"זה איתי עד הקבר": עברה התעללות מינית ונלחמת "לרפא את החברה"

דווקא בימים אלה, כשפרשות הטרדה מינית עולות לכותרות חדשות לבקרים, חשוב לאופיר לספר את סיפורה האישי ולחלוק אותו עם העולם בניסיון להבין את גודל התופעה ולמגר אותה. לשם כך, החלה אופיר בימים אלה בסדרת מפגשים בשם “נשברת ועפה", שבהם היא מגוללת את מה שעבר עליה בחמש השנים הקשות ההן. המפגשים מיועדים לאנשי חינוך, הורים, סבים וסבתות ונוער מכיתה י' ומעלה, “וכל מי שהנושא נוגע ללבו, לשכנו, חברו או חלילה לו עצמו", כדבריה. 
 

“החברה שבה אנו חיים לא חסרה נפגעי תקיפה מינית... כולנו יודעים את זה, מעטים מאיתנו יודעים מה לעשות עם זה... מה קורה בתוך לבה של מתבגרת שעברה התעללות מינית? למה היא זקוקה מהוריה? איפה החברים יכולים לעזור? האם יש תועלת בטיפול, ומהי?". כך נכתב בהזמנה למפגשים שעורכת אופיר.
 

“אני לא רוצה להיות חלק מהדבר הזה ששותק", היא מסבירה כעת. “בחברה שלנו זה טאבו לדבר על זה. זה קשה מדי, כואב מדי, מביך או לא רלוונטי. בעיקר לא יודעים איך לגשת לזה. הפחד מרתיע אנשים מלהתקרב. אני מזמינה את החברה: בואו נדבר על זה. לא מרחוק, במונחים יבשים או סטטיסטיים. אני רוצה להביא את הכאב, את האשמה, את הפגיעות. זו לא תרפיה בשבילי, למרות שבעקיפין גם אני ארוויח מזה. אני רוצה לרפא את החברה, חד־משמעית".
 

אופיר, 30, נשואה ואם לשלושה ילדים קטנים, מתגוררת כיום באחד היישובים שליד ירושלים. את הדברים שעברה בילדותה קשה היה לנחש במבט מן החוץ. לאיש שהתעלל בה מינית נחשפה כאשר המשפחות היו יוצאות לטיולים יחד, מעבירות בצוותא שבתות וחגים, ו"הוא היה מספק את צרכיו החולים דרכי", כלשונה של אופיר. “אני לא יודעת למה הוא בחר בי, ואני לא בטוחה שאני רוצה לדעת", היא מספרת.
 

כבר אז, כשהייתה ילדה, היא הרגישה שמשהו לא בסדר במה שנעשה בחדרי חדרים. “בבטן זה הפריע לי", היא מספרת. “ילדים מבינים בחושים שלהם שמשהו לא בסדר. הם מרגישים, אבל בראש הם לא מבינים. בראש היה לי ברור ש'ככה זה', ושאם אספר יצחקו עלי, כי ככה זה, וככה זה צריך להיות".
 

את דבר ההתעללות היא חשפה רק לאחר חמש שנים וחצי, כאשר יום אחד, בלי לתכנן מראש, סיפרה הכל לחברתה הטובה. חברתה הייתה מזועזעת והורתה לה לספר להוריה. אבל רק כאשר הדבר אירע שוב, השתכנעה אופיר לספר. “ושוב הוא בא אלי בשעות הבוקר כשכולם ישנו, תמיד זה היה כשכולם ישנו", היא מספרת. “וזו הייתה הפעם הראשונה שהתנגדתי. זה לא עזר לי שהתנגדתי. הוא עשה את מה שהוא רצה לעשות מלכתחילה, למרות ההתנגדות שלי".
 

אחרי הפעם ההיא הבינה אופיר שלא תוכל לשאת את זה עוד. היא לקחה את אמה לחדר וחשפה בפניה הכל. “היא הייתה בשוק", היא נזכרת. “אני זוכרת בעיקר סערת רגשות גדולה מצדי וחוסר אונים מצדה. כל מה שהיה לי בבטן במשך שנים יצא עכשיו, והייתי מבוהלת ונסערת ובכיתי המון".
 

אחרי החשיפה הגדולה, חשה אופיר שהיא מבועתת מפחד, תחושה שתלווה אותה שנים אחר כך. לאורך גיל ההתבגרות כולו היא עדיין תפחד לנסוע העירה, לירושלים, ולהיכנס לקשרים עם גברים.
 

בתגובה לגילוי על מה שעבר על בתם, ניסו הוריה של אופיר לנתק קשר עם זוג החברים, אך בשלב כלשהו נאלצו להתעמת איתם. “אני רציתי ללכת לבית משפט", מספרת אופיר. “דיברתי על נקמה ועל כך שזה לא הוגן שהוא מסתובב חופשי. גם היה העניין הזה שהוא היה מסוכן. תהיתי מי תהיה הקורבן הבא שלו". הוריה הסכימו ללוות אותה בתהליך המשפטי, ואופיר זוכרת אותו כפרק ארוך ופולשני שכלל חקירות משטרתיות ומשפטיות ונמשך ארבע שנים. 
 

“הרגשתי שנכנסתי לעולם ולשפה של מבוגרים", מספרת אופיר. “זה אילץ אותי להיפגש עם גברים בוגרים, דבר שלא היה לי קל באותה תקופה. כל גבר אז היה סוטה עד שתוכח חפותו, והוא אף פעם לא יוכל באמת להוכיח".
 

