ניצחון הסטיקר: סיסמת הבחירות שהביאה לנתניהו את הניצחון ב-96

חלפו 20 שנה. ברור הוא שפרס כלל לא התכוון לחלק את ירושלים, אבל ססמת הבחירות, שהייתה מנותקת מהמציאות, מהדהדת גם היום. יש כאלה המשוכנעים גם עכשיו שיו"ר מפלגת העבודה דאז אכן התכוון לחלק את ירושלים. 
 

האם זה היה המסר המנצח שהוביל להכרעה בקלפיות? “בדקנו את הנושא לעתים תכופות", נזכר קלמן גייר, ששימש לפני כ־20 שנה כסוקר של מפלגת העבודה. “הססמה ‘פרס יחלק את ירושלים' לא סחפה מצביעים לליכוד". 
 

“יכול להיות שלא עלינו בסקרים", מודה מורל, “אבל פעילי הליכוד שעד אז היו מיואשים, ישבו בבתים ולא באו לעבוד, התמלאו התלהבות. מצודת זאב שהייתה ריקה התמלאה בפעילים. לא עקבתי אחרי הסקרים, זה לא היה התפקיד שלי, אבל בדרך כלל כשלפעילים יש אש בעיניים הסקרים מתחילים לעלות".

“העליתי לדיון נושא שעד אז היה טאבו. כל זמן שזה לא עלה על השולחן, לא היה סיכוי למו"מ עם הפלסטינים. עובדה שמרגע שהססמה עלתה והנושא צף, כולם מבינים שלא ייתכן שום הסדר בלי פשרה כלשהי של חלוקת ירושלים. היום רוב העם בעד חלוקת העיר".

“כל מה שרציתי זה להרים את הליכוד מהקרשים, זה הכל. מה שיצא בסוף מהסיפור הזה כבר מיועד להיסטוריונים. אני רק רציתי לנצח במערכת בחירות. קראתי בעיתון שיוסי ביילין דן עם אישיות פלסטינית בכירה על חלוקת ירושלים ואמרתי לעצמי שיש פה משהו".

“בואי ננתח את המילים ‘יחלק את ירושלים'. לא כתוב בהן איך הוא יחלק, האם מבחינה מוניציפלית או מבחינה ריבונית, אז איך את יכולה לתקוף את זה?".

בליכוד, כצפוי, התלהבו מהרעיון. המועמד לראשות הממשלה בנימין נתניהו וצוותו ראובן אדלר, איל ארד ויגאל ערמוני היו בטוחים שיש להם קלף מנצח ביד. היועץ האמריקאי ארתור פינקלשטיין הגיע מאוחר יותר, אחרי שהאסטרטגיה כבר גובשה, ונתן אור ירוק ללכת על הראש של פרס.
 

“זאת הייתה הברקה גדולה, מאוד אפקטיבית", נזכרת השרה לשעבר לימור לבנת שעמדה בראש מטה ההסברה של הליכוד. “התלהבנו, היינו בטוחים שזה יצליח", אומר ארד. “זה באמת היה סלוגן מוצלח. עלו כמה רעיונות, אחד מהם היה למקד את הקמפיין בנושא ירושלים. במחקרים שערכנו ראינו שזה יהיה אפקטיבי. ואכן, הסלוגן היה כל כך אפקטיבי שזוכרים אותו גם אחרי 20 שנה".

“איך הגזמנו? לא אמרנו שצריך לרצוח את פרס. בסך הכל מתחנו ביקורת על התוכנית המדינית שלו. ביילין דן עם אבו מאזן בחלוקת ירושלים, עשינו עבודת פרסום נכונה וטובה".
 

“מבחינתנו, הססמה הייתה מצוינת", אומר אדם שעבד עם בכיר בליכוד. “חשבנו שהיא שקרית, אבל נכונה מבחינת הקמפיין. כולם בליכוד ידעו שפרס לא חשב לרגע לחלק את ירושלים. אף אחד לא יכול לחלק היום את ירושלים, גם לא לפני 20 שנה, אבל הססמה התאימה לליכוד".

