ירושלים שוב רגועה? נסיעה דרוכה בקו הרכבת הקלה בעיר

קשה לשכוח שבנקודות לאורך מסלול הרכבת התרחשו אירועים טרגיים: כאן נדרסה התינוקת חיה זיסל; שם עומד ביתו של מוחמד אבו חדיר, שנשרף למוות; ובתחנת סיירת דוכיפת שני ילדים תושבי בית חנינא דקרו ופצעו קשה את נאור בן עזרא בן ה־13, עד שמצאו את מותם על פסי הרכבת. גם הרגיעה היחסית שנרשמה לאחרונה בגל הטרור לא ממש מעודדת את ציבור הנוסעים. את השבר שנוצר יהיה קשה לתקן בזמן כל כך קצר.

כשעלינו בתחנת גבעת התחמושת בדרכנו לפסגת זאב, סיפרה לנו אלן וירצבורגר, תלמידת תיכון בת 17, שהיא אף פעם לא לוקחת את הרכבת לכיוון ההוא. המעבר בשועפאט ובבית חנינא לא עושה לה טוב ובטח להוריה, שמבקשים ממנה להימנע מסכנות מיותרות.

בתוך הקרון היה דליל, כמעט ריק. מרים גול, כרטיסנית שעובדת כבר שנתיים על הקו, סיפרה שכך המצב בקטע הזה - מעטים בוחרים לנסוע בו. מלבד גז פלפל להגנה עצמית, גול מצוידת בהוראה לא לרדת בתחנות שועפאט ובית חנינא. "כבר נתקלתי במהלך העבודה בסכין שנשלפה", סיפרה. "הורדנו לרציף תושב בית לחם כדי לתת לו דוח, אבל לפני שהוא הספיק לגרום נזק המאבטחים הצליחו להשתלט עליו. התרגלנו".

גם הנוסעים הקבועים התרגלו. הם התרגלו לזריקות האבנים שהפכו חלק משגרת הנסיעה ומוכנים לספיגה כל הדרך מהבית לעבודה. "אין לי ברירה, אני צריכה להביא פרנסה הביתה", הסבירה יוליה צ'רביאק, תושבת פסגת זאב. "רק שעד עכשיו אני לא מבינה את העובדה שהרכבת עוברת בשכונות שלהם. למה שניתן לערבים תחנות רכבת? חוץ מלהרוס את התחנות ואת העיר הם לא עושים שום דבר. הם עולים בעיר העתיקה וכל הרכבת מפוצצת בהם. אני מכירה אנשים ששולחים במונית את הילדים לבית הספר במרכז העיר, רק כדי שלא ייתקלו בהם".

לא היה קשה למצוא אנשים שמחזיקים בדעות דומות לשלה. בקו הלוחמני המשיך גם ניסן אליהו, אף הוא מפסגת זאב. ברגע שנכנסנו לתחומי שועפאט הוא הסתכל מהחלון והמטיר אש חיה. "תמיד נסעתי ברכבת, גם בשיא גל הטרור, אבל ברור שהייתי מעדיף שהרכבת לא תיכנס אל השכונות האלו. רק אתמול זרקו עלינו אבנים ותאמין לי, אם הייתי רואה מי הזורק הייתי יורה בו. אלה חיות בר, לא אנשים".

שמואל לוי, שישב לצדו, הוסיף "מי שלא נוסע ברכבת הוא פחדן. ברגע שאתה לא עולה לרכבת, אתה נותן להם לנפח את החזה". אליהו מיהר להיכנס לדברי חברו, "הם חייבים להבין שלא הם שולטים, אלא אנחנו שולטים. אם הייתי יכול שישבו בבית ולא ייסעו איתי, הייתי מעדיף. אתה יכול לדעת מי מהם טוב ומי מחפש את רעתך? ומה הכי כואב? הם גם לא משלמים על הנסיעה. עולים, עומדים בפינה, רואים כרטיסן ובורחים. כאלה הם".

מספיקה נסיעה קצרה ברכבת כדי שכל הדעות הקדומות, הפחדים, העוינות והמתח יצופו. "הם עושים מה שהם רוצים, הערבים", הבהיר את עמדתו נפתלי ברזאני. "תסתכל על החלונות, בכולם יש סימנים של זריקת אבנים. הבעיה היא שכולם רצו להיות טובים עם הערבים וזה מה שקיבלנו בחזרה. אהוד אולמרט, כראש עיר, היה צריך להתעלם מהם".

ירדנו בתחנת סיירת דוכיפת, היכן שנאור בן עזרא נדקר על ידי ילדים בני גילו. התחנה עומדת ממש על קו התפר בין פסגת זאב לבית חנינא. אפשר היה לשמוע שם את צפירת ההרגעה של החודש האחרון. פחות מתח ואולי כיוון של חזרה לשגרה, יחד עם חשד מתון.

"אי אפשר להשוות את הימים האלה לימים של תחילת האינתיפאדה השלישית, ככה אני קורא לה", אמר דימה צ'רטוק. "ועדיין, גם עכשיו אם אראה שאוטובוס מספר 25 מגיע, אעדיף לקחת אותו ולא את הרכבת. לא רוצה חיכוך איתם. אתה עדיין לא יודע מי יתקוף אותך. בכל פעם כשעולה נוסע ערבי אתה נדרך, מחכה לעבור בשלום את השכונות הערביות".

