אחרי שאמרו לו שהכל נגמר, כושי רימון ניצח את הסרטן וחזר לחיים

את ההקרנות וטיפול היוד הרדיואקטיבי הוא קיבל בהכנעה, אולם התקשה לשאת את הכאבים בעצמות ואת חוסר היכולת לזוז, שהפכו את מה שנותר מחייו ההרפתקניים לסבל כבד ומתמשך. 
 

ואז התייצב בבית החולים יוסי בן, בעליה של חוות האנטילופות בערבה שטיפח להנאתו גם בריכות נוי מלאות בסרטנים אוסטרליים בצבע ניאון תכלכל. בן התחנן שייקח את קפסולות הסידן הלבנות שהוא מפיק מהשרצים, הנקראות דנסיטי, אולם כושי הגיב בתחילה בפרץ צחוק בלתי נשלט. הוא לא הבין כיצד סרטן קטן ועוקצני יוביל להקלה בייסורים שגורם הסרטן הפתולוגי. אלא שמאז עברו כמעט שלוש שנים, וכושי נראה חיוני יותר מתמיד. המחלה נמצאת ברמיסיה, העצמות הפסיקו לחרוק, הכאבים והעייפות נעלמו, וכף היד שהייתה קפוצה תקופה ארוכה מתפקדת כבעבר. 

 

בכל יום הוא מתעורר אל מתחם הפונדק רחב הידיים, נושם מלוא החזה את האוויר המדברי, לוגם מיץ טבעי בדוכן הפירות ובודק את מצבם של הזוחלים ובעלי החיים בגן החיות הקטן שהקים. רק אחר כך הוא מתיישב במאהל הבדואי על כוס תה עם נענע ומצית לעצמו סיגריה. “מהרגע שקיבלתי את כדורי הסידן של יוסי, נולדתי מחדש", הוא אומר בשלווה שאינה אופיינית לאנשים הצועדים תדיר על הקצה. “לולא הם הייתי נשאר במיטה והגוף שלי היה מתקשה להתמודד עם הסרטן". 

“לא, מה הטרגדיה? כולם מסביב נלחצו חוץ ממני. אז אחזיק איזה כדור קטן בכיס, ואם המצב יחמיר ואהפוך סיעודי, אקח אותו ברגע הנכון ואלך לישון לנצח. היו לי חיים טובים, מעניינים ומלאים, וזה היה בסדר מבחינתי לעזוב את העולם. מי האמין ששלוש שנים אחר כך ארגיש אפילו טוב יותר". 
 

על אף האופטימיות המתפרצת, נראה כי כושי חי כדי להילחם. כשהיה תינוק נפטרו הוריו. כשבגר חצה בהתרסה את הגבול הירדני לעבר הסלע האדום, והיה בין הבודדים שחזרו בחיים. לאחר השירות הצבאי חבר לארגוני פשיעה ולפרנסתו פוצץ מכוניות בעזרת מטעני חבלה. רק בשנים האחרונות, בעקבות שריפה קשה שכילתה את הפונדק, נדמה היה שחייו הסוערים מתמתנים קמעה. 
 

אלא שלמאבקים של כושי אין תאריך תפוגה. ממרומי גיל 77 ולאחר שהתאושש מהסרטן, הוא נלחם כעת גם על חייו וקיומו של העסק הידוע שהקים בדיוק לפני 35 שנים. בעקבות חובות כבדים שהצטברו, השכיר כושי את אחד המתחמים בפונדק למפעיל של מכונות משחק אלקטרוניות, אולם ההחלטה גררה אחריה גם פשיטות תדירות של המשטרה על המקום. 
 

“אין לי ברירה", מסביר כושי. “האופציה השנייה היא לבקש נדבות. תחזוקת המקום היא עצומה, ואני מנסה לשרוד בכל דרך. תשלומי החשמל, המים והביוב הם עצומים, ולפעמים אני דוחה את תשלום המשכורות כי אין לי ממה לשלם לעובדים. ברור לי שמכונות המשחק הן עסק לא חוקי, אבל מדובר בכסף קטן ולא בקזינו בלאס וגאס. הצעירים עוצרים רק לכמה דקות בדרכם לאילת, ואין כאן עבריינות או אלימות. ראוי שהמשטרה תתייחס לנושא בסלחנות, משום שמדובר בהישרדות של מקום היסטורי הנותן שירות בערבה. אנחנו בקטסטרופה. אם לא יגיע לכאן בקרוב משקיע שיחלוק איתי את הבעלות על הפונדק, לא אצליח להחזיק מעמד עוד תקופה ארוכה". 