הקמפיין הנגטיבי החל במסיבת עיתונאים בכנסת. נתניהו, לבנת, ראש העיר ירושלים אהוד אולמרט ויהושע מצא הכריזו על ירושלים כעל מוקד מסע הבחירות של הליכוד. הארבעה טענו, בין היתר, שיחשפו מגעים חשאיים בין אנשי פרס ליאסר ערפאת על חלוקת הבירה.

מבצע פרס יצא לדרך: סטיקרים שבהם הססמה “פרס יחלק את ירושלים" הופצו בכל רחבי הארץ ולצדם גם מדבקות עם צילום של נתניהו לצד הכיתוב “שלום עם ירושלים". ההבדל בין שני הפוליטיקאים היה ברור: פרס יחלק, נתניהו יביא שלום. במקביל פורסמו בעיתונים מודעות שבהן נטען כי 65% מהציבור סבורים שיו"ר העבודה אכן יחלק את ירושלים, בצירוף “אסמכתות", גזירי עיתון של ידיעות שלפיהן אנשיו ניהלו מגעים בנושא עם הפלסטינים.

נושא ירושלים עלה לדיון בהסכמי אוסלו בשנת 1993. ישראל הצהירה בהם על נכונותה לנהל מו"מ בנושא, בלי להיכנס לפרטים. בהצהרת וושינגטון שנחתמה ביולי 1994 הכירה ישראל בתפקיד ההיסטורי של הירדנים במקומות הקדושים בבירה. מסמך ביילין–אבו מאזן מאוקטובר 1995 דיבר על עיריית־על בירושלים ומתחתיה שתי עיריות משנה: ישראלית שתהיה אחראית על מערב העיר ופלסטינית על מזרחה. ירושלים תהיה בירת ישראל ואל־קודס הבירה הפלסטינית. 
 

ד"ר יאיר הירשפלד, מאדריכלי הסכם אוסלו, כיכב במודעות של הליכוד כמי שניהל, ביחד עם רון פונדק ז"ל, מו"מ לא רשמי עם הפלסטינים על חלוקת ירושלים. “אני חי בשלום עם כל מה שעשיתי", הוא אומר, “אבל עובדה היא ש־20 שנה אחרי הקמפיין ההוא ירושלים למעשה מחולקת. את לא יכולה לקחת מונית ממערב העיר למלון 'אמריקן קולוני' במזרחה, כי הנהגים לא מוכנים לנסוע לשם. דווקא בשנות שלטון נתניהו העיר מחולקת. הגיע הזמן למצוא לה פתרון בלי קשר לקמפיין בחירות".
 

גם ביילין תפס מקום נכבד במודעות של הליכוד, כמי שדן עם בכירים פלסטינים על עתיד ירושלים. “ניהלתי מו"מ עם אבו מאזן במשך שנתיים, עד אוקטובר 1995", הוא אומר. “הדיונים נשמרו בסוד והודלפו בסופו של דבר על ידי הפלסטינים. הייתה הסכמה על מסמך, שגם אנשי הליכוד גילו בו עניין מאוחר יותר, אבל הוא לא נחתם. נקבע בו שהשכונות היהודיות יהיו חלק מירושלים הישראלית והשכונות הערביות חלק מאל־קודס הפלסטינית. הסכמנו שיתנהל מו"מ לחלוקה ריבונית של העיר, ללא הגבלת זמן".

“הליכוד שרבב את השם של פרס לנושא אף על פי שהוא לא עמד מאחוריו. אני הייתי מחויב לסודיות שעליה הסכמתי עם אבו מאזן ולא יכולתי להגיד מה באמת המסמך אומר, חלוקה מוניציפלית ולא ריבונית. אם הליכוד נשען על המו"מ שלי עם אבו מאזן כדי לייחס לפרס את חלוקת ירושלים, זה היה עיוות של המציאות. אני הייתי במצב לא נוח, מפני שלא יכולתי לחשוף את המסמך. מאוחר יותר מתווה קלינטון הזכיר תוכנית דומה, שלפיה ירושלים המאוחדת תכלול את העיר היהודית, את השכונות היהודיות החדשות, את הרובע היהודי ואת הכותל. היום במפלגת העבודה מדברים על החזרת 28 כפרים ערביים. מה שהוצג בצורה כל כך שלילית על ידי הליכוד לפני 20 שנה מקובל היום".