כמה מטרים מאיתנו עמד בחור עם תיק סטודנטים על הגב. לבוש בקפידה, השתלב היטב עם נוסעים שעל הרציף. זהו אנס אבו־ליל, תושב בית חנינא הסמוכה. מדי יום הוא נוסע ברכבת למכללה במרכז העיר שבה הוא לומד. הוא כבר הפנים שבימים כאלה הכי טוב לתפוס מקום בצד, לא לעורר חשד מיותר. "אני מנסה לא לעשות שום דבר שימשוך את תשומת הלב", סיפר בקצרה. "אני יושב ומתפלל שהנסיעה תעבור בשלום, שאף אחד לא יפגע בי. אולי בגלל שאני נראה כמו יהודי הנוסעים לא מדברים איתי, אבל אנשי ביטחון ישר מבקשים תעודת זהות, שואלים שאלות. לא קל להיות היום ערבי".

אנדראה סעדה, תושבת צור באהר, הכפר הערבי שבמזרח ירושלים, יודעת שהעובדה שהיא נולדה בארצות הברית ומדברת אנגלית מאפשרת לה בדרך כלל לעבור בשלום את הנסיעות ברכבת הקלה. "בפעמים שאני עוברת לדבר בערבית המבטים מיד משתנים", הסבירה בעודה עושה את דרכה למכון הכושר בשועפאט שבו היא מתאמנת.

השיחה עם סעדה ועם אבו־ליל מעלה את העובדה שלא רק יהודים דרוכים בעודם נוסעים ברכבת, גם התושבים הערבים. "אני מפחדת לפעמים לעלות על הקו הזה", הודתה סעדה. "מה לעשות, אני ערבייה ויהודים ישר מקשרים ערבים עם פיגועים. כנראה זה צבע העור שמעורר חשד כי בדרך כלל מסתכלים על התיק שלי ובוחנים את תנועות הגוף שלי. כשקר אני חוששת לשים ידיים בכיסים, אולי יחשבו שאני מחביאה שם סכין ומתכננת משהו ממש רע".

סעדה מודה שהחשש לא זר לה. "זו גזענות, אפליה, אבל זה לא משהו חדש. המצב נמשך שנים ורק מחריף עם הזמן. אלה החיים שלנו ואני לא רואה שינוי באופק. אני לא חושבת לעזוב, כי המשפחה שלי גרה כאן ואיפה שהיא נמצאת זה הבית שלי. הסיטואציה לא נוחה, אבל גם אנחנו התרגלנו".

אנשי ביטחון מסתובבים דרך קבע בקרונות הרכבת. בתחנת גבעת התחמושת עמדה ניידת משטרה ולידה ניידת אבטחה של התחבורה הציבורית. עמודי ברזל הוצבו בסמוך כלקחי פיגועי הדריסה שהיו.

נוסעים רבים מספרים שהם עולים על הרכבת הקלה בלית ברירה. היא חוסכת את העמידה בפקקים האינסופיים של ירושלים ולזריקות האבנים כבר התרגלו, והם שמים את מבטחם בחלונות הממוגנים. "אני תושבת עופרה ומכירה את המתח הזה", הודתה שפרה כהן. "אבל הבוקר, לפני שיצאתי מהבית, חשבתי על הנסיעה שמצפה לי ופחדתי. קשה הידיעה הזו שצריך להסתכל לכל הכיוונים ולבחון כל אחד שעולה, ולהבין שזה תלוי בנו ושאנחנו לא שולטים מספיק".

כמו תמיד בישראל המצב הביטחוני מגיע בגלים. עד לא מזמן שררה כוננות ביטחונית אדומה בבירה, עכשיו היא ורודה ועוד מעט יחזרו לשגרה מלאה. תושבי פסגת זאב יחזרו לקנות בשועפאט ואנשי בית חנינא לא יחששו לעבור בשכונה היהודית הסמוכה.

"התחלנו כבר לחזור לשגרה", סיפרה דינה אילוז. "גם בימים הקשים השתדלתי לחשוב אופטימי ולא לתת למה שקרה כאן ברחוב להשפיע על אורח החיים שלי. כולנו צריכים לצאת מנקודת הנחה שמה שקרה כנראה היה אמור לקרות. זה עוזר לעבור את התקופות האלה". 

מסיטיפס הרכבת הקלה נמסר: "הרכבת הקלה משרתת מדי יום 140 אלף נוסעים מכל אוכלוסיות ירושלים ומספקת להם נסיעה בטוחה, נוחה ומהירה. יתרה מכך, מסקר שביצענו לאחרונה נמצא כי מעל 80 אחוזים מביעים שביעות רצון גבוהה מהרכבת הקלה. על מנת לשמור על ביטחונם של הנוסעים קרונות הרכבת הקלה ממוגנים, ולכן גם כאשר נזרקו אבנים, במקטע מסוים בלבד, לא היו נפגעים. יחד עם זאת, אנחנו רואים בחומרה מקרים אלו ואנו נמצאים בקשר שוטף עם המשטרה וגורמים נוספים שמטפלים בנושא. ההוכחה לכך היא שבחודשים האחרונים, הודות לפעילות עקבית של המשטרה, ישנה ירידה דרמטית במספר זריקות האבנים במקטע הרלוונטי".