יומן מסע: הישראלים שמספרים על יציאת מצרים הפרטית שלהם

"בני, ארי (ולדיסלב), נולד לפני תשעה חודשים, אבל המסע שלי לאמהות התחיל לפני 12 שנה", מספרת אתי איסטומין (בת 39, גרפיקאית, מחיפה). "התחתנתי וניסינו להביא ילדים. במשך שנה זה לא הצליח, והתחלנו בטיפולים. אי הפריון שלנו לא היה מוסבר, הכל לכאורה היה תקין אצל שנינו. התחלנו בהזרעות, ואחרי שמונה ניסיונות שכשלו עברנו להפריה חוץ גופית (IVF). בניסיון השני נכנסתי להריון עם תאומים. היינו ממש שמחים ומאושרים, אפילו קנינו דירה חדשה עם חדר נוסף. לצערנו, בשבוע ה־17 התגלה מום בעובר הראשון והייתי צריכה לעבור דילול של עובר אחד. הייתי שבורה לגמרי מכך. אבל בזה לא תם הסיפור. בשבוע ה־24 גילו מום נדיר מאוד גם בעובר השני. הייתי צריכה לעבור הפסקת הריון, ועברתי לידה שקטה".

"נתנו לי זירוז, היו לי צירים, בעצם חוויתי לידה, רק שיצאתי מבית החולים בידיים ריקות. עברתי טראומה לא קלה, זה הפיל אותי נפשית למשך המון זמן. היו לי פלשבקים מהלידה, ובעלי ואני היינו ממוטטים. אבל יחד עם זאת, היינו מאוד חדורי מטרה להיות הורים. המשכנו בטיפולים, והיו עוד כל מיני הפלות והריונות שכשלו. הוצאנו מלא כסף על רופאים פרטיים, על שאיבות, על גרידות. באיזשהו שלב הרגשנו ששנינו צריכים עזרה נפשית. פנינו לאיריס נאור שמלווה נפשית זוגות ונשים הנמצאים בטיפולי פריון, והתחלנו איתה דרך חדשה באמונה שלמה שאנחנו הולכים להשיג את המטרה שלנו. היא שלחה אותנו לרופאים מסוימים וסיפרה על כל מיני טכניקות חדשות. המשכנו בטיפולי IVF, אבל עדיין לא הייתה הצלחה. הייתי כבר בת 36 וחלק מהרופאים הציעו לי לשקול תרומת ביצית".

"זה פחות דיבר אלי. רצינו ילד ביולוגי שלנו, והחלטנו שאנחנו הולכים לפרופ' שלמה משיח. הוא היה מלא ביטחון עצמי, ואני התאהבתי ישר בביטחון הזה. הוא הציע לנו לעשות 'החזרה כפולה' (החזרה משולבת של עוברים לחלל הרחם גם ביום השלישי וגם ביום החמישי). בטיפול הראשון זה הצליח. עשיתי בדיקה ביתית, היה פס מאוד בהיר, ובדיקת דם אימתה את ההריון. הייתי בעננים, אבל יחד עם זאת שקשקשתי מבפנים ופחדתי נורא בגלל כל ההסטוריה שלי".

"זו הייתה לידת ואקום מאוד קשה. כשהוציאו את התינוק, לא שמעתי שום בכי. רק כשהניחו אותו עלי, הוא התחיל לבכות, וגם כל מי שהיה בחדר התחיל לבכות. לא יכולתי להוריד אותו מהידיים, הסתכלתי על בעלי ואמרתי לו 'הצלחנו!'. הייתה לי מטרה, רציתי להיות אמא ולצאת בידיים מלאות. זה גם המסר שלי לנשים שנמצאות במסע קשה ומייגע בדרך לאמהות. אל תתייאשו, וגם כשאומרים לכן שזה לא ילך, אל תאבדו תקווה". 

"תמיד ידעתי שיום אחד גם תורי יגיע ואחלה בסרטן", מספרת מירה עטיה־גברעם (50, מנהלת גן ילדים, פרודה, אם לארבעה, מנתניה). "אחותי הגדולה נפטרה בגיל 28 מסרטן השד. לפני כעשר שנים גם אחותי התאומה חלתה, עברה את כל המסע וברוך השם החלימה. בשנת 2010 אני עצמי חליתי בסרטן. גילו את זה בממוגרפיה והודיעו לי ש'הצטרפתי למועדון'. תוך שבוע מצאתי עצמי על שולחן הניתוחים להוצאת הגידול המקומי, ואפילו לא שיתפתי בכך את המשפחה. לרוע מזלי, כעבור שלושה חודשים עשו לי שוב ממוגרפיה ואולטרסאונד, והתברר שהגידול משתולל ומגוש אחד נהיו לי שבעה גושים. בגלל המצב והרקע המשפחתי הוחלט על כריתה מיידית ודו־צדדית, ואחריה גם נאלצתי לעבור כימותרפיה והקרנות".