“אני מעריך שמה שגרם לניצחון הליכוד לא היה נושא ירושלים אלא הפיגועים לפני הבחירות, בסוף חודש פברואר ובתחילת חודש מרץ. קו 18 בירושלים, הטרמפיאדה באשקלון ובדיזנגוף סנטר בתל אביב".
 

הקמפיין בנושא ירושלים היה קצר ותכליתי. “הוא חי במשך שלושה שבועות", נזכר איל ארד, “עשרה ימים מתוכם עם שלטי החוצות ‘פרס יחלק את ירושלים'. לא היה לזה אפילו תשדיר טלוויזיה, מלבד הקטע המרומז שבו הראינו את פרס וערפאת הולכים יד ביד, ונאום של יו"ר הרשות שבו אמר ‘נניח את דגלנו על יד ירושלים'. יותר מזה לא היה צריך. המסר עבר ונקלט". 
 

קלמן גייר סבור שהמסר דווקא לא נקלט. “בין 27 בפברואר ל–27 במאי קרוב למחצית מהנשאלים בסקרים שלנו לא הסכימו לקביעה שפרס יחלק את ירושלים", הוא קובע. “מחצית מהנשאלים הסכימו לפתרון של חלוקה מוניציפלית בירושלים. בעקבות הנאום של ערפאת בעזה, שבו אמר שאחרי הסכמי הביניים ביהודה ובשומרון תבוא ירושלים, הסקרים הראו עלייה ברמת החששות כלפי נכונותו של פרס לחלק את ירושלים, אבל כאמור זה לא קרה בגלל הקמפיין אלא בגלל הנאום של ערפאת. אפילו אחרי העימות בין פרס לנתניהו רק 36% סברו שפרס אכן יחלק את ירושלים. הקמפיין הגביר את הרגישות לנושא, אבל לא שינה את הדעות ולא היווה גורם בעל משמעות לשינוי בכוונות ההצבעה".

ובכל זאת, במפלגת העבודה הגיבו בבהלה. הקמפיין עלה ב–18 בפברואר, עוד לפני שהוכרז המועד המדויק של הבחירות. פרס הודיע על כוונתו לשלוח את הציבור לקלפיות, אבל בין המפלגות החלו ויכוחים באשר למועד מוסכם. לליכוד זה לא הפריע, הם החלו לעבוד.

בעבודה דרשו שהבחירות ייערכו ב–14 במאי, לפני יום ירושלים, כדי להרחיק עד כמה שניתן את העיסוק בעיר מרגע האמת. לבסוף הצדדים סגרו על 29 במאי. שמואל הולנדר, מזכיר הממשלה, נשלח לתקשורת כדי לומר שירושלים אינה נתונה למו"מ ופרס רואה בקמפיין הסתה. בליכוד טענו מנגד שמפלגת העבודה השתמשה בעובד ציבור כדי להעביר את מסריה. 
 

נסים זווילי, אז מזכ"ל מפלגת העבודה, פנה לכל המפלגות שהתמודדו בבחירות כדי לנסח אמנה משותפת שלפיה נושא ירושלים לא יעלה בקמפיין הבחירות. “כל העם בישראל מאוחד בהתחייבותו כי ירושלים השלמה והמאוחדת תישאר בירת ישראל ובריבונותה", הוא מיהר להודיע. “כל מי שמכניס את ירושלים לוויכוח, הן בשל תאוות שלטון והן מסיבות לא ענייניות אחרות, מסכן את הריבונות שלנו בעיר. חשוב להתעלות מעל ויכוחים קטנוניים לטובת המדינה". במפלגות המתחרות סירבו לחתום על האמנה וכינו אותה “ילדותית".
 

פרס עצמו היה בין הראשונים במפלגה להגיב לקמפיין. בישיבת סיעת העבודה בכנסת הוא כינה אותו “צ'יזבט אחד גדול". יורשו של רבין אמר שהאשמות הליכוד הן הסתה וכי “הממשלה מאוחדת סביב העיקרון של אי חלוקת ירושלים". לשכת ראש הממשלה הוציאה גם הודעה נזעמת: “די לשקר לעם". 