מה שנצרב אז בראשה של אופיר כחוויה טראומטית במיוחד היה החקירה הנגדית של הסנגור של מי שפגע בה. “הרגשתי שלא מאמינים לי", היא מספרת. “אני זוכרת אותו עומד מולי ויורד איתי לפרטים, מושך אותי בלשון. מדי פעם פרצתי בבכי ונאלצו להפסיק את המשפט עד שאירגע. איך לא הייתה לעורך הדין טיפת חמלה? תסתכל עלי ותראה את הבת שלך בעיני רוחך. אני מבינה שהוא עשה את העבודה שלו, אבל אני גם לא באמת מבינה את זה". לקראת סוף המשפט הודה הנאשם בכל המיוחס לו, הורשע במעשה ונידון ל־18 חודשים בכלא ולתשלום פיצויים. בכלא הוא בחר לעבור סירוס כימי. לאחר שנה נוכה שליש ממאסרו והוא שוחרר.
 

“מצד אחד, מגיע לו עונש חמור בהרבה", אומרת אופיר כעת. “אחרי זמן קצר הוא השתחרר, אבל אני נושאת את זה עד הקבר. מצד שני, יש תיקון בעולם, יש מחילה בעולם. אני רוצה לחיות בחברה מתוקנת, כזאת שהסוטים בה מטופלים". 

 

לאורך תקופת המשפט ניסתה אופיר להשאיר את הראש מעל המים, לתפקד, ללמוד ולהמשיך בשגרת חייה, אך הפגיעה העמוקה והמשפט הותירו בהם את חותמה. “בכל התקופה הזו לא הייתי באמת נוכחת בכיתה", היא מספרת. “לא עשיתי מבחנים, שיעורי בית, לא באמת למדתי. הראש שלי היה במקום אחר. אני מאוד מעריכה את ההורים שלי ומאוד אוהבת אותם. הם עשו בשבילי מה שהם יכלו, מה שהם ידעו לעשות. אבל אני הייתי צריכה משהו אחר. הייתי צריכה טיפול, הייתי צריכה מקום מוגן לעבד את זה. הם לא התנגדו לתהליך כזה, אבל לא ממש לקחו אותי. היינו פעם אחת אצל מישהו אחד, פעמיים אצל אחר, לא משהו רציני".
 

עד מהרה הצליחה אופיר למצוא מפלט משל עצמה. “התחום החברתי היה מאוד חשוב לי", היא מספרת. “לא היה לי מקום אחר לעבד את זה. אמא שלי קנתה לי יומן וכתבתי בו משפטים תמימים כאלה של ילדה בת 12, אבל זאת לא הדרך להתמודד. הייתי צריכה מקום בטוח ושמור להביע את זה, לספר את זה. אז סיפרתי לחברה, ואז לעוד חברה ועוד חברה. יצא שיומיים אחרי שהכרתי מישהי, כבר סיפרתי לה. זה היה סוג של הבעת אמון בה. הפגיעה בי הפכה להיות הזהות שלי. היו לי ולחברות שלי בדיחות על זה ושם קוד לזה. אני מפרשת את זה היום כמצוקה". 
 

כשהייתה בת 22, קרה דבר נוסף שעזר לאופיר לשים את הסיפור מאחוריה ולהתקדם: היא פגשה את אשתו של מי שפגע בה והתעמתה איתה. בסופו של המפגש הטעון הזה סיפרה האישה לאופיר כי גם האיש שפגע בה עבר התעללות מינית בידי מי שלימד אותו לקרוא בתורה לבר המצווה. “זה היה הלם", היא מספרת. “זה היה גדול ממני. זה היה הרגע הראשון שבו הייתי יכולה להרגיש כלפיו איזושהי חמלה. אני לא מסירה ממנו אחריות, אבל זה שופך אור אחר על הסיפור. שם התחלתי להבין שאני בעצם יכולה לנסות לסלוח. לא כי מגיעה לו סליחה, אלא כי מגיעה לי. פשוט חבל אחרת".
 

כיום אופיר מנסה להמשיך בחייה. “בעבר חילקתי את העולם לשניים: אלה שהזכירו לי אותו, בזקן, בנעליים, בדברים מהותיים יותר, אלה עוררו ועדיין מעוררים בי סלידה, בלי שיעשו משהו רע", היא אומרת. "ויש גברים שעשויים מחומר אחר. בן הזוג שלי הוא מהסוג השני. אני לא רוצה להיות אדם מת, קפוא ומפוחד. לכן אני אמא ורעיה. אני חייבת לרפא את זה. אני רוצה לחיות במלאות, בשמחה, באהבה ועם יכולת לסלוח. היום הפגיעה היא לא מי שאני, היא חלק ממני. יש לי מטרה. אני מספרת את זה ממקום אחר, לא כמו אז, בבית הספר היסודי. אני כבר לא פה בשביל לקבל עזרה, אלא פה בשביל לעזור".
 

בסדרת המפגשים שלה אופיר מזמינה את הקהל להיות שותף, לשאול, להקשות. “כשהייתי בשירות לאומי העבירו לנו סמינריון בנושא תקיפה מינית, והגיעה מישהי עם סטטיסטיקות ומספרים", היא מספרת. "כל כך כעסתי. בסוף באתי לאחראית ואמרתי לה: ‘מה זה סטטיסטיקות?! יש כאן בנות שנפגעו באמת'".
 

בעיני אופיר, הדרך למיגור תופעת ההטרדות המיניות עוברת דרך מודעות. לטענתה, רק חברה המודעת להיקף התופעה תוכל להוקיע אנשים כאלה ולטפל כראוי בנפגעים. “כמובן שיש בנות שממציאות, אבל אני מאמינה שיש הרבה יותר פגיעות מתלונות שווא", היא אומרת. “צריך להיזהר ולחקור ולעשות בירור רציני ולא לעשות שיימינג חלילה, כי זה דיני נפשות כאן וכאן, אבל צריך להתייחס לזה ברצינות".