אין ספק כי רימון הינו סמל של דור שלם וחלק מההיסטוריה של המדינה. אלא שכל חייו התנהלו מחוץ לתלם. הוא נולד בשם שמעון מזרחי, על שמו של אביו, שנהרג טרם לידתו. אמו נותרה לבדה עם שלושה ילדים ונפטרה ממחלת השחפת מספר חודשים לאחר האב. רק לפני שנה נודע לכושי מה הרקע למותו של אביו, כאשר אחת מבנותיו מצאה את שמו בין הרוגי פעולות האיבה מהימים שלפני קום המדינה.

 

“אבא שלי נולד בתימן ועסק בעלייה בלתי לגאלית של יהודים מעיראק, סוריה ותימן", מגולל רימון את סיפורו. “הוא הכיר את אמא שלי, שהייתה חד–הורית לילדה בת 9, והם התחתנו והתיישבו בחדרה. לאבא הייתה חנות לממכר בשר וביצים, אבל משום שידע לדבר ערבית הוא הפך גם לשושואיסט והסתובב בכפרים ערביים כדי להעביר מידע לשירות הידיעות של ההגנה. פעם אחת הוא נכנס לכפר שבו נמצא כיום היישוב גאולי תימן, ומאז לא חזר. אחרי שאמא שלי נפטרה, זרקו אותי בבית יתומים, אחותי נשלחה למוסד, ואחי עבר למשפחה שהתעללה בו. רק מאוחר יותר אימצה אותי משפחת ארליך ממושב תל עדשים". 

את כינויו קיבל כושי בילדותו בשל צבע עורו הכהה, שבלט בין המושבניקים האשכנזים. בגיל 15 עבר לקיבוץ עין חרוד, שם התוודע למאיר הר ציון, ישי צימרמן ועוד כמה מלוחמי יחידת הקומנדו 101 המהוללת. משחר ילדותו היה כושי מוכר כאמיץ וכמרדן, שעמד בגבורה בתרגילים שערך לו הר ציון בנערותו, בהם נטישתו בלילה בכפר ערבי על הגלבוע. את שירותו הצבאי עשה בסיירת צנחנים, ומפקדיו היו יוצאי ה–101 שפורקה שלוש שנים קודם לכן. 

ב–1959, כחצי שנה לפני שחרורו, החליט כושי להסתנן אל פטרה בירדן, מקום שהפך לאבן שואבת עבור הרפתקנים ישראלים. העובדה שלא היו אז הסכמי שלום עם הממלכה השכנה וש–12 צעירים נהרגו בטרם הגיעו ליעדם, לא הרתיעה אותו. ביחד עם חברו ויקטור פרידמן חצה את הגבול, כשהוא נעזר בג'יפ גנוב ובמדי או"ם. כשחזרו כעבור שלושה ימים, הם נעצרו ונשלחו למאסר עקב מגע עם האויב. בזכות התערבותו של דוד בן־גוריון קוצר מאסרו לחמישה חודשים. 

כושי הפך לאגדה, אולם עם שחרורו השתנו חייו. לא היה לו בית או כסף למזון, והוא נאלץ להעביר את לילותיו בשינה על ספסלי אוטובוס. החיבור לעולם הפשע היה בלתי נמנע. תחילה נסע ללונדון ועבד בקזינו, כשחזר חבר לעבריין רחמים אהרוני (גומדי) ולחבורת הכרם התל אביבית, ובשירותם הטמין מטעני חבלה מתחת למכוניות. “מעולם לא הרגתי אדם בימים האלה", הוא מחייך בממזריות. “הייתי חייל בארגון פשע ושלחו אותי רק כדי לאיים על אנשים. אני חושב שהייתי מין עמיר מולנר של פעם". 
 