 

בישיבת הממשלה השרים שחררו קיטור. פרס כעס על יוזמתו של זווילי, אמר שתגובות חברי הכנסת של מפלגת העבודה היו “מפוזרות" ודרש מהשרים לא לעסוק בנושא. הוא עצמו לא התאפק ואמר בהזדמנויות שונות שההתקפות עליו הותירו בו תחושה קשה. “גם אני בן אדם", הודה.
 

פרס שב והבטיח לחברי העבודה ש"איש לא ניהל מו"מ על חלוקת ירושלים מטעם ממשלת ישראל או מטעמי או בידיעת ממשלת ישראל או בידיעתי. זו כל האמת ועל כן זה קמפיין לא הוגן". מקורביו אמרו לעיתונאים שקצפו של הליכוד עלה אחרי שהתברר להם שהפסידו בקרב על הסכמי אוסלו. העם אימץ את ההסכמים, המקורבים קבעו, ולכן הליכוד זועם ופותח במתקפה.
 

אדם שהיה מעורה בקמפיין הבחירות עדיין כואב את עלבונו של יו"ר העבודה בזמנו. “פרס יחלק את ירושלים מזכיר לי את 'הערבים נוהרים לקלפיות'. הליכוד פועל בשיטות הפחדה פגאניות. פרס לא היה מוכן לשטוף לאנשים את המוח כדי לזכות בבחירות. אם בוחנים את דרכי הפעולה של הליכוד במהלך קמפיינים בבחירות, אז ‘פרס יחלק את ירושלים' זה גלידת וניל, במיוחד אחרי מה שהתרחש כאן בבחירות האחרונות".
 

איל ארד, ממובילי הקמפיין ב–1996, סייע כעבור יותר מעשור לפרס להיכנס לבית הנשיא. היו להם שעות שיחה רבות, אבל “פרס לא אמר לי כלום", אומר ארד. “הוא הבין שלתעמולה אין חשיבות מכרעת. הוא אמר שלא הפסיד בגלל התעמולה אלא בגלל הפיגועים".
 

משה שחל, שהיה השר לביטחון הפנים וראש מטה הארגון של העבודה בבחירות, זוכר תחושות אחרות, הרבה פחות רגועות. “כולם במטה היו היסטריים", הוא אומר. “הסלוגן ‘פרס יחלק את ירושלים' באמת השפיע. הרגשנו מותקפים, היינו עצבניים, היינו בלחץ אמיתי. אהוד ברק וחיים רמון שניהלו את מטה הבחירות כאילו התייחסו לזה בצחוק, אבל אני אומר לך את העובדות: היינו בלחץ רציני. ניסינו להגיד שזה לא נכון, אבל זה היה גמגום, לא הייתה לנו תשובה אפקטיבית".

“אדם הגון שפועל בתום לב תמיד נראה פחות טוב מול משהו אמוציונלי. לך תאמין עכשיו לפרס שממילא הייתה לו תדמית בעייתית. הדגש היה עליו באופן אישי, והיה קשה להתמודד עם זה".

“פרס לא התכוון לחלק את ירושלים. היו אנשים במפלגה שדנו בזה, רק שהם לא היו הקובעים. היה גם מי שחשב שהפלסטינים יסתפקו באבו דיס, אבל אלו היו דעות לא רשמיות. אנשים כמו ביילין דיברו על זה, בלי תוכנית רשמית לחלוקת ירושלים. 
 

“רבין היה זהיר, הוא לא הסכים לכלול את ירושלים אחרי הסכם אוסלו. אני טיפלתי בנושא ירושלים מטעם המפלגה ביחד עם פייסל חוסייני מהצד הפלסטיני. המגעים בינינו היו סודיים, נפגשנו בבית של משה ששון בירושלים, מפני שחוסייני לא הסכים לבוא למשרד לביטחון הפנים שממוקם במזרח העיר, אבל מעולם לא דיברנו על חלוקה. אני יכול לומר בצורה חד–משמעית שמפלגת העבודה מעולם לא חשבה לחלק את ירושלים, בטח לא פרס. הרגשנו שזו תעמולה לא הוגנת, מתחת לחגורה, האשמת שווא אמיתית".

