש במכשיר הטייזר במטרה להפסיק את ההתקפה עליו ולהביאו לחקירה כנדרש. החשוד לא הרגיש טוב ועקב היותו בגילופין פונה לבית החולים להמשך טיפול. מהתחקיר עולה כי השוטרים פעלו כמצופה מהם במקרה של חשוד בפריצה, שהינו חמוש התוקף שוטרים ומוכר למשטרה מאירועים קודמים. 

"מקרה זה אינו משמש דוגמה ליחס משטרת ישראל לאזרחיה ובכללם יוצאי קהילת אתיופיה. במשטרה רואים חשיבות רבה בקשר עם מנהיגי הקהילה והוקם אף צוות היגוי בראשותה של ניצב גילה גזיאל במטרה להדק את שיתוף הפעולה עמם".

תגובת משרד הבריאות: "הליך הזיהוי במכון לרפואה משפטית מבוצע בצורה רפואית–מדעית בלבד, ואילו זיהוי באמצעות היכרות אישית הינו תחת אחריותה של משטרת ישראל. הזיהוי של יוסף סלמסה על ידי משפחתו לא התאפשר, משום שחלפו מספר ימים וגופת המנוח לא הייתה במצב שניתן להציגה בפני קרוביו".