פרק החיים העברייני של כושי נמשך גם בתחילת שנות ה–70. הוא נשלח למאסר בן שנה וחצי לאחר שפרץ למחסן צמיגים בהרצליה. כשהשתחרר, פרצה מלחמת יום הכיפורים וכושי החליט כי הוא מגייס את עצמו. בחוצפה אופיינית התגנב לבסיס של סיירת מטכ"ל והצליח לשכנע את המפקדים כי יצטרף אליהם. במשך חודשיים נלחם בקרבות ברמת הגולן, חלקם בגזרת החרמון הסורי לצדו של יוני נתניהו.  

 

בסיום המלחמה יצא כושי לטיול ברחבי העולם ובמהלכו הגיע לגרמניה, שם נעצר על סחר בסמים. הוא נידון לתשע שנות מאסר, אולם שוחרר לאחר שש שנים וחצי בזכות משקם האסירים חרות לפיד.  

בגיל 42 חזר כושי לישראל. לא היו לו משפחה או ילדים, ורק חבריו לסיירת הצנחנים זכרו לו חסד נעורים. הם אלה שהציעו כי ירד לערבה כדי להקים מזנון דרכים על כביש 90. המקום זכה לכינוי "פונדק ה־101" משום שהוא ממוקם בקילומטר ה–101 מאילת ולא על שם היחידה האגדית. 
 

הפונדק וכושי הפכו מוקד משיכה עבור חיילים, גנרלים ומיני מפורסמים שעשו את דרכם דרומה. כולם עצרו גם בחי–בר שאיחד תחת גגו מגוון של ציפורים מצייצות, תנינים אימתניים, פרה אדומה, טיגריס גאוותן ואת האטרקציה יוצאת הדופן - נחש לבן אדיר ממדים בעל שני ראשים.
 

בפברואר 2007 כילתה שריפת ענק חלק נרחב ממבנה הפונדק, כולל פינת החי. כושי עשה בשנים האחרונות ככל יכולתו כדי לשקם את המקום, ופדה את חסכונותיו האחרונים. הוא הקים במתחם שתי מסעדות, דוכן מיצים, מינימרקט קטן ומאהל בדואי, אולם דבר לא השיב למקום את ימי הזוהר, גם לא הנחש החדש, הנושא אף הוא שני ראשים. עם הזמן הצטמצמה פינת החי, בריכת השחייה הגדולה נותרה יבשה, מתקני חדר הכושר העלו חלודה, ומהספא המפואר נותרו כמה קורות עץ מתפוררות. 
 

לפני כשלוש שנים התעורר כושי עם כאבים חזקים ביד שמאל. במהלך היום התפשטה התחושה אל שאר חלקי הגוף. הוא עבר בין פיזיותרפיסטים וכירופרקטים, עד שרופא המשפחה שלח אותו לצילום רנטגן בבית החולים יוספטל באילת. “הרופא הודיע לי שאחת החוליות בצוואר חסרה ושלח אותי באמבולנס לסורוקה", מספר כושי, “שם אמרו לי שאני צריך ניתוח דחוף. הייתי בטוח שזה קשור לתאונה שהייתה לי שנה קודם עם הבקאיי, הטרקטורון המעופף. ביקשתי מהמנתח רק דבר אחד. אם משהו מתפספס, שלא יעירו אותי". 
 

בגופו של כושי הושתלה חוליה תותבת, אולם במהלך הבדיקות התגלו גם הגידול בבלוטת התריס והגרורות בעצמות. ההערכה הייתה כי לא יחזיק מעמד יותר משלושה חודשים.   

“לא. מיציתי את החיים עד תום ועשיתי כל מה שרציתי. אפילו התחתנתי פעמיים ויש לי 13 ילדים, ש–11 הם מאשתי השנייה שרה, שחזרה בתשובה. כאב לי רק על המשפחה וחשבתי על הבת הקטנה שהייתה אז בת 8. עשיתי טיפולים נגד סרטן, אבל הרגשתי כמו מת. לא יכולתי להזיז אצבע. ואז הגיע יוסי, המושיע שלי, עם כדורי הסידן האמורפי מהסרטן הכחול. הרגשתי כאילו העצמות שלי נבנות מחדש. הרופאים הסתכלו בהתחלה על הסידן בחשדנות, אבל כשראו אותי משתקם, עומד על הרגליים בלי כאבים ונעשה ערני, הם התעניינו היכן משיגים את הכדורים. אני כמו שגריר של הדנסיטי, ובאמת מאמין שלולא הכדורים לא הייתי עומד על הרגליים. לאחרונה צירפתי אליהם גם משקה כורכומיה שמכינים לי בתבליני פרג, והשילוב ביניהם תרם להחלמה שלי. אני כבר שלוש שנים מעל מה שנתנו לי, ומרגיש טוב יותר אפילו מבעבר. בעוד כמה ימים יש לי ביקורת, אבל אני כבר יודע שהכל תקין".  