בשלב זה כבר גילית למשפחה שחלית?

"בהתחלה סיפרתי לילדים שאני הולכת לעשות הקטנת חזה, כדי לא להלחיץ אותם. עשיתי כריתה עם שחזור מיידי, קניתי פאה מאוד מוצלחת, אבל בסופו של דבר סיפרתי להם. בהתחלה דאגתי לצאת החוצה רק עם פאה, אבל מהר מאוד הבנתי שאין לי מה להסתיר והתחלתי להסתובב עם קרחת. זה הפך אפילו למשהו יצירתי, והתאומים שלי, שהיו אז בני 10, היו מציירים על הקרחת שלי. כיום אני מקבלת טיפול מונע לעשר שנים, אבל מבחינתי ברגע שהוציאו את הגידול, כבר הרגשתי שאני בריאה ושניצחתי את הסרטן". 

עטיה־גברעם מתנדבת כיום ב"יד להחלמה" של האגודה למלחמה בסרטן וגם פעילה בקבוצת התמיכה "חברות לדרך", המיועדת לחולות ולמחלימות מהמחלה. "כשאמרו לי שאני חולה, ישר אמרתי שנטפל בבעיה", היא מספרת. "קודם כל, קיבלתי את העובדה שחליתי. ברגע שאתה מקבל דברים, הרבה יותר קל לך להתמודד איתם. לרגע גם לא הרגשתי שאני קורבן של מישהו. זה מה שבורא עולם רצה, וראיתי את זה כאיזשהו מבחן שהוא מעמיד אותי בו".

מה היו הרגעים הכי קשים בכל התהליך הזה?

"ההתמודדות עם הכימותרפיה, שמאוד החלישה את הגוף. את מרגישה עייפות, היו גם כאבים שלא ניתן לתאר, והיה מאוד קשה. הכימותרפיה גם פגעה לי בכבד והפכתי לסוכרתית".

הכריתה פגעה בתחושת הנשיות שלך?

"אצלי זה מאוד פגע. צורת השדיים השתנתה, ולמרות שעשיתי שחזור אין לי פטמות. הדבקתי בהתחלה כל מיני סיליקונים, עשיתי קעקועים, אבל זה לא זה. זו לא אותה תחושה". 

"מסע כזה אי אפשר לעבור לבד. למזלי הילדים שלי, המשפחה והסביבה מאוד תמכו בי. כיום אני חיה את היום וסוחטת את המיטב מכל יום. המסר שלי הוא כמובן שגילוי מוקדם מציל חיים, ושגם לא צריך להיבהל ולפחד מסרטן. הפחד מכשיל אותנו וגם הקורבנות והמסכנות לא מקדמת אותך לשום מקום. אני העדפתי להפוך את האותיות של פחד ל'דחף'".

"ברגע שהתפטרתי הרגשתי הקלה גדולה, הרגשתי ממש כמו יציאת  מצרים", מספר אדי פישמן (47, נשוי, אב לשלושה, מכפר סבא). "אומנם עזבתי עבודה מאוד מתגמלת כספית, אבל הרגשתי שפשוט הייתי חייב את זה לעצמי. הייתי זקוק לזמן שלי עם עצמי, מה שלא התאפשר בעבודה התובענית שעבדתי בה".

 

פישמן הוא בוגר ממר"ם ובעל תואר ראשון במתמטיקה ומדעי המחשב מאוניברסיטת בר־אילן. יש לו ותק של כ־25 שנה בהייטק, והוא שימש בתפקידים בכירים ביותר בתחום זה. בתפקידו האחרון שימש כסמנכ"ל פיתוח בחברת DragonPlay. כיום הוא סטודנט להוראת מתמטיקה בתוכנית להסבת אקדמאים בשיתוף עם קרן טראמפ ומכללת סמינר הקיבוצים.

למה בעצם החלטת לעזוב את העבודה בהייטק?

"כל השנים עבדתי מאוד באינטנסיביות, כ־11־12 שעות ביום, וגם כשאתה בבית, אתה זמין 24 שעות לכל בעיה ולכל תקלה. מצד אחד היה הקושי של שעות עבודה מרובות והלחץ לעמוד בלוחות זמנים מאוד קשיחים, אבל היו האתגר הטכנולוגי בעבודה וגם תנאים מאוד מתגמלים. את הילדים בקושי ראיתי באמצע השבוע, לא היה לי פנאי לעצמי, והרבה זמן הסתובבתי בתחושה שלמרות התגמול הכספי, אני לא משוכנע שאני רוצה לבלות כמות כזאת של שעות בעבודה עד גיל פרישה. הרגשתי שאני משועבד לעבודה. חמש השנים שעבדתי בחברה הזאת הרגישו לי מבחינת האינטנסיביות כמו 15־20 שנה". 

