50 שנה למותו של המרגל הסובייטי שזהותו עדיין לוטה בערפל

תארו לעצמכם שראש המטה הכללי של צבא ההגנה לישראל הוא מרגל. סוכן המופעל על ידי מדינה עוינת ומספק לה מידע רגיש שעלול לפגוע בביטחון המדינה. זמן קצר לאחר הקמת המדינה, התסריט המופרך הזה היה קרוב מאוד לכדי מימוש.

בשנת 1949 שאף ראש מחלקת התכנון והמבצעים במטכ”ל דאז, ישראל בר, שהיה עוזרו של האלוף יגאל ידין, להתמנות לסגנו של ידין, כשזה האחרון הפך לרמטכ”ל השני של צה”ל. המינוי, למרבה המזל, לא יצא לפועל מסיבות פוליטיות. בעקבות זאת, בר פרש מהצבא, המשיך להיות מקורב לצמרת הביטחונית בישראל של שנות ה־50 ועשה קריירה מרשימה באקדמיה ובתקשורת. אלא שבתחילת העשור הבא התגלה שהדוקטור המוערך, חברם של מפקדי הפלמ”ח יצחק שדה ויגאל אלון, מי שנחשב מקורב לראש הממשלה בן־גוריון (שכמובן הכחיש זאת בקול רועם) ומחבר המחקר המקיף ביותר על תולדות מלחמת העצמאות, אינו אלא מרגל סובייטי.

אז מי היה ד”ר ישראל בר? על השאלה הזאת קשה לענות גם היום, 50 שנה אחרי מותו בכלא. הביוגרפיה האישית שסיפק בר הופרכה כליל, החל מהתאריך שבו נולד, דרך עברו הצבאי וכלה במוצאו (בניגוד למה שטען, לא היה יהודי). אפילו את שמו שאל מאדם אחר, שכנראה רצח. כך שאנחנו יודעים איך הסיפור הפנטסטי על המרגל הבכיר והערמומי נגמר, אבל לא ברור כלל עד עתה איך הוא התחיל.

מהפך אישי

ב־1938, בשעה שענני מלחמה התקדרו מעל אירופה, סיפחה גרמניה הנאצית את שכנתה אוסטריה במה שמכונה “אנשלוס”. בקיץ, במהלך ימי המאורעות, נחת בפלסטינה גבר ממושקף, שטען ששמו גאורג בר, נרשם ללימודים באוניברסיטה העברית בירושלים והצטרף לארגון ההגנה. הדוקטור לספרות מאוניברסיטת וינה שכנע את חבריו החדשים שיש לו ניסיון צבאי עשיר כקצין בצבא אוסטריה, שהיה חבר בזרוע הצבאית של המפלגה הסוציאל־דמוקרטית ושלחם במלחמת האזרחים בספרד, כמובן לצד הרפובליקנים שוחרי החופש, בשם האקזוטי חוזה גרגוריו.

כשבר התאמן, זה נראה קצת פחות מרשים. הלוחם הצעיר משה דיין פקפק בו. אבל ידענותו, במיוחד בהיסטוריה צבאית, הרשימה בכירים בהגנה ובפלמ”ח, בהם כאמור שדה, אלון וגם ישראל גלילי, לימים שר בכיר בממשלת ישראל. עד מהרה צורף בר למחלקת התכנון וחיבר מאמרים מקצועיים. השנים חלפו, המדינה הוקמה ובר פרש מצה”ל, אך נותר נטוע עמוק בתוך הממסד הביטחוני הישראלי. הייתה רק בעיה קטנה אחת: איש לא באמת ידע עם מי יש לו עסק.

ביולי 1962, אחרי שבר כבר נחשף, הועמד לדין והורשע בריגול, פרסם עיתון שווייצרי ראיון עם סופר בריטי בשם ברנרד ג’ האטון, מחבר הספר “בית ספר למרגלים”, ובו הוא טען שהכיר את המרגל בחורף 1934, כששניהם התגוררו במלון לוקס שברחוב גורקי במוסקבה. לדבריו, בר לא נולד ב־1912, כפי שטען, אלא ארבע שנים קודם לכן, והוא לא היה יהודי וגם לא סוציאל־דמוקרט, אלא חבר במפלגה הקומוניסטית האוסטרית. כינויו היה “החבר קורט”. ב־1929 הוא שהה שנתיים במוסקבה, משם נשלח לווינה כמודיע עבור השלטון הסובייטי. כשהשניים נפגשו, היה אותו קורט הנציג הבכיר של ברית המועצות בבירת אוסטריה. מיד לאחר מכן עבר תקופת הכשרה ואימונים בשירות החשאי האימתני של משטר סטלין, הנ.ק.וו.ד, ועקר לברצלונה, שם הושתל באותן בריגדות שלחמו בפרנקו ובפאשיסטים. האפיזודה הספרדית של קורט הייתה קצרה וכושלת, והוא הוחזר למוסקבה ונשלח לנהל רשת ריגול בווינה. כשזו נכבשה על ידי הנאצים, הוא הוחדר לפלשתינה בזהות בדויה, ישראל בר.

לדבריו של האטון, האיש האמיתי שכונה ישראל בר היה סטודנט יהודי באוניברסיטת ברלין, שברח ב־1938 מאימת הנאצים ועבר לווינה במטרה להגיע לארץ ישראל בעזרת ארגון הנוער “החלוץ”. ואז הוא נעלם. קורט עצמו הודה בגרסה הזאת ואף סיפר שהשניים נאבקו “עד מוות” על תעודות שהיו מחלצות אותם מאוסטריה. המילים “עד מוות” כנראה מדויקות. קורט חיסל את בר, העלים את גופתו ונטל את זהותו.