שווא או לא, רוב תוכניות השלום עד היום עסקו בחלוקת ירושלים. על פי מתווה קלינטון משנת 2000, שבו שורטטו קווי יסוד להסדר קבע, הבירה מחולקת: השכונות הערביות, הרובע הנוצרי והרובע המוסלמי יהיו בריבונות פלסטינית. הרובע היהודי, הכותל והשכונות היהודיות יהיו תחת ריבונות ישראלית. בעיר העתיקה יונהג משטר מיוחד שיאפשר מעבר חופשי, הר הבית יהיה תחת הסדר מיוחד. 

יוזמת השלום הערבית מ–2002 קובעת שישראל תיסוג מכל השטחים שכבשה ב–1967. בירת פלסטין תהיה במזרח העיר. על פי יוזמת ז'נווה מ–2003, השכונות היהודיות במזרח העיר, הרובע היהודי והכותל יהיו בריבונות ישראלית, והעיר העתיקה תהיה פתוחה לכל. 
 

בוועידת אנאפוליס 2007 נקבע שהחלוקה תהיה על בסיס דמוגרפי: השכונות הערביות בריבונות פלסטינית, והיהודיות יהיו חלק ממערב העיר. באגן ההיסטורי, הכולל את העיר העתיקה, יכונן משטר משותף לישראלים ולפלסטינים. 
 

על פי מתווה קרי מ–2014, ירושלים המזרחית תהיה בירת פלסטין. יצחק הרצוג מדבר לאחרונה על היפרדות מ–28 כפרים ערביים העוטפים את ירושלים. מורל סייע לאחרונה ליו"ר העבודה, שביקש לקדם את תוכניתו המדינית שעוסקת, בין השאר, בהיפרדות מהכפרים הערביים בירושלים. “את שואלת קלוץ קאשעס", הוא אומר. “'פרס יחלק את ירושלים' לא הביע עמדה שיפוטית או דעה, אלא רק אמר מה יקרה".
 

ב־20 השנים שחלפו, גם דעת הקהל השתנתה. בעבר הרוב התנגד לחלוקת העיר, אבל בשנים האחרונות מסתמן, בסקרים שונים, רוב התומך במהלך. הססמה הפרובוקטיבית ככל הנראה תהיה על השולחן בכל מו"מ מדיני עתידי.
 

ובכל זאת, אנשים שהיו מעורבים בקמפיין ההוא עדיין סוחבים מטען כבד. הרגשות עדיין כאן, גם אחרי 20 שנה. “זאת הייתה ססמה קשה", אומר אודי נטע, שהיה פעיל בקמפיין של העבודה מטעם התנועה הצעירה “דור שלם דורש שלום". “לקחנו אותה מאוד קשה. המשמעות של לחלק היא לתת בקלות, סוג של בגידה. היה קשה להסביר את הססמה בשטח, בשכונות. אנשים היו זורקים לך את זה ברחוב, ‘אז מה, פרס יחלק את ירושלים?', ולך תסביר שבדיוק ההפך, פרס ימשיך את דרכו של רבין. גם הוא, כמו רבין, רצה לחזק את ישראל. זו הייתה הסתה נגד פרס, וכל זה זמן קצר אחרי רצח רבין".
 

“לא הסתנו נגד פרס", טוענת לימור לבנת. “במערכות בחירות קודמות דיברו נגד מנחם בגין הרבה יותר קשה. ככה זה בקמפיין, מנסים להציג את המנהיג שלך באור חיובי ולהשחיר את פני היריב".
 

“לא בטוח אם הסלוגן לא היה נכון, אבל הוא הגיע אחרי הסכם אוסלו, אם כל חטאת, שעלול היה להוביל לחלוקת ירושלים".

לא מתחרטת?

“תראי מה אמרו על פרס במערכת הבחירות ב–1981, דברים הרבה יותר קשים. זה לא היה הדבר הקשה ביותר מבחינתו. הוא כבר עבר מערכות בחירות יותר קשות".