מה גרם לך לעזוב בסופו של דבר?

"החברה הצליחה ולפני כשנתיים היא נמכרה לחברה בארצות הברית. עשיתי מזה קצת כסף וראיתי בזה הזדמנות לחפש לעצמי נתיב אחר. ידעתי שאני הולך לרדת ברמת השכר, אבל רציתי את החופש שלי". 

למה בחרת דווקא בהוראת מתמטיקה?

"אני מתנדב כבר שנה שישית בעמותת 'פוש' ומלמד מתמטיקה ילדים מעוטי יכולת בחטיבות ביניים. זה נותן לי תחושה מאוד גדולה של  סיפוק, וזה היה מאוד טבעי עבורי לעשות את המעבר הזה. במקצוע החדש אני מחפש את השליחות. אני רוצה להנגיש את המתמטיקה לתלמידי תיכון, כדי להסביר להם שהשד לא כל כך נורא".

"סוף־סוף יש לי זמן לעצמי. אני לומד דברים כיפיים, עוסק להנאתי גם בשחמט וברידג', הילדים מאוד שמחים שאני נמצא בבית, וגם אשתי מאוד מפרגנת. אומנם אי אפשר להשוות משכורת של מורה למשכורת הגבוהה שבהייטק, אבל החופש האישי שווה את הכל".

"עד לפני שנתיים וחצי שקלתי 134 ק"ג. הייתי חסר ביטחון עצמי והרגשתי סוג של דיכאון", מספר אופיר יעקב (26, רווק, מקריית אתא, לומד כיום ייעוץ מס). "עוד מהילדות הייתי ילד שמן. אחר כך נער שמן, חייל שמן וכך הלאה. הייתי אוכל הרבה, הייתה בי גם סוג של עצלנות, ובכלל לא עשיתי ספורט. האכילה הייתה גם אכילה רגשית, כי להיות נער שמן זה לא כיף. לא הייתי מקובל בכיתה והרגשתי נורא. בשבילי להיות שמן זה היה סיוט. זה היה להתעורר בסיוט, וללכת לישון בסיוט. הביטחון העצמי שלי היה ברצפה ולגבי בחורות בכלל לא היה על מה לדבר. אמרתי לעצמי 'מי תרצה בחור שמן?'". 

"בכיתה י' הצלחתי לרדת כמה קילוגרמים, אבל מיד אחרי זה העליתי אותם חזרה וזה תסכל אותי עוד יותר. לקראת סוף שירותי הצבאי נפלתי ונפצעתי ברגל. נכנסתי לתקופת שיקום ארוכה, ואחרי הפציעה הזאת נכנסתי לסוג של דיכאון והתחלתי לאכול עוד יותר. הייתי יוצא עם חברים לפאבים, שותה המון אלכוהול ומזמין לפחות שתי ארוחות כדי להרגיש טוב עם עצמי, אבל כל הזמן הרגשתי רע. הייתי ממש על הרצפה. ואז יום אחד אמרתי לעצמי שאי אפשר להמשיך ככה ופניתי לקבוצת התמיכה לדיאטה והרזיה של חלי ממן. עברתי תהליך מדהים בקבוצה, ואפשר להגיד שנולדתי מחדש. מבן אדם שבכלל לא האמין בעצמו הפכתי לבן אדם חדור מטרה. זה מתבטא בכל - בביטחון העצמי, בקשרים עם נשים, זה עולם אחר לגמרי. כיום אני אדם מאושר".

"כמובן. אחד הרגעים הכי קשים בתהליך היה כשבמשך חודשיים הייתה מעין 'תקיעה'. המשקל היה יורד קצת, עולה קצת, ותכלס לא זז. זה היה ממש לפני הירידה מה־100 ק"ג, ואמרתי שאין מצב שאני נשבר ומוותר עכשיו. 'הטיפה אינה חוצבת בסלע מכוח עוצמתה, אלא מכוח התמדתה' - זה היה המשפט שליווה אותי לאורך כל הדרך וגרם לי להצליח במסע הזה".
 

יעקב, השוקל כיום 87 ק"ג, ממשיך לשמור על תזונה נכונה ומבקר פעם בשבוע בקבוצת התמיכה: "היום אני כבר נותן לאחרים מוטיבציה לרדת במשקל וזאת הרגשה אדירה", הוא מחייך.