דיין חשד בבר, הוא קורט, מההתחלה וכינה אותו “מרגל”. איתן אבישר, ראש אגף התכנון בהגנה, שלמד באקדמיה הצבאית של וינה, לא הכיר את בר ולא הבין מדוע הוא עובד רק בלילות. אליהם יצטרף עוד מעט איסר הראל, ראש שירותי הביטחון. בסוף הוא גם ילכוד אותו.

אבל בינתיים שנות ה־50 האירו לבר פנים. הוא היה מרצה מבוקש בארץ ובעולם, כתב באופן קבוע בביטאון צה”ל “מערכות” וב”מעריב”, הפך לפרשן הצבאי של “דבר” ואחר כך של “הארץ”. קודם לכן הוא התערה בפוליטיקה המקומית עד כדי כך שהיה מועמד מטעם מפ”ם (למקום לא ריאלי) בבחירות הכלליות לכנסת הראשונה. הוא הקצין שמאלה וחבר למשה סנה ב־1953, רק כדי לחולל מהפך פוליטי אישי ולהצטרף למפלגת מפא”י המרכזית ב־1954. במקביל, נהג להדליף מידע באופן קבוע לעורך “העולם הזה” אורי אבנרי.

הזיגזג השתלם. אחרי שבן־גוריון חזר משדה בוקר והחליף את פנחס לבון בתפקיד שר הביטחון בעקבות התפוצצות פרשת “עסק הביש”, הוא סידר לבר, בהמלצת שאול אביגור, חדר במשרד הביטחון שבו עמל על כתיבת ההיסטוריה הרשמית של מלחמת העצמאות וכמובן קרא מסמכים מסווגים. הוא היה למעשה המומחה הראשי של צה”ל להיסטוריה צבאית. רק דיין, הרמטכ”ל הנערץ, המשיך לחשוד בו, אסר עליו להסתובב במדים וסילק אותו מפורום סודי ערב מבצע סיני. ב־59’ מונה בר לראש הקתדרה להיסטוריה צבאית באוניברסיטת תל אביב. עם הזמן גם רקם קשרים עם ראשי הצבא בגרמניה המערבית, עבר את הגבול לברלין המזרחית ושוחח לדבריו עם שר הביטחון הפולני (פולין הייתה אז, כזכור, גרורה סובייטית וחברה בברית ורשה).

הפור נפל

שמונה שנים חלפו מהרגע שאיסר הראל שם עין על בר, ב־1953, ועד שבר נלכד. ב־1955 הראל שוחח עם בר לראשונה, וב־1956 חילץ ממנו הודאה כי נפגש עם מזכיר בשגרירות הסובייטית. אחר כך הזהיר אותו ממפגשים עם סרגיי לוסייב, נציג סוכנות הידיעות “טאס”, שהיה ידוע כאיש מודיעין. מאוחר יותר נודע להראל שבר נהג לפקוד את בית הספר של המיסיון ביפו ואחר כך הפך לבליין תל אביבי, הרבה לשתות אלכוהול והתרועע עם נשים, אף שהיה נשוי.

הראל, שפיתח אובססיה בעניינו של בר, היה אחראי בינתיים על לכידת אדולף אייכמן והבאתו ארצה. כשהתגלתה תחנת ביון סובייטית באזור אבו כביר, והראל פקד על אנשיו לעקוב אחרי ולדימיר סוקולוב, המזכיר השני בשגרירות ברית המועצות, התגלה שסוקולוב העביר לאדם אחר תיק מסמכים. אותו אדם נעלם בבניין ששכן ברחוב ברנדיס 67 בתל אביב. הראל ידע היטב מי גר באותו בניין: ד”ר ישראל בר. הוא הותיר במקום תצפיתנים, שדיווחו לו למחרת שבר נפגש עם סוקולוב ליד ביתו והחזיר לו את תיק המסמכים. להראל נמאס. הפור נפל.

בערב פסח תשכ”א, 13 במרץ 1961, בשתיים וחצי לפנות בוקר, נקשו כמה אנשים בלבוש אזרחי על דלתו של בר. אחד מהם היה איש השב”כ ויקטור כהן, ששאל אותו אם נפגש עם אנשים שונים, בהם רוסים. בר הכחיש ונעצר. בדירתו לא נמצא אף מסמך סודי.

בחקירתו טען בר שגויס ב־1956 על ידי לוסייב, ושנתיים אחר כך הפך סוקולוב למפעיל שלו וקיבל ממנו תוכנית של בסיס אמריקאי שנבנה בטורקיה. הוא הודה שמפעיליו שלשלו לידיו כסף, אך לדבריו, עשה את מה שעשה כדי להפוך את ברית המועצות לידידה של ישראל. הוא אף טען שחשב לפנות לשירות הביטחון ולספר להם, אך חשש מ”העוינות” של איסר הראל. סוקולוב עצמו נמלט מהארץ מיד אחרי המעצר.

כשנודע דבר מעצרו של בר, הוכתה ישראל הקטנה בתדהמה, או כפי שניסח זאת “מעריב”, “כרעם ביום בהיר”. “העולם הזה” יצא במהדורה מיוחדת. בן־גוריון ניסה מיד להתנער ממנו. ב־1962 גזר בית המשפט על בר עשר שנות מאסר, שהפכו ל־15 בעקבות ערעור שהגיש. בר כבר לא טעם יותר את טעמו המתוק של החופש. הוא מת בכלא מהתקף לב, לפני 50 שנה בדיוק, ב־1 במאי 1966, מותיר אחריו את הספר שכתב בכלא "ביטחון ישראל – אתמול, היום ומחר”, שבו ניסה לטהר את שמו, ובעיקר שלל שאלות על זהותו האמיתית.