על ההתאוששות של כושי מעיבות ההתרסקות הכלכלית וההסתבכות עם משטרת אילת. הכל החל באוקטובר 2015, כאשר על מתחם הפונדק פשטו כ–30 שוטרים בנימוק כי במקום מתנהלים משחקים אסורים. בפברואר השנה שוב הגיעו השוטרים והחרימו 11 מכונות מזל ומאות אלפי שקלים במזומן, וכן מצאו בחיפוש גם גרם של מריחואנה. 

“אני יודע שהחזקת המכונות נחשבת לעבירה על החוק, אבל אני חסר אונים", מודה כושי. “הסכמתי להשכיר את המקום כי ההכנסה כאן לא מספיקה. הצבתי תנאי אחד בפני בעל המכונות, והוא מימון שמירה על המתחם. את יודעת עם כמה איומים ודרישות לפרוטקשן התמודדנו כאן? בעבר העריכו מפקדי משטרת אילת את התרומה של הפונדק לאזור ואת ההיסטוריה שלו, והיו קשובים לבעיות שלנו, אבל כשביקשתי עכשיו לשוחח עם המפקד הנוכחי, זכיתי להתעלמות. מדוע היו חייבים לפשוט על הפונדק עם ארבעה כלבים ולקחת כסף שהיה למעשה משכורות של העובדים? אני טוב למדינה כמי שמשקם אסירים ומספק חלופת מאסר, אבל לא טוב בשביל המשטרה? הם מתייחסים לפונדק כאילו מדובר במחששה של בית ספר. השוטרים מצאו פרח של מריחואנה בחדר של הבן. ניסיתי להסביר להם שזה שלי ואני זה שמעשן גראס רפואי ברשיון בגלל הסרטן. יש פה 25 עובדים שגם ישנים כאן, ומאז הפשיטות הם בטראומה". 

“כפתרון מיידי לכיסוי החובות אמכור את הנחש הדו–ראשי ב–80 אלף דולר. אני רוצה להכניס שותף, שיחדש את המקום ויחזיר לו את תהילת העבר. לא רוצה להוריש לילדים פיל לבן. הפונדק עדיין מושך אנשים ולפני כשנה הקמתי כאן בית תפילה למוסלמים בגלל שהמבקרים הערבים התפללו ברחבה. התוכנית היא להקים כאן גם בית כנסת קטן ולקוות שמהפונדק תצא בשורה של שלום ודו–קיום". 

“נסעתי עם חבר לפני שנה, אבל זו לא אותה ההתרגשות. בעבר נהגתי לטוס לשם עם הבקאיי ולנחות במוצב שעל הגבול, אבל בכל פעם נעצרתי על ידי השירות החשאי הירדני. אחרי הניתוח בצוואר נאסר עלי לטוס אז מכרתי את הבקאיי. אני כבר לא צעיר, ובמקום לעשות שטויות ולטייל בעולם צופה בטלוויזיה מהמיטה, אוכל ארטישוק ושמח שיש ערוץ כמו נשיונל ג'יאוגרפיק".  

“אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה". 

ממשטרת המחוז הדרומי נמסר בתגובה: “משטרת ישראל נאבקת במקומות שבהם מתנהלים הימורים ומשחקים אסורים, וכן גם במקומות המושכרים לצורך כך, משום שהם משמשים כמחוללי פשיעה ומהווים מקור הכנסה ותשתית לפעילות עבריינים וארגוני פשיעה. בלשי וחוקרי המשטרה פשטו על מתחם 101 כדי לבצע חיפוש. נגד מר רימון נאספו ראיות והתבססה תשתית ראייתית לביצוע עבירות ובגין כך הוגש נגדו כתב אישום, הכולל בקשה לחילוט הכסף שנמצא. בפברואר השנה שוב נמצאו במתחם מכונות המזל, וחומר החקירה בנושא הועבר לבחינת יחידת